00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טיקטאק יוצא לאכול

הטיול לדרום אמריקה

03/05/2009
הטיול לדרום אמריקה, מרץ 2009.

 

כבר כמה שנים, שדרום אמריקה מסומנת אצלי כיעד הבא לטיול. תמיד רציתי לבקר בארגנטינה. יותר מדי סיפורים שמעתי על הבשר המשובח שם, הכדורגל המופלא, הנופים הנהדרים והטנגו ברחובות. לאחר שהתברר שד`, חבר טוב עימו טיילתי מספר פעמים בעבר בחו"ל, יוכל להצטרף למסע, התחלנו להתארגן לקראת היציאה לדרך. במשך כשבועיים למדנו את היעד, הזמנו טיסות, מלונות, רכבים – והפכנו את החלום למציאות. להלן סיכום של מסע בן שלושה שבועות לדרום אמריקה בחודש מרץ 2009.

 

לאחר טיסה של 5 שעות למדריד – וטיסת המשך נוספת של 12 שעות, נחתנו לבסוף בבואנוס איירס. משם המשכנו בטיסת פנים של כ- 3 שעות נוספות אל היעד הראשון: אל קלפטה (El Calafate) שבדרום ארגנטינה.

 

אל קלפטה שוכנת ליד אחד מאתרי הטבע המעניינים ביותר ביבשת: פארק הקרחונים (Parque Nacional Los Glaciares) . מדובר באזור מופלא ביופיו, המשופע בקרחונים, הרים, מים – ושאר דברים שהיינו רק חולמים שיהיו בארץ. ממש מקום מהאגדות.

 

האתר המפורסם ביותר שם הוא קרחון פריטו מורנו (Perito Moreno) . הוא מכונה "הקרחון המתנפץ", בשל קולות הנפץ הנשמעים, בעת שגושי קרח מתנתקים ממנו ונופלים ברעש גדול אל המים הקפואים. בעת שהייתנו במקום, חזינו בהתנפצות כל עשר דקות בערך. מדובר במחזה יוצא דופן, מרהיב ומהפנט.

 

 

 

 

כמו כן השתתפנו בשייט קרחונים בשטח הפארק. זהו שייט יקר מאוד (בעלות של כ- 100$ לאדם), שאורכו קרוב לעשר שעות. רוב הישראלים מוותרים עליו בשל מחירו הגבוה - והם אינם יודעים מה הם מפסידים. מרבית הקרחונים בפארק אינם נגישים באמצעי תחבורה אחרים. המראות שהתגלו בשייט היו בלתי נשכחים. האונייה עברה בין קרחונים יפיפיים בצבעי תכלת, שלעיתים קשה היה להאמין שהם אמיתיים. חלקם נראו ממש כאילו פוסלו ביד אדם.

 

 

 

 

 

באל קלפטה שכרנו רכב ונסענו כמספר שעות אל שמורת טורס דל פאיינה (Torres del Paine) שבצ`ילה. יש לציין שהשכרת רכב בארגנטינה היא בעייתית. חברות ההשכרה הגדולות אוסרות על יציאה עם הרכב משטח המדינה. כך פונה התייר לחברות המקומיות הקטנות, בהן צי הרכב רעוע – והמחיר מרקיע שחקים. הנסיעה רוב הזמן אינה בכבישים רגילים, אלא בדרכי עפר לא סלולות, מה שהורס את הרכבים – ומרופף את עצביהם של הנהגים.

 

לאחר נסיעה של כ- 5 שעות הגענו לשמורה וגילינו את אחד המקומות היפים ביותר עלי אדמות. הנוף שם עוצר נשימה – וכולל תצורות סלע מרשימות, מפלים מדהימים, הרים מושלגים, אגמים אינסופיים, יערות ירוקים ועוד. איזו פסטורליות נפלאה.

 

 

 

 

 

 

שהינו בשמורה כיומיים - וגילינו רבות משכיות החמדה שלה. יש כאן מסלולי הליכה קצרים ולא קשים במיוחד, בהן ניתן לראות את המיטב שבפארק. המקום מומלץ לביקור, גם עבור מי שלא עושה את הטרק המפורסם ל"טורוסים". בתור מי שביקר בעבר בשמורות טבע מפורסמות בארה"ב כמו יוסמיטי וציון, לטעמי יופיו של הטורס דל פאיינה עולה על שתיהן.

