22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

קול צעדינו

הרומן של רונית מטלון "קול צעדינו" הוא רומן ייחודי. אילו היה הספר הזה אדם, הייתי אומר עליו שהוא "טיפוס" (במילעיל!). כלומר, אחד שיש לו יתרונות וחסרונות, אבל בכל מקרה שווה להכיר אותו. הרומן, כך הבנתי, מבוסס על סיפור חייה של הסופרת, בת לעולים ממצריים שגדלה בגני תקווה ונעשתה מסאית, סופרת ומרצה לספרות באוניברסיטת חיפה. בימים שבהם נהגתי לפקוד בתי מדרש פתוחים כמו "עלמא" ו"בית דניאל" הזדמן לי לשמוע את רונית מטלון נותנת הרצאה, והתרשמתי ממנה מאד.

אחסוך לעצמי טרחה ואעתיק את תמצית הסיפור ממאמר של שרון שגב באתר ifeel:

אם ושלושת ילדיה גרים בשכונת צריפים ענייה בגני תקווה. "האמא", כך קוראים לה ילדיה, הגיעה עם משפחתה ממצריים, שם חיה כבת טובים. בארץ מתמודדת האמא עם בעל שעזב אותה כדי להילחם למען זכויות המזרחיים בארץ אל מול מפא"י וה"בנגוריוניזם", עוד הרבה לפני שהפנתרים השחורים הרימו את הראש. מוריס, האב, מסתובב בעולם ומגיע אחת לכמה שנים, ושוב הולך ושוב חוזר. היעדרותו הופכת לממשותו.

האמא עובדת בניקיון ביתו של רב עשיר בסביון ובבית התלמיד בראש העין. היא טורחת מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי לכלכל את המשפחה בכבוד, וכשהיא חוזרת הביתה היא כועסת. כועסת על היעדרותה הארוכה מהצריף, שנדמה כאילו הוא טבוע בה והיא קשורה אליו בכל נימי נפשה. היא כועסת על אי-הסדר בבית ודואגת שיהיה נקי ומצוחצח בכל עת. היא כועסת על אמה העיוורת למחצה שמטפלת ב"ילדה" (טוני), אך תמיד נרדמת והילדה מסתובבת ברחובות. היא כועסת על הנטישה ועל החיים שמתגלגלים כך.

הצריף הוא הגיבור האמיתי של הספר. הוא התגלמות הווייתם של בני המשפחה - של האמא, הילדה, של האחות הגדולה קורין והאח הגדול סמי. הוא מאחד ומפריד ביניהם, הוא סופג את מצבי הרוח ופולט אותם בחזרה, הוא משמר את הזיכרונות ומקיא את אלה שהם רוצים לשכוח. הצריף מסמל גם את המצב החברתי של המשפחה המזרחית בישראל של שנות החמישים והשישים - השכונה הענייה, האוטובוס שמגיע לעתים רחוקות, הסביבה הצחיחה, העבודה בניקיון, גניבת הספרים מבית התלמיד, ההשלמה עם המצב.

האמא היא אכן הדמות המרכזית בספר, אבל לאו דווקא הכעס שלה ממלא אותו. לטעמי, ממלאת אותו הפעלתנות הבלתי פוסקת שלה והאמירות החריפות שלה, שלא משאירות לאף אחד פינה שקטה ריקה ממנה. האמא, אמנם היא מזרחייה, אבל היא יידישע מאמע במובן הכי קיצוני של הביטוי, אפילו יותר מאשר האמא ב"מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות. בכל היא מתערבת, שום דבר לא יישאר במקומו כשהיא בסביבה, אף אחד לא יינקה מהביקורת שלה. נכון, היא מחזיקה את הבית והמשפחה בשיניים, אבל זה לא כל מה שהיא עושה עם השיניים האלה. היא מאכילה את כל בני הבית בשתי המשרות שהיא עובדת בהן, ונשארים לה עוד כוחות לשתול ורדים, להרוג אותם בטיפול יתר, לקנות חדשים ולשתול שוב. בקטע המסיים את הספר, הגנן הערבי מוסטפה מנסה להסביר לה, שכמו שאנשים לא אוהבים שעומדים להם על הראש בזמן שהם עובדים, כך גם הורדים.

כל אחד מבני המשפחה מוצא לו דרך להתמודד עם הטוטאליות של האם. האב נעלם מהבית לתקופות ארוכות כדי להתמסר לפעילות פוליטית-חברתית. הבן, סמי, מתמסר ועושה כמיטב יכולתו כדי להשביע את רצון אמו. הבת, קורין, מורדת ומתווכחת, משתמשת ביופיה כדי להפוך עצמה לבלתי מפוענחת. היא מקדימה להינשא, בניגוד לדעת אמה, יוצאת מהבית רק כדי לחזור אליו מדי יום. הילדה, "אל-בנת" כפי שמכנים אותה, מצטנפת אל עולמה הפנימי, עולם שלאמא לא תהיה בו דריסת רגל.

