44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

הייתה אחת ד`

סיפור בעשרה חלקים, או אולי עשרה סיפורים, על מישהי שהיכרתי פעם. ועלי, כמובן.

[1]

בתחילת שנות השבעים היה גל עלייה גדול לארץ, בעיקר מברית המועצות. עולים רבים הגיעו אלינו, לאשקלון. בנו עבורם שכונה חדשה לאורך רחוב בר כוכבא, הרחוב שיורד מאפרידר, מצטלב עם רחוב הטייסים ומגיע עד חוף הים. במשך כמה קיצים שימש מבנה בית הספר שניהל אבא כאולפן לילדי העולים, אולפן שהוא גם מעין קיטנה. אבא ניהל את האולפן ממשרדו, ואני נשרכתי אחריו לעבודה. מקצת הילדים באולפן גילו עניין וסקרנות כלפי הבן של המנהל. מקצתם ניסו להתידד איתי, אחרים שמרו מרחק. אני, כהרגלי באותם שנים, הייתי מקניט ומקנטר את הילדים שנראו לי פחות מוצלחים ממני. כאן, שלא כמו בשכונה ובבית הספר, איש לא חשב להכות אותי בתגובה, אפילו לא אלה שהיו מבוגרים ממני. זה היה המקום וזה היה הזמן שבו הגעתי למסקנה, שהילדים מדרום אמריקה הם הכי נחמדים, הכי חייכנים וחביבים. ד` הייתה אחת מהם. ילדה קצוצת שיער ורכת עיניים, חביבה וחייכנית, שהעברית שלה הייתה כבר טובה למדי.

שנת הלימודים החלה, ואני עברתי מבית הספר באפרידר לכתה ה` של בית הספר החדש בברנע. כמה מן הילדים העולים של רחוב בר כוכבא שובצו ללמוד בכתה שלי, ביניהם גם ד`. רוב הילדים העולים התקשו בלימודים, ומצאו עצמם במקום נמוך למדי בסולם החברתי. ד` הסתדרה די טוב עם הקריאה והכתיבה. היא לא ספגה את מנת הלגלוג וההתנשאות הרגילה מהמחנכת שלנו. היא התמקמה במקום טוב באמצע. שלא כמו ג`, היא לא איימה על ההגמוניה של קארין מלכת הכיתה, וגם לא משכה אליה מציקים ומתעללים למיניהם. כשקארין וחברותיה הקימו "חברה סגורה" והזמינו אליה רק את הילדים הפופולאריים, ד` נותרה בצד של הדחויים, הצד של ג` ושלי. כשאיציק ואני הקמנו "חברה סגורה" משלנו, הזמנו אותה להצטרף והיא נענתה.

במהלך השנה הבאה, ד` נהייתה חברה של מיכל. מיכל הייתה בתו של קצין בכיר שנפל במלחמת יום הכיפורים, ילדה נבונה עם נטיות אמנותיות, אחת שהלכה גם היא מחוץ לעדר. משחקת את המשחק - אבל לא עד הסוף. לשתיהן היו אחים גדולים, ואני משער שזה עזר להן ללכת מחוץ לעדר, מודעות לערך עצמן ולמבטים שנשלחים אליהן. שתיהן ישבו ליד אותו שולחן בכיתה ומילאו עמודי מחברות בהתכתבויות ובאיורים. לפעמים המורות העירו להן על זה. אבל, בבית ספרנו רוב הזמן המורות היו עסוקות בהישרדות, לכן רוב הזמן הניחו למיכל ולד` לעסוק בשלהן. אני זוכר ששתיהן היו תמיד נחמדות אלי, לילד הקטן של הכיתה. אבל, בעוד שמיכל הייתה בשר מבשרה של האצולה המקומית, ד` הייתה נגישה יותר. כאשר ד` גילתה שאני מכיר את להיטיו הגדולים של קט סטיבנס, נוצר בינינו נושא משותף לשיחות קצרות. אחד מאחיה של ד` היה אוהד מושבע של המוסיקאי הבריטי, והיו להם כל התקליטים שלו.

[2]

הייחוד של ד`, שלא לומר המוזרות שלה, באה לידי ביטוי גם בלהט שגלתה כלפי בעלי חיים. ביום חורף שמשי אחד יצאנו מבית הספר לסיור הכרת החי והצומח בסביבתנו, וילד אחד עשה איזשהו נזק לאיזושהי חיה קטנה. חרגול או לטאה, לא זוכר בדיוק. אני רק זוכר, ששבועות אחר כך כל הכיתה דיברה על הסצנה שד` עשתה לאותו ילד, איך בכתה, איך קברה את הייצור הקטן בחולות והכינה מצבה מאולתרת על קברו. באותו חורף החלו כמה מן הבנים לעבור מגידול דגי נוי לגידול עכברים לבנים. פעם, בהפסקה, הבעתי עניין ברכישת עכבר או שניים לעצמי. ד` שמעה, ואמרה שיש לה אחד והיא מוכנה לתת לי.