 

 

 

 

מכיוון שמדובר בנקודה דרומית ביותר בכדור הארץ, יש לקחת בחשבון את מזג האוויר ההפכפך בפארק – ואת הרוחות הפטגוניות העזות הנושבות בו. נושבות? הן כה חזקות, שנדמה שבכוחן להעיף אדם לשמיים. חשוב להתלבש היטב, כי בקלות אפשר לחטוף פה מכת קור, שתהרוס את המשך הטיול.

 

 

 

 

בדרך חזרה מהשמורה ישנו בעיר צ`יליאנית אפרפרה בשם פורטו נאטאלס (Puerto Natales), ושם אכלנו במסעדה איטלקית בשם La Mesita Grand. הזמנו פיצה שהיתה דקה וטעימה.

 

 

חזרנו לאל קלפטה, שם ביקרנו במסעדת בשרים מוצלחת בשם Ricks, הממוקמת ברחוב הראשי בעיר. הסטייקים שאכלנו פה היו העבים ביותר שראיתי בחיי. בנוסף הזמנו גם כבש פטגוני, הנחשב לספציאליטה של המקום.

 

 

 

 

זה הזמן להגיד כמה מילים על הבשר הארגנטינאי, ששמו הולך לפניו. בשר אדום הוא המרכיב החשוב ביותר בארוחה בארגנטינה. צריכת הבשר השנתית הממוצעת לאדם פה היא הגבוהה בעולם (56.5 ק"ג). לא פלא אם כן, שארץ זו נחשבת לאחת מיצואניות הבשר הגדולות בתבל. המחירים אגב נמוכים בצורה שערורייתית. מנה של 400 גרם אנטריקוט לדוגמא, עולה במסעדה כ- 45 ₪ בממוצע. המנות הפופולאריות ביותר הן הסינטה (Bife de Chorizo), פילה (Bife de Lomo) ואסאדו (Asado). הבשר הארגנטינאי התגלה לנו רוב הזמן כטעים ואיכותי יותר מהבשר בארץ.

 

 

 

מאל קלפטה טסנו צפונה אל ברילוצ`ה (Bariloche), שהיא העיר המרכזית באזור האגמים היפהפה של ארגנטינה. את אזור זה אכלסו בעבר מהגרים רבים מארצות מערב אירופה (גרמניה, שוויץ, אוסטריה) - וחותמם מורגש כאן היטב עד היום, בעיקר מבחינה ארכיטקטונית וקולינארית.

 

מברילוצ`ה ערכנו טיול מעגלי של יומיים ב"דרך שבעת האגמים" אל העיירה הנהדרת סאן מרטין דה לוס אנדס. אזור זה מרהיב ביופיו ומשופע באגמים בעלי צבע כחול עז, הרים ויערות ירוקים. כל נקודת עצירה בדרך נראתה כמו גלויה.

 

 

 

 

 

החיסרון היחידי באזור האגמים הוא דרכי העפר הלא סלולות, שמעיבות קצת על ההנאה. רוב הזמן נסענו בזהירות ובאיטיות במהירות של 30 קמ"ש בלבד, כשאבנים קטנות ניתזות מדי פעם אל השמשה. כל פעם שרכב חלף מולנו, נוצר ענן עפר מחניק, שמנע את הראייה וחייב סגירה של החלונות. מדהים איך דברים, שנתפשים אצלנו כטריוויאליים כמו נסיעה על כביש סלול, נחשבים כאן למותרות. הכביש הראשי שחוצה את ארגנטינה אגב, כביש מ"ס 40, איננו סלול במרביתו.

 

רגע השיא בברילוצ`ה היה העלייה ברכבל לפסגת הר הקמפנריו (Cerro Campanario). הנוף שנשקף משם נשגב, עוצר נשימה ומהפנט ממש. איים, זרועות יבשה, אגמים, הרים ויערות – כולם מתמזגים פה לכדי תמונה בלתי נתפשת ביופייה. ללא ספק אחת מנקודות התצפית היפות ביותר שראיתי בחיי.

