00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורים מן החיים

הקבצן והמסר

 

פרשת "ראה" עוסקת בנושאים, שייחדו את עם ישראל בהיכנסו לארץ-כנען ויאפשרו לו לחיות בה חיי קדושה.

אחד מנושאים אלה הוא היחס לעני בחברה. "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה` אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ- לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.   כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹורוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹֹ"  (דברים ט"ו 7-9 )

השנה שנת 1980  .אני נערה הלומדת בפנימיה.

מדי שבועיים ,בימי שישי או ראשון הייתי מגיעה אל התחנה המרכזית הישנה בתל אביב בדרך אל הבית או ממנו.

 התחנה המרכזית הישנה בתל אביב היתה אז שוקקת חיים. רעש האוטובוסים התמזג עם הפיח השחור שנפלט מאגזוזיהם, עם צעקות הרוכלים ועם מוסיקה בקלטות שהושמעה בקולי קולות. כל זאת מלווה בשלל צבעים וריחות [חלקם אפילו לא נעימים] .התחושה הכללית היתה שחייבים למהר גם אם אין כל כך לאן.

המקום הסואן הזה היה מוקד משיכה להמונים וגם לרוכלים שונים בין שהיה להם מיקום קבוע ובין שאת מרכולתם ניידו לאורכה ולרוחבה של התחנה.

שלא כצפוי -לא תמיד רק בקרן זווית -גם בטבורה של התחנה ישבו לא מעט  מקבצי נדבות.

שלטים מקרטון עמדו לעיתים לפני אחדים מהם מתארים את גודל מצוקתם בטוש שחור עבה או בעט כחול.

בכל מזג אוויר יכולת למצוא אותם שם. בשמש הקופחת או תחת גשם סוחף הם ישבו שם ומראם מעורר רחמים.

אחד מהם היה נכה . על המדרכה לצידו עמדה קופסת שימורים ישנה ,ריקה ומחלידה, אליה הושלכו מטבעות של עשר אגורות,חצי לירה או מטבע של 25 אגורות.מעולם לא ראיתי מישהו משליך לשם לירה שלמה או מניח בידו של האיש שטר כלשהו.

מעולם לא תהיתי על קנקנו. בעוברי במקום נהגתי אף אני להשליך לאותה קופסה מטבע כלשהו כפי ,שנדבני ליבי ולהמשיך הלאה מבלי לחשוב על הזר ההוא יותר מדי.

ואז,יום אחד,כשחלפתי על פניו לאחר הטלת המטבע הוא קרא לי ואמר: "אני חייב להגיד לך משהו".

רק אז העזתי להביט בפניו.

פניו היו שזופות מאוד,אם אפשר לקרוא לזה ככה, מהשמש שהכתה בהן ללא רחם. גם כובע הקש שהיה לראשו לא ממש הועיל.

עצרתי והקשבתי לו. הוא חייך חיוך רחב ואמר: "רוצה לדעת מה צופן לך העתיד?"

חיוכו היה שובה לב וגם נעים ואני מתוך מבוכה קלה ובאי אמון מוחלט לדברים שיאמר עניתי בפשטות "כן".

הוא אחז בידי הימנית,הביט בה מבט ארוך ומעמיק, אחר פה לידי השמאלית ואז פסק:" את תתחתני אבל לא ביום המיועד לחתונה. יהיו לך שני ילדים או שלושה לבחירתך. ראשי התיבות בשמו של המיועד הן X Y  "

התחלתי לצחוק ואמרתי לו :" איך ייתכן שלא אנשא ביום המיועד?! שהרי טקס נישואין לא מבטלים חלילה אפילו לא לרגל ..." התייחסתי לדברים שאמר בביטול והלכתי משם.

"מסכן" חשבתי לעצמי "זאפטת שמש"...

עברו השנים. הקבצן ודבריו פרחו זה מכבר מזכרוני. 

 הכרתי את בחיר ליבי וקבענו מועד לחתונה.

הלילה הגדול הגיע. הלילה שלפני החתונה  16.1.1991. בוקרו של אותו יום ואף ערבו היו עמוסי סידורים.

אחרי ריצות  של הרגע האחרון ,רכישת גלילי דבק גדולים ורכישת בקבוקי מים ואבקת סודה לשתייה כמה סוללות ופנס גדול, טקס דתי אחרון לפני החופה [המקווה], והמון טלפונים...נרדמתי. כן, למרות ההתרגשות הצלחתי להרדם.

נרדמתי חזק כל כך שכלל לא שמעתי את יללת הצופרים.

סאדם חוסיין  החליט משום מה לשבש לישראלים את התכניות ,שהיו להם ,לפחות באותו חודש...וכך פרצה "מלחמת המפרץ".

כרוז עבר ברחבי העיר והכריז כי כל התושבים אמורים להשאר במרחבים מוגנים.

 17.1.1991השעה 04:00. הטלפון מצלצל. העירו אותי משנתי המתוקה.

מעבר לקו-בחיר ליבי.

החתן המיועד הוזעק  לבסיסו אי שם . טקס החתונה נדחה עד להודעה חדשה.

באותו הרגע נזכרתי בקבצן מלפני עשור בערך ובדבריו.

כש"מלחמת המפרץ" הסתיימה מיהרתי לחפש אותו. אך הוא כבר לא היה שם.

למעלה מעשרים שנה אחרי אני עדיין נזכרת בו. באותו אדם שעורר את רחמי ,שמעולם לא טרחתי לתהות על קנקנו ועל קנקנם של שכמותו -מסר לי מסר מקריאה בכף היד ו...צדק.

"פתוח תפתח את ידך" אני חושבת לעצמי ושואלת "מדוע לא כתוב פתוח תפתח את ליבך?"

***הערה: סיפור זה משלב בתוכו שני סיפורים שונים ומבוסס על עובדות אמיתיות.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל sovlanit אלא אם צויין אחרת