באותו יום אחר הצהריים התייצבה ד` בדלת דירתנו ובזרועותיה חולדה גדולה ומגעילה. לא העזתי לומר לה שלא לזה התכוונתי. לקחתי את החולדה והנחתי אותה בארגז מאולתר עם מים ואוכל. ד` הלכה ואני התפניתי לענייני. כשבאתי לבדוק מה שלום החולדה שלי, הארגז היה ריק. לא עבר זמן רב, ואמא גילתה את החולדה מסתובבת אצלה בארונות המזווה. אבא גויס לעזרה. הוא תפס את החולדה והסביר לי שזה לא סתם עכבר, שזה ייצור שנשיכתו מסוכנת, ושייצורים כאלה לא מגדלים בבית.

יצאתי לחולות לשחרר אותה. רגע לפני שהנחתי אותה על האדמה, היא חירבנה לי בידיים. נמלאתי כעס, והעפתי אותה ממני כמו שמעיפים אבן. למחרת בבית הספר סיפרתי לד` שלא מרשים לי לגדל את העכבר. ד` השביעה אותי שלא אעולל כל רע ליצור המסכן, ושפשוט אשחרר אותו לטבע. ללא היסוס הבטחתי לה שכך אעשה. שנים אחר כך צפיתי בסרטו של אלן פארקר "החומה", על פי התקליט של פינק פלויד. היה שם סיפור צדדי דומה.

[3]

מעמדה החברתי של ד` המשיך להשתפר. בכיתה ו` כבר התחילו להיות מסיבות כמעט בכל יום ששי, מסיבות שלעתים כללו ריקודי זוגות ולעתים כללו משחקי חברה. משחק החברה הפופולארי ביותר היה כמובן "אמת או חובה", שאצלנו היה לו פיתוח מיוחד. במקום לסובב בקבוק ולהמציא מטלות משעשעות, מישהו היה עובר מאחד לאחד, ושואל כל אחד את מי הוא אוהב, את מי הוא מחבב ואת מי הוא מסמפט. בתחילה לא היו לי תשובות לשאלה המוזרה הזו, אבל כשראיתי שתשובותיי המהוססות והסתומות מעוררות מחאות ומחזקות את התיוג שלי כתינוק שמאחר להתבגר, החלטתי להגיד שאני מחבב את ד`. היינו חמישה בנים שאמרו שהם מחבבים את ד`, ונדמה לי שלא הייתה אף בת אחרת שהחזיקה במספר כזה של מעריצים. דא עקא, שכל מעריציה נמנו עם הפריפריה החברתית. אף לא אחד מאיתנו היה מהספורטאים המצטיינים, ובכיתה ו`, זה מה שקבע. ד` מעולם לא אמרה שהיא מחבבת מישהו, והיות שממילא קוטלגה כ"מוזרה", ויתרו לה.

עם הזמן, המשחק הזה התפתח הלאה. במקום לומר איזה בת אתה מחבב, נדרשת לקום ממושבך ולתת חיבוק או נשיקה לבת שאתה מחבב. אני, כרגיל אובר-חוכם, שלחתי תמיד את מנחה המשחק לשאול את ד` אם היא מסכימה לקבל ממני נשיקה. ד` תמיד אמרה לא, מנחה המשחק היה עובר הלאה וכולם היו מרוצים. בליל ששי קר אחד ישבנו על קצה המדרכה תחת פנס הרחוב בברנע למעלה, ופתאום ד` אמרה שכן, זה יהיה בסדר. קמתי ממקומי, ניגשתי אליה, גחנתי, נשקתי לה על לחיה וחזרתי למקומי ללא מלים. במפגש הכיתתי הבא היא כבר חזרה לסירוב המוכר והבטוח.

בריקודי הזוגות, לעומת זאת, היינו זוג כמעט קבוע. מעריציה האחרים של ד` היו כולם פרחי קיר ביישנים, וגם בין הבנים הפופולאריים היו רבים, שראו לעצמם פחיתות כבוד לקום ולהתנועע לצלילי בוני אם, טינה צ`ארלס, שלוש המעלות ומה שכונה אי אז באמצע שנות השבעים בשם "הצליל של פילדלפיה". כך יצא, שלא פעם היינו ד` ואני הראשונים שקמו לרקוד באמצע הסלון, כשכולם עוד יושבים מסביב. כשגם האחרים קמו סוף סוף, היינו מתערבבים ביניהם. אחר כך היינו נפגשים שוב בשלב הסלואו. אהבתי להניח את סנטרי ברעמת התלתלים החומה של ד` ולהריח את ריח הסבון הטוב שבא מהם. הייתה איזו פעם, שד` שאלה אותי אם מפריע לי שבנות מדברות איתי בזמן שרוקדים, ואמרתי שלא, מה פתאום, להיפך. ד` אמרה, שיש בנים שזה מפריע להם. יום אחד בבית הספר, באחת ההפסקות, נגשה אלי קארין עם אחת מנערות הפמליה שלה. "שמנו לב שאתה אוהב את ד`", אמרה הוד מעלת חסדה, "רצינו שתדע, שאנחנו מברכות על הבחירה".