 

 

 

אי אפשר לדבר על ברילוצ`ה, מבלי להזכיר את מסעדת הבשר De Alberto (הידועה בקרב הישראלים בשם "דון אלברטו"). זהו מקדש בשר אמיתי, שמנות האנטריקוט והפילה בו מדהימות באיכותן. מכיוון שכמעט כל הישראלים מבקרים כאן, רבים מהעובדים מדברים קצת עברית – ומקבלים את פני התייר העברי בכבוד מלכים. חוויה בשרית מדהימה – וגן עדן לקרניבורים.

 

 

 

אחרי שיצאנו מאלברטו אכלנו את הגלידה המפורסמת והמצוינת חאווחה ((Jauja – ובמיוחד התלהבנו מכדור בטעם ריבת חלב (Dulce de leche).

 

 

על מנת להחריב סופית את הגזרה, אכלנו לאחר מכן שוקולד ב- Mamushka, שהוא בית השוקולד המפורסם ביותר בעיר. בכלל, ריכוז בתי השוקולד בברילוצ`ה לא יבייש שום עיר בבלגיה או בשוויץ. לטעמי השוקולד הארגנטינאי מעודן פחות מזה הבלגי, אך הוא בהחלט משובח בפני עצמו.

 

 

 

מברילוצ`ה ערכנו טיול של יום אל מרגלות הר הטרונדור (Tronador), שם ביקרנו בקרחון השחור ובמפלי לוס אלרסס.

 

 

 

 

 

למחרת היינו אמורים לצאת לטיול של כ- 5 ימים בקרטרה אוסטרל (Carretera Austral) בצ`ילה. דרך זו, נחשבת לאחת היפות במדינה - ועוברת בטבע כמעט בראשיתי. לדאבוננו, התפרצות של הר געש באזור אילצה אותנו לגנוז את התוכניות המוקדמות. מטיילים, שיצאו לדרך מספר ימים קודם לכן, פונו לבתי חולים באזור צ`ייטן – ורק במזל אף אחד לא נפגע. התלבטנו מה לעשות בחמשת הימים שהתפנו לפתע בלו"ז. בהחלטה ספונטנית, החלטנו לעלות על טיסה לריו דה ג`נירו.

 

לא תכננו להגיע לברזיל, אך האפשרות לבקר גם בה, נראתה לפתע קוסמת. למרבה הצער הטיסה לשם לא עברה בצורה חלקה. בשל תקלה במטוס, נחתנו נחיתת חירום בסאו פאולו, כשאמבולנסים קיבלו את פנינו בשדה התעופה. חוויה לא נעימה. לא כך דמיינו שיפתח הביקור בברזיל. מספר שעות לאחר מכן הוזעק מטוס אחר כדי להביאנו ליעדנו. לבסוף הגענו לריו בשלום, נשמנו לרווחה - ובפעם הראשונה בחיי מחאתי כפיים מהתרגשות בעת נחיתת המטוס.

 

כשיצאנו החוצה משדה התעופה, התחלפה במהרה השמחה בתחושת הלם. נדהמנו ממזג האוויר הנוראי בחוץ - הטמפרטורה היתה 43 מעלות. חום נוראי, הקשה מנשוא אפילו לנו, תושבי המזרח התיכון. איפה הקרחונים, ההרים המושלגים – והרוחות הפטגנויות, שהיו מנת חלקנו עד כה? גם האקלים האנושי נראה לפתע פחות אטרקטיבי. עוני ברחובות, עליבות אנושית, שכונות פחונים עניות, אוכלוסייה שחורה. כל כמה דקות ראינו איזה סצינה אנושית שהדהימה אותנו. הבנו שהגענו למדינת עולם שלישי.

 

בשל החום העז בילינו שעות רבות בחופי הים המפורסמים של ריו: קופהקבנה (Copacabana) ואיפנמה (Ipanema) . אין מה להגיד, מדובר ברצועות חוף מרהיבות, אופנתיות, המלאות בתיירים, בחורות יפות ובשמחת חיים. חופים ששמים בכיס הקטן את אלה של תל-אביב (גם כשלא זורמים לשם מי ביוב).