ייחודו של הספר אינו בעלילה ובדמויות אלא באופן הכתיבה. הספר עשוי פרגמנטים, פרקים קצרים שאפשר לקרוא כממוארים העומדים בפני עצמם. כמו קטעי שירה. כל ממואר כזה מוסיף עוד נקודת מבט על עולמן של הדמויות, על אופיין ועל האקלים החברתי שבו חיו. מה שמיוחד באופן הכתיבה של מטלון הוא הדיסוננס בין שפתה של המספרת לבין שפתן של הדמויות. שפתה של המספרת גבוהה מאד, ספרותית מאד, אינטלקטואלית. היא מאריכה בתיאורים ובמונולוגים פנימיים, היא מרבה להיתפס למילה זו או אחרת ולהפוך בה על כל צדדיה, היא מוצאת אינספור משמעויות בחפצים דוממים ובתווי גוף של הדמויות. יש אולי שיאמרו שזו כתיבה בסגנון ערבי מדברי, יש אולי שיאמרו שזו כתיבה נשית. לטעמי, כשם שזה יפה, זה גם מייגע.

אולם, כשהמספרת נותנת את רשות הדיבור לדמויות שלה, הן מדברות בשפה בסיסית, שפת מעמד הפועלים. משפטים קצרים, משובצים פה ושם בצירופי לשון עסיסיים בערבית ובצרפתית. המעברים המהירים ממשלב למשלב הקשו עלי את הקריאה, מצאתי עצמי פעמים רבות עוצר וחוזר אחורה, מתחקה אחר מבנה המשפטים ואחר התרגומים משפה לשפה. לא שאני מתלונן או משהו, אבל יידע הקורא וייזהר. המחשה לכך אפשר למצוא כבר בקטע מן הפרגמנט הראשון של הספר, שהועתק במלואו לאתר "הארץ":

נתנה אותן לסנדלר, מוסטאקי ("מה שלומך יא מוסטאקי?"). כמה פעמים נתנה אותן למוסטאקי ולא נעלה בעצם ("המוסטאקי הזה עשה עבודה כמו הפרצוף שלו"). נדמה לי שלא תיקנה בשביל לנעול אלא בשביל לתקן, לנקות פינה בעולם, עוד פינה, לחדש את מלחמתה בהתכלות החומר ("טוב שיש לנו אותו תחת היד, את מוסטאקי, לא לקח הרבה").

פרגמנטים נוספים שמשובצים בספר הם קטעי יומן שכותב האב על חייו הפוליטיים, קטעים מתוך הספר "הגברת עם הקמליות" של דיומא, וקטעים מתוך ספר הדרכה לגידול ורדים. הפרגמנטים הללו כתובים בטון שונה גם מטון הדיבור של המספרת וגם מטון הדיבור של הדמויות. קטעי היומן של האב, שלא ברור אם הם אותנטיים או פארודיה פרי דמיונה של מטלון, נוגעים ללב מחד ומגוחכים מאידך. אולי אפילו מרגיזים, למי שרואה פגם מוסרי בנטישת המשפחה לטובת פעילות פוליטית-חברתית.

מקור עניין נוסף שהיה לי בספר הוא האפשרות להציץ לעולמם של מי שהיו שכניי באשקלון, בככר צפניה וברחוב הטייסים. בתקופות שהוריי היו נתונים ברווחה יחסית, היו לנו בבית עוזרות בית ממוצא מזרחי. בית הספר בו לימדה אמי היה בשכונת עולים, דומה לשכונה שמטלון מתארת בספרה. המזרחיים שגרו בשכונה שלנו טיפסו זה עתה ממעמד הפועלים למעמד הבינוני, אך מקצתם עדיין נשאו זכרונות וכעסים משנות החמישים והששים. כשמופיעה בספר דמותו של מרמל, החבר הרומני של סמי שעתיד להתחתן עם קורין, הרגשתי כמו מי שמזהה את עצמו בתוך תמונה קבוצתית: יא, הנה אני. אני הרומני שגדל בין המזרחיים, ראה אותם ולא ראה את כל רבדי עולמם. הקוראת הנאמנה הזה מכירה כבר את השקפתי לגבי היחס הגרוע עימו נאלצים להתמודד המזרחיים בישראל. אבל, ספרה של מטלון אינו מנשר פוליטי מתלהם אלא רקמה עדינה של זכרונות. יותר ממה שהוא קובל על היחס הגרוע, הוא נותן תמונה אמינה