והייתה הפעם ההיא, שתמר באה למסיבת יום ששי של הכיתה. תמר, במילעיל, הייתה הילדה הכי דוחה והכי דחויה בכיתה. גדולת גוף, מגושמת, שעירה, תלמידה חלשה, כל החבילה. באה למסיבה, התיישבה בין הבנות הדחויות ובהתה ברוקדים. האורות הוחשכו, ומצאתי את עצמי שוב בסלואו עם ד`. "שוש", אמרה פתאום ד` בקול קטנטן, " אני רוצה לבקש ממך משהו, אבל אתה חייב להבטיח לי שתסכים". לרגע הייתי מופתע, ולא אמרתי דבר. המשכנו לחולל יחד צמודים, עד שמבטי נח על תמר והבנתי מה ד` מבקשת. "לא!", אמרתי, מזועזע כולי, "בשום אופן לא!". "אבל למה", התחננה ד`, "מה אכפת לך, גם היא ילדה". אבל אני עמדתי בסירובי. לא הייתה בי הנדיבות שד` הייתה כה מלאה בה. אחר כך ראיתי את אחד המעריצים האחרים של ד` מזמין את תמר לרקוד ונצמד כילד אל הכרס הגדולה שלה. יום יבוא, בסוף כיתה ח` זה יהיה, ואלמד על בשרי מה זה להיות מודר ודחוי.

[4]

מעמדה החברתי של ד` נבנה גם מכשרון הזמרה שלה. היה לה קול ערב מאד, הייתה לה אוזן מוסיקלית, ובשלב כלשהו המחנכת עלתה על זה וקראה לד` לשיר סולו בכל הטקסים שכיתתנו הכינה לבית הספר. מכאן הייתה דרכה של ד` סלולה למעמד הזמרת הקבועה בטקסי יום השואה ויום הזיכרון של בית הספר. ג`, שהייתה חדורת אמביציה לעמוד במרכז תשומת הלב כפרפורמרית, נאלצה לפנות את המשבצת הזו לד`, שאף פעם לא היה נראה שיש לה איזושהי אמביציה. ג` הייתה חכמה מספיק כדי למצב את עצמה מחדש כמי שמופיעה בקטעי הומור ופארודיה, ולא בקטעים שדורשים רמה אמנותית גבוהה.

קארין, לעומת זאת, התחילה לגלות חוסר סובלנות ביחס למתחרה החדשה. יותר ויותר שמעתי את בנות חוגה של קארין מתייחסות אל ד` כאל "השמנה". ד` לא באמת הייתה שמנה. לא היה לה גוף דק ואתלטי כמו לקארין, אבל היא בטח לא הייתה שמנה. אני זוכר שיום אחד נכנסתי לכיתה אחרי ההפסקה, ומצאתי על הלוח מכתם בין ארבע שורות: "רותי החכמה, עדנה הקופה, ד` השמנה, קארין החמודה". אני נעלבתי בשביל ד`, אבל ד`, או שלא ראתה את זה, או שראתה ולא עשתה מזה עניין, מה שג` ללא ספק הייתה עושה.

בקיץ, בים, יכולנו כולנו לראות את הגוף החמוד שד` מפתחת. לא משהו עוצר נשימה, אבל בהחלט משהו חביב ונעים לעין. ד` לא ראתה צורך להסתיר את גופה כמו כמה מן הבנות, אבל גם לא התייחסה אליו כאל מוצג מוזיאלי נדיר, שכדאי לנו להעריץ אותו מרחוק כל עוד יש לנו הזדמנות לכך. אני זוכר פעם אחת בים בתחילת העונה, רבצנו על החול וראינו את ד` יורדת במדרגות ומתקרבת אלינו. היא פשטה את הגלאביה הצבעונית ונשארה בביקיני החום. "נו", קינטר אותה איציק ממקום ריבצו, "הגיע הקיץ, כבר הורדת שערות מהרגליים"? פניה הרכות של ד` הזדעפו. "אם אתם הייתם יודעים כמה אנחנו סובלות בשביל להיראות טוב!", צעקה לעברו, "אולי הייתם מעריכים קצת!"

זו לא הייתה הפעם היחידה שיציאות הזויות של ד` הסבו לי רוב נחת. פעם, בכיתה ז`, נכנסתי לשירותים ומצאתי את ד` עומדת מול הראי הקטן מעל הכיור. "שוש, מה אתה עושה פה?!", קראה בבהלה. המחשבה על כך שנכנסתי לשירותים של הבנות הבהילה גם אותי, אבל כשקלטתי מזווית העין את כיור המשתנה, נרגעתי. ד` קלטה על מה אני מביט, ורק אז הבינה היכן היא נמצאת. בצווחה חדה דחפה אותי הצידה ויצאה ביעף משירותי הבנים.

פעם אחרת נשארתי יושב במקומי בכיתה בתחילת ההפסקה, עוסק בענייניי כשכמעט כולם כבר יצאו. ממקומי ראיתי את ד` נכנסת לכיתה בדילוגים עליזים, ומפזמת לעצמה את אחד השירים שלמדה ב"צופים", משהו כמו "איל, איל, בלי קרניים, בלי ביציים, מסורס". כשד` קלטה שהמורה עדיין יושבת ליד שולחנה ומעיינת ביומן הכיתה, קפא הזמר על שפתיה. סומק עז כיסה את פניה, והיא שעטה לעברי מתפוצצת מצחוק, מביטה אלי ואל הרצפה לסירוגין, כאילו רוצה בי בתור עד לבושה הגדולה שחשה על שניבלה את פיה בנוכחות המורה.