  

 

בבקרים בהם מזג האוויר היה נוח יותר, ביקרנו באטרקציות התיירותיות של ריו. עלינו ברכבת לפסגת הר הקורקובדו (Corcovado), שם ניצב פסלו המפורסם של ישו, הנחשב לסמלה של העיר. מקום זה נבחר לפני כמספר חודשים לאחד משבעת פלאי תבל החדשים.

 

 

 

כמו כן עלינו ברכבל לפסגת הר הסוכר (Pão de Açúcar). מקום זה נחשב לנקודת התצפית היפה ביותר על העיר. מכאן אפשר לראות איך בנויה ריו בין גבעות טרופיות, צוקים מזדקרים, יערות ירוקים, חופים לבנים וים כחול. נוף חלומי - וחבל רק שהראות אותו יום לא היתה מושלמת.

 

 

 

בנוסף ביקרנו באצטדיון המרקנה המיתולוגי, הנחשב לגדול בעולם, בעל קיבולת של כ- 100,000 צופים. בגמר המונדיאל של שנת 1950 הצטופפו פה כ- 200,000 צופים(!) – שיא עולמי בכל הזמנים של צופים במשחק כדורגל.

 

 

 

כמו כן הסתובבנו בעיר העתיקה, שם חזינו בכנסיות יפות, מבנים קולוניאליים – ונדהמנו מנחיל האדם האינסופי ברחובות.

 

 

 

 

 

למרות שיש הרבה מה לעשות בריו, בשורה התחתונה הכיף האמיתי בה, הוא ברביצה בחופי הים הנפלאים. מבחינה קולינארית חשנו בה ירידה ממשית ברמה אחרי חוויות הבשרים המדהימות בארגנטינה. ברבות מהמסעדות כאן שיטת התשלום מוזרה למדי: מערימים אוכל על הצלחת, שוקלים אותה ומשלמים לפי קילוגרם. מעבר למחיר, איכות האוכל היתה כה בינונית, עד שבשלב מסוים העדפנו, רחמנא ליצלן, לאכול במקדונלדס. לא נורא, פיצינו על כך בחגיגה של משקאות טרופים נהדרים. בעיקר אהבנו משקה ברד בשם אסאי (ACAI), המבוסס על פרי מהאמזונס. התושבים המקומיים סוגדים למשקה האקזוטי המופלא הזה – ומהר מאוד גם אנחנו התמכרנו אליו.

 

 

לאחר חמישה ימים בריו, טסנו חזרה לבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. זוהי עיר ענקית, בעלת 12 מליון תושבים, המכונה "פאריס של דרום אמריקה". גם אם יש בכך מידה של הגזמה,  הרי שאי אפשר להתעלם מיופייה. הארכיטקטורה בה אירופאית, יש בה כיכרות נהדרות, שדרה מרכזית (הנחשבת לגדולה בעולם), מדרחוב קניות מצוין, פארקים ירוקים, מסעדות ובתי קפה לרוב, בית אופרה יפהפה – ובית קונגרס מרשים.

 

 

 

 

 

 

 

 

הסתובבנו בשכונת רקולטה (Recoleta). ביקרנו שם בבית הקברות המפורסם והעתיק, בו קבורות כמה מהדמויות המרכזיות ביותר בהיסטוריה הארגנטינאית (וביניהן אוויטה). הקברים פה מפוארים מאוד, מעוצבים לתפארת – וחלקם נראים כמקדשים קטנים.

 

 

 

 

תמונות נוספות שצולמו בשכונה:

 

 

כמו כן קפצנו לשכונת לה-בוקה (La Boca) הצבעונית. זוהי שכונת עוני, שהפכה בשנים האחרונות מוקד משיכה לתיירים ואומנים. כאן הומצא ריקוד הטנגו – ובכל מקום ניתן לחזות פה בריקוד החושני.

 

 

 

 

בלה-בוקה פגשנו תיירת הולנדית מקסימה בשם אנה. טיילנו איתה מספר שעות וחיזקנו את יחסי ישראל-הולנד.