מוזרה ומתוחכמת ככל שהייתה, ד` הייתה גם הילדה הטובה של אמא. היא סיפרה לי על מקרה דומה שקרה לה בבית, כשזמזמה לעצמה את "ליידי מרמלאד" של פטי לה-בל. אמא שלה שמעה אותה מהמהמת לעצמה את הפזמון החוזר, ""Voulez vouz coucher avec moi, והזדעזעה. אני זוכר את הבעת הפנים המזועזעת שעטתה ד` על פניה החמודות, כשחיקתה את אמא שלה אומרת: "את יודעת מה שאת אמרת עכשיו?!"

והיה עוד משהו שהביך אותה נורא. הביכה אותה כל פעם, שמישהו רימז בכיתה לכך שאנחנו זוג, היא ואני. "תגיד, זה לא מביך אותך?", שאלה אותי פעם, "אותי זה נורא מביך".

[5]

בפורים של כיתה ז` הוזמנו כולנו למסיבה אצל אחת הבנות, וכמובן שהתבקשנו להופיע מחופשים. ד` הכריזה שהיא הולכת להתחפש לזונה, ושמחה על הצעתי להתחפש לסרסור שלה. אחותי הטובה, שתמיד אהבה לתכנן ולבצע תחפושות עבורי, איפרה את פרצופי בזיפי זקן ושפם. לקחתי מעיל גשם ישן וכהה של אבא שלי, טמנתי את משקפיי בכיס המעיל, וענדתי במקומם משקפי שמש מגושמים שהיו זרוקים בבית. כך יצאתי מהבית באותו ערב ופניי אל המסיבה, שהתקיימה באחת הוילות המרוחקות של ברנע.

המבואה הייתה מוחשכת. צלצלתי בפעמון, המארחת פתחה את הדלת ופלטה צריחה חדה של בהלה. נכנסתי פנימה וקצרתי מבטים מתפעלים מהחוגגים שכבר היו שם, מרביתם בלתי מחופשים בעליל. ד` הסתערה עלי בחיבוק והכריזה: "ידעתי, ידעתי שעל שוש אני יכולה לסמוך!". היא עצמה הייתה מאופרת בכבדות, לבשה איזה בגד ניילון צמוד, מאלה שנהוג לכנותם "זנותיים", וענדה עוד כמה אביזרים משלימים. הסרתי את המעיל והמשקפיים והשתלבתי במסיבה. גם ד` הסירה את האיפור מעל פניה ולבשה בגדים רגילים מעל בגד הגוף. כשהמסיבה החלה להסתיים, ראיתי את ד` אוספת את האביזרים לתוך תיק הפלסטיק השחור הקטן ומתכוונת ללכת.

ניגשתי אליה ושאלתי אותה בקול קטן אם אוכל ללוות אותה הביתה. "בסדר, אם אתה רוצה", אמרה ד`, "אני לא צריכה שילוו אותי הביתה, אבל אם אתה רוצה, בסדר". יצאנו אל הלילה הקר והבהיר של אמצע אדר. לא היו עדיין מדרכות בחלק ההוא של ברנע, הלכנו על הכביש הצר שחצה את החולות, אחד מאותם הכבישים שבהם נערכו הסיורים להכרת החי והצומח בסביבתנו. גם הסמולטוק העליז שניהלנו היה מסוג השיחות שמנהלים בסיור של הכיתה. הכביש התמזג לכביש רחב ממנו, עברנו ליד בית הספר החשוך, וכמעט כבר הגענו לרחוב בר כוכבא, כשהעזתי להעלות את הנושא עליו רציתי לדבר איתה. "שמת לב שכבר יש חברויות בכיתה", אמרתי, "יש בנות שיש להם חבר". "אני לא צריכה חבר", שיסעה אותי ד`, "בשביל מה זה טוב? אני לא צריכה את זה".

אפילו אני, שכישוריי החברתיים היו לקויים מאד, הבנתי שאין מצב. שיניתי נושא במהירות והמשכנו ללכת עד שהגענו לרחוב בר כוכבא. הבניין של ד` כבר נראה למולנו. אמרתי לה לילה טוב, ופניתי לחזור הביתה, ללקק את הפצעים לבדי.

[6]

באמצע כיתה ח` מיכל נהייתה חברה של ילד מבית ספר באפרידר, והתחילה ללכת בימי ששי למסיבות של הכיתה שלו. לא חלף זמן רב עד שהיא שכנעה את רותי ואת ד` להצטרף אליה. גם רותי נהייתה חברה של ילד משם. בית הספר ההוא לא היה סתם בית ספר. הוא היה בית הספר שאבא שלי ניהל. בית הספר ההוא עמד בשכונה ותיקה ומבוססת יותר מזו שעמד בה בית הספר שלנו. שכונה שרוב תושביה היו עובדי ממשלה, או עובדי הסתדרות, או עובדי חברה ציבורית גדולה. א` ומשפחתה גרו בשכונה הזו.

אני מספר את כל זה כדי לומר, שאפשר להבין מדוע חברת הילדים בבית הספר ההוא הייתה אטרקטיבית יותר מחברת הילדים אצלנו בברנע. היה בה משום שדרוג מעמדי בשביל ד`. אפשר למצוא גם סוג של פיוט בכך, שאותו מוסד חינוכי שהכניס את ד` לחיי היה זה ששלף אותה מחיי בפעם הראשונה. במסיבת הסיום של כיתה ח`, שבארגונה נטלתי חלק מרכזי, ד` כמעט שלא השתתפה. כבר לא עניין אותה.

החברים החדשים של ד` הלכו לקן "השומר הצעיר" בשכונה שלהם. ד`, שכבר מזמן עזבה את ה"צופים", הצטרפה אליהם. נראה שעשתה רושם טוב על המדריכים שם, כי בחודשים האחרונים של כיתה ח` הם באו אלינו לברנע, והזמינו גם אותנו להצטרף לשומר הצעיר, לקבוצה חדשה שיקימו בשבילנו. איציק ואני הצטרפנו, וביחד היינו כעשרה חניכים וחניכות בקבוצה של בית הספר שלנו.

אהבתי להיות בהשומר הצעיר. לא היו שם כל המסדרים ותרגילי הסדר שהיו בצופים. בטיולים, לא הייתה כל ההתעסקות המעצבנת באוהלי סיירים ובבניית מתקנים מסנאדות. גם הכיוון הפוליטי של התנועה והדעות שביטאו המדריכים היו לרוחי. כמו עם כל דבר שעשיתי בתחילת חיי, גם עם זה הלכתי עד הסוף. נהייתי שמוצניק פנאט.

בתחילת כיתה ט`, כבר בבית הספר התיכון העיוני היחיד באשקלון, התפוצצה פצצה בלב המרקם החברתי של אפרידר: עופר, המלך המוכתר של החבר`ה מהצופים, ועכשיו גם של כל השיכבה, נהיה החבר של ד` ועבר לשומר הצעיר בעקבותיה. במעשהו זה סימן עופר את תנועת השומר הצעיר כתנועה הכי שווה בשיכבה, המקום של החבר`ה השווים והגזעיים. כמובן, על כך שמחתי מאד. מצד שני, שמחתי לא הייתה שלמה, בעקבות הנסיונות המגושמים שעשיתי להתחבב על עופר, נסיונות שלא עלו יפה. לא שנאתי את עופר כמו שאלכס שנא אותו, אבל הייתי פגוע ממנו ולא פרגנתי לו.

עם זאת, לא קינאתי בעופר על שזכה בחסדיה של ד`. לא יותר ממה שקינאתי בו על אלף דברים אחרים, בכל אופן. ד` הייתה עכשיו ליגה מעליי, אולי יותר מליגה אחת. היא הייתה חלק מהזוג המלכותי של שכבת ט`. אני הסתובבתי רוב הזמן עם אלכס, חלק מהזמן עם שמואל, והתלבטתי בין הגישות המנוגדות שהיו לשני אלה ביחס לריבוד המעמדי בחברת בני גילנו: התרסה מול השלמה.

גם כשהסתיים הסיפור של ד` עם עופר, לא נפגע מעמדה של בתור אחת הבנות הכי שוות בשכבה. התחילו להיות לה בני זוג מבוגרים מאיתנו, אחד מהם נחלאי מהגרעין של אחותי הטובה. הכישרון של ד` לאמנות ולעיצוב, שפעם היה מתבטא בשרבוטים בשולי המחברות, עכשיו בא לידי ביטוי בהופעתה, ששילבה רישול אלגנטי בסגנון הסיקסטיז עם נגיעות ניו ווייב של שלהי הסבנטיז. בשנתיים הבאות, חיינו כמעט שלא הצטלבו. שלום שלום במסדרון בית הספר, וזהו.

[7]

המעבר מכיתה י` לכיתה י"א היה גם מעבר למגמות. אלכס ואני הלכנו לריאלית. שמואל הלך לספרותית, וגם ד` הלכה לשם. הם התידדו, שמואל וד`. שמואל העריך את תבונתה של ד` ואת העניין האמיתי שלה בספרות ובאמנות. ד`, כמו כולם, צחקה מההומור המטורף של שמואל ונהנתה מטוב ליבו. מתוך שהייתי בא לבקר את שמואל בהפסקות, הייתי מחליף מילות נימוס וחיוכים גם עם ד`, שהייתה יוצאת אל גינת המעשנות בדיוק כשאני הייתי נכנס לכיתה שלהם. פעם שאלה אותי מה אני חושב על להקת Yes, והתנדבה להקליט לי על קלטת שני אלבומים שלהם. אלה היו Fragile ו-Tomato. האחרון כלל את השיר Onward, שזמזם לי בראש במבחן הראשון במתימטיקה, זה שכל הכיתה נכשלה בו.