 

 

ומה לגבי אוכל? רוב התיירים בבואנוס איירס יוצאים בערב למסעדות אכול כפי יכולתך (Tenedor libre) בנמל פוארטו מדרו ((Puerto Madero. ניסינו מסעדה אחת – ונפלנו בגדול. היתה זו חוויה מפוקפקת, שהזכירה טראומת עבר בפאפאגיו. גם בארגנטינה מסתבר, הכמות במסעדות הללו באה על חשבון האיכות.

 

באחד הערבים ביקרנו באחת ממסעדות הבשרים המפורסמות La Cabrera  (רובע פלרמו, רחובCabrera 5099). גילינו מסעדה נהדרת, תוססת, שהתיירים הרבים בה עוד לא הרסו. הזמנו אנטריקוט שהיה ענקי, עסיסי – ואחד המשובחים שאכלנו בטיול. גם האמפנדס התגלה כמוצלח. המקום מומלץ בחום.

 

 

 

רשת הגלידות הפופולארית ביותר בעיר היא Freddo, שלה סניפים רבים. גם כאן אהבנו במיוחד את טעם ריבת החלב.

 

 

כל פעם שרצינו לנשנש משהו קטן, זללנו את העוגייה הארגנטינאית המפורסמת אלפחורס, הנפוצה כאן בכל מקום.

 

 

 

לאחר ארבעה ימים מלאי חוויות בבואנוס איירס, טסנו למפלי האיגוואסו (Iguazu Falls). הביקור במפלים אלה, הנחשבים לגדולים בעולם, היווה את שיאו של הטיול. מדובר במפלי ענק, ברוחב של כ- 3 ק"מ, השוכנים בסביבה טרופית. עוצמתו האדירה של הטבע מגיעה פה לשיאים, שטרם ראיתי בעבר. זרמי מים אדירים נופלים בכ-275 מפלים שונים למטה ברעש גדול, מותירים את המתבונן בהם נפעם מיופיים הבלתי מציאותי. אם יש גן-עדן, אז הוא בטח נראה ככה.

 

 

 

 

 

 

 

 

המפלים נמצאים על משולש הגבולות ברזיל-ארגנטינה-פרגוואי. ביום הראשון ביקרנו בצד הברזילאי, שם חזינו בתמונה פנוראמית מדהימה שלהם. ביום השני נסענו לצד הארגנטינאי, שם ממש נגענו במים. מרשים מכולם היה מפל ענק, רועש וגועש בשם "לוע השטן". עוצמתו היתה חזקה כל-כך, שעמדנו מולו דקות ארוכות מהופנטים, לא מאמינים, נרטבים מרסיסי מימיו, מתמסרים ליופיו, לא יודעים אם לצחוק או לבכות. מראה בלתי נתפש, נשגב, שלא אשכח אף פעם.

 

 

 

 

מאיגוואסו טסנו חזרה לבואנוס איירס ומשם הביתה. כמה מילים על טיסות הפנים ביבשת. בשל המרחקים הגדולים, טסנו ב-7 טיסות פנים של חברת התעופה Aerolineas Argentinas. הדבר ייקר מאוד את הטיול (המחיר של כל טיסה קרוב ל-200$), אך חסך זמן. חסך? כמעט כל הטיסות יצאו באיחור אופנתי של בין שעה אחת לשלוש. כל-כך מובנים מאליהם האיחורים פה, שחברת התעופה לא טורחת כלל לדווח עליהם – ובטח שלא להתנצל. חלטוריזם דרום אמריקאי במיטבו.

 

 

זהו. חזרנו הביתה לאחר 17 שעות נוספות באוויר. היה זה טיול נהדר, עמוס ברשמים ובחוויות. נהנינו מטבע מופלא, ערים נהדרות, אוכל טוב - ופגשנו אנשים מעניינים. יחד עם זאת, בניגוד לטיולים קודמים, בדרום אמריקה נתקלנו גם בלא מעט חסרונות למטייל: דרכי עפר, מרחקים גדולים, תשתית תיירותית לא מפותחת, תושבים שאינם דוברי אנגלית – ואזורים קצת מחוספסים. יש כאן אתרי טבע מופלאים, אך צריך להתאמץ כדי להגיע אליהם. בכל מקרה היתה זאת חווית טיול יוצאת דופן – והבטחנו שיום אחד נשוב לכאן, לראות את מה שהחמצנו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

54 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TickTack1 אלא אם צויין אחרת