בינתיים, עופר פתח בקריירה ציבורית. תחילה לקח על עצמו לחדש את יציאתו לאור של עלון בית הספר. כיוון ששמע שאני כותב, פנה אלי ושידל אותי לכתוב בשבילו. הוא לא היה צריך להתאמץ הרבה. עכשיו, אחרי שאלכס ירד עם משפחתו מהארץ, לא היה מי שיפיח אש בתחושות הדחיה והעלבון שהיו לי ביחס לעופר. העברתי לו מאמר על האלבום "החומה" של פינק פלויד, שיצא באותם ימים, ועוד חידון מצוייר שעניינו רוק ופופ. כשהעלון יצא לאור וחולק בכיתות, הופתעתי לגלות בו טכסט היתולי מפרי עטו של שמואל, בנוי קטעים קטעים, שבאחד מהם אני מופיע בשמי המלא כמי שיהיה שר האוצר של מדינת ישראל, פוליטיקאי דעתן ובוטה. אמנם שמואל ביקש את רשותי לכלול את שמי בטכסט שלו, אבל הופתעתי לדעת שכך הוא רואה אותי. פחות הופתעתי לראות, שאת ד` הוא ראה כמי שתהיה זמרת אוואנגארד פאנקיסטית, בת דמותן של נינה האגן וסוזי סו.

מעריכת העלון המשיך עופר לראשות מועצת התלמידים, אותה כבש בתום מסע בחירות רב רושם. זמן מה לאחר שנבחר, ניגש אלי בהפסקה ואמר לי שנציגת כיתתנו לא מגיעה לישיבות, מה שאינו תקין כלל וכלל. העליתי את הנושא בשיעור חינוך, והתברר שנציגתנו הנבחרת כבר לא בעניין, וגם אף אחד אחר לא. הצעתי את עצמי לתפקיד, ואיש לא התנגד. בכיתה ט` ובכיתה י` העמדתי את עצמי בין המועמדים לתפקיד וספגתי תבוסות צורבות. והנה עכשיו, קיבלתי אותו בלי הצבעה. מכאן ואילך הייתי פוגש את ד` גם בישיבות המועצה, פעם בכמה שבועות. עופר היה מנהל את הישיבות ביד רמה ובקסם אישי רב. ד` הייתה יושבת בשורה הראשונה, רוב הזמן שקועה בשרעפים ורק מדי פעם מכניסה לעופר איזו קטנה מהצד, לאמור, עלי אתה לא עושה רושם, אני הרי מכירה אותך.

הטיול השנתי של כיתה י"א היה לרמת הגולן. ביומו הראשון ירד גשם שוטף. האדמה הכבדה בואכה נחל גילבון נהייתה בוצית וחלקלקה, כולנו החלקנו ברוב הדר על התחת בירידה לנקיק ובעלייה ממנו. חזרנו לאכסניה מרוחים בבוץ כבד ורטובי גרביים. אחרי מקלחת חמה וטובה התייצבנו בחדר האוכל לארוחת הערב. העמסתי על המגש מרק חם, מנה עיקרית ותוספות. התיישבתי ליד אחד השולחנות, לקחתי פרוסת לחם, פירקתי אותה לתוך המרק והתחלתי לאכול. הנאתי נקטעה כאשר חשתי שמסתכלים בי. הנחתי את הכף, הרמתי את העיניים ונתקלתי במבטה הרושף של ד`, שישבה מולי. "תגיד לי", ירתה ד` לעברי, "אתה גמרת בדעתך להגעילנו?!"

הייתי המום ולא הבנתי מה היא רוצה מחיי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מתפרצת על מישהו, גם לא הפעם הראשונה שהיא התפרצה עלי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלא הבנתי על מה ולמה. "לא חשוב, לא חשוב, תמשיך לאכול", סיננה ד` בטון מלא תיעוב.

אותו סיפור חזר למחרת, בארוחת הבוקר. הפעם מילאתי קערה בלבניה, ושוב פגשתי במבטה של ד` מצידו השני של השולחן. הפעם היו בו יותר תדהמה וייאוש מאשר תיעוב. "אני לא מבינה אותך, פשוט לא מבינה", מלמלה לעברי, "אתה נהנה מזה?". גם הפעם בלעתי את הלשון ולא ידעתי מה לענות. כשאני משחזר לעצמי את האירועים, אני שואל את עצמי מדוע חזרה והתיישבה מולי אם הרגלי האכילה שלי נראו לה כל כך מגעילים. אני מניח, שהיא פשוט חיפשה מישהו שישעשע אותה. שמואל, בגלל נכותו, לא יצא לטיולים שנתיים.

[8]

כמוך נולדו להנעים פטפוטים

עם כל משורר, שלבו אש וזעם,

בין לבבות אדישים וחוטאים.


כמוך הם רק צעצוע בבית,

למען יוכלו ילדים לשחק.

פטפט, תוכי יוסי,

נחמני כזית,

ליבי היום ריק.

[אברהם חלפי]

[9]

בית הספר התיכון העיוני היחיד באשקלון היה מוקד של פעילות חברתית תוססת לתלמידים ולאורחים. מועצת התלמידים ארגנה מופעי אמנים וערבי דיסקו באולם ההתעמלות בימי ששי, הקרנת סרטים באמצע השבוע, וכמובן, מסיבות בערבי חגים. בית הספר התיכון ניצב באותה שכונה שבה היה בית הספר של אבא שלי, שכונה בורגנית רדומה וסגורה בשבתות. לפיכך, הפעילויות הללו משכו גם תלמידים מבתי ספר אחרים, מורים, בני משפחה ומכרים.

בכיתה י"א נערכו בזה אחר זה שני ערבי כשרונות צעירים, ובשניהם הופעתי יחד עם שמואל בקטעים שהוא כתב. אני עזרתי לו ללטש ולתרגם מההומור המיוחד שלו למשהו שכולם יכולים להבין. בשתי הפעמים קצרנו מחיאות כפיים וצחוקים. בשתי הפעמים הופיע גם הרכב גיטרה-בס-תופים שהיה מורכב מחברים של עופר. בפעם השנייה הם צירפו אליהם את ד` כזמרת. היא שרה נפלא.

בתחילת י"ב, כשמועצת התלמידים התכנסה לראשונה, עופר אמר שצריך להתחיל להתארגן למסיבת סוכות. הוא אמר שאולי כבר די עם ערבי הכשרונות הצעירים, אולי הפעם משהו אחר, אפשר שעשועון בנוסח "תשע בריבוע" או משהו. השעשועון "תשע בריבוע" הוקרן בטלביזיה כמה שנים לפני כן, וכבר עמד במרכז התכנסות בית ספרית כזו כשהיינו בכיתה ט`. אז בכיתה ט`, זה היה די מוצלח. עופר תר אחר מישהו שייקח על עצמו את ארגון הערב, ועיניו נפלו על ד`. "אולי את?", סנט בה. "בסדר!", קראה ד`, "אבל רק אם שוש יעזור לי!".

עופר הוציא ללוח המודעות הודעה על הערב המתקרב, ורשם את שנינו כמארגנים. כעבור כמה ימים אני עומד בספריית בית הספר עם הפנים אל המדפים, ואני חש אצבע ננעצת בישבני, איפה שהכיס של הג`ינס. הסתובבתי כנשוך נחש, והנה ד` יושבת ליד השולחן הסמוך ומחייכת מאוזן לאוזן. "ד`, באמת!", מחיתי, "לא נוגעים באנשים במקומות כאלה!". "אוי, סליחה", אמרה ד` בצער מעושה, "חשבתי שאלה הפנים". צחקתי. "אנחנו צריכים להיפגש ולתכנן את המסיבה", אמרה ד`. "את רוצה שאני אבוא אלייך?", שאלתי. ד` הרהרה רגע ואמרה שהיא תבוא אלי.

בבוא היום היעוד התייצבה ד` בשער ביתנו. שמעתי את חריקת השער, יצאתי לקראתה והובלתי אותה פנימה. ריכלנו קצת כדי להמיס את הקרח, ולאחר מכן חילקנו בינינו את העבודה. החלטנו שאני אכתוב את השאלות והתשובות, וד` תנחה את השעשועון. חשבנו יחד על טיפוסים ססגוניים מארבעת השנתונים, כאלה שיש להם הקסם האישי הדרוש כדי להיות השואלים והמשיבים. חילקנו בינינו את השמות שעלו, סיכמנו למי תפנה ד` ולמי אפנה אני. התחושה הייתה, שאנחנו עובדים כמו שצריך ושיהיה ערב נחמד.

הערב היה אסון. הבדיחות ששיבצתי לא הצחיקו, השאלות והתשובות שחיברתי לא היו די מעניינות, הקסם האישי של ד` כמנחה לא עשה את העבודה, ההמהומים והרחשים בקהל הלכו וגברו. בשלב מסוים התחלתי פשוט לחכות שזה ייגמר כבר. למחרת, שמעתי מחברים בבית הספר שהיה איום ונורא, אולי הנפילה הכי גדולה בארבע שנותינו בבית הספר התיכון. גם בפגישה הבאה של מועצת התלמידים חטפנו ביקורת, שעופר ניסה למתן ולרכך. סיפור דומה קרה בסוף השנה, כאשר רותי נסתה להרים מסיבת סיום ללא עזרת המבוגרים, ושוב ד` ואני התגייסנו, אני ככותב והיא כמבצעת. גם זה נחל כישלון מהדהד, וסיימנו את לימודינו בתיכון ללא מסיבה בכלל. זה כשלעצמו סיפור ששווה לספר פעם.

[10]

שווה להסתכל פעם מקרוב על המשיכה שהייתה לי למה שגרושתי הייתה קוראת "בחורות ספרותיות". די שקוף, שההישאבות שלי אל הספרים הייתה בריחה מהצחיחות הרגשית בבית, שהעניין שלי באמנות היה דרך לגיטימית לצעוק להורים שלי שאני יחיד ומיוחד, שאני לא כמוהם. ההורים שלי שלחו את שלושתנו לחוגים לאמנות, ורוו נחת כשאמרו להם שאנחנו מוכשרים לזה. הסלון המכוער שלנו היה גדוש בפסלונים ובכדים שיצרנו אחיותיי ואני בחוגים לקרמיקה ולפיסול. הייתה לנו בת דודה בוגרת ונערצת, שלמדה ציור ונסתה להתפרנס מהוראת ציור לילדים. כנער וכגבר צעיר, חלמתי על בת זוג שהיא יצירת אמנות. הייתי מוכן להתפשר על אחת שעוסקת באמנות. בסוף התחתנתי עם אחת שהייתה לה פוזה של חובבת אמנות, כמו שלי הייתה. אבל זה כבר עניין אחר.

בתום שלוש שנותיי באוניברסיטה התנדבתי לשירות סדיר ושובצתי לשרת ביחידת מחשבים צה"לית. היחידה, כמו רוב יחידות המחשבים, הייתה ממוקמת במרכז הארץ, וזו הייתה הזדמנות בשבילי לשכנע את הוריי לעזור לי להשתכן בתל אביב, בירת האמנות והתרבות של ישראל ומקור משיכה לוואנאביז מכל רחבי הארץ. השתכנתי בדירה מרופטת של המשפחה בצפון תל אביב, וממנה יצאתי כל בוקר לעבודת הצבא. בערבים הייתי פושט על הסינמטק, על חנויות הספרים, על הגלריות. הגנבתי מבטים לעבר הנשים הצעירות שפקדו את המקומות הללו, זרקתי משפטים שחשבתי להולמים את המקומות האלה, קיויתי שמשהו יקרה. בימי ששי בצהריים הייתי נוסע להורים באשקלון, וסופר שם את הדקות עד מוצאי שבת, שאז הייתי עולה על מדים ועולה על האוטובוס לעיר הגדולה. לתחנה המרכזית, משם בקו 5 עד הקסטל, ומשם לדירה.

זה היה במוצאי שבת חורפיים כאלה, כשישבתי בקו 5 עם כל התיקים, ובשדרות רוטשילד עלתה בלונדית אמנותית, מהסוג שפוגשים הרבה בעיר הגדולה. העברתי עליה מבט כשנכנסה, וכשהתיישבה בספסל הסמוך, מהצד השני של המעבר, חזרתי לשרעפיי. לקח לי כמה רגעים להבין שאני מכיר אותה, ועוד כמה רגעים לחשוד שאולי זאת ד`. לכסנתי מבטים לעברה, מתקשה להחליט. ואז היא אמרה משהו למישהו, לא זוכר אם שאלו אותה משהו והיא ענתה, או להיפך. כששמעתי את קולה, התחזק החשד שזו היא. החלטתי, שרגע לפני שארד מהאוטובוס, אברר אם זו היא. אם לא, לפחות אוכל לברוח במהירות מזירת האירוע.

כשהאוטובוס פנה מאבן גבירול לפנקס, צלצלתי בפעמון וקמתי לעמוס את התיקים. גם הבלונדית קמה, ירדה מהאוטובוס לפניי והחלה לפסוע לכיוון מעבר החציה. האוויר הפתוח והמדרכה היציבה נתנו לי ביטחון. עמדתי וקראתי אחריה בשמה. היא עצרה, הסתובבה והתבוננה בי. "שוש!", קראה ד` והתנפלה על צווארי בחיבוק, "בחיים לא הייתי מזהה! בחיים!!". כששיחררה, סיפרתי לה איך לא הייתי בטוח שזו היא. היא אמרה שהיא קלטה שאני מסתכל עליה, אבל חשבה שאני עוד אחד מאלה שמסתכלים. היא אמרה שהיא חזרה לא מזמן מניו יורק, שהיא עובדת בתור מוכרת בחנות בגדים בדיזנגוף סנטר, ושהיא גרה לא רחוק מכאן, באסתר המלכה. נתנה לי את כתובתה והזמינה אותי לבוא לבקר.

יום או יומיים אחר כך נקשתי על דלתה. הפעם ד` כבר לא נראתה שמחה כל כך לראות אותי. היא הזמינה אותי לשבת בסלון, התישבה מולי ומבטה הזדגג. התבוננתי מסביב וקלטתי את דמות דיוקנו המיוסרת של גוסטב מאהלר מביטה אלי מכרזה על אחד הקירות. "גוסטב מאהלר", הערתי בידענות, מנסה לקשור שיחה. ד` מלמלה משהו על איזה ידיד שלה שנתן לה את התמונה, אחד שעסוק כל הזמן בזהות האירופאית שלו ושל המשפחה שלו. "שואה וכל זה?", ניסיתי להפגין הבנה. "אתה יודע מה, כן!", רטנה ד`, "זה בדיוק זה! שואה וזה!!"

שוב השתררה שתיקה מזוגגת, ואני התחלתי להבין שאין לי מה לחפש שם. "הייתי עם כמה חבר`ה", הפטירה ד`, "כמה גראס עישנתי, יואו, אני לא מאמינה כמה עישנתי". יופי לך, חשבתי. "אתה חייב לנסוע לניו יורק, שוש", הוסיפה,"הגריניץ` וילג` מדהים, פשוט מדהים". בסדר, חשבתי, מה שתגידי. קמתי, מלמלתי כמה מלים על היום הקשה שמחכה לי מחר והסתלקתי.

מאז לא ראיתי אותה ולא שמעתי עליה. גם בגוגל לא מצאתי את שמה. אולי שינתה את שמה. אולי התחתנה ולקחה את שם בעלה. אולי עזבה את הארץ. אולי היא חיה לבד בתל אביב עם כמה חתולים ושונאת את כל העולם. אבל אני מניח, שלו צצה שוב בחיי, שוב הייתי מאפשר לה להתקרב. ככה אני, לא מתיאש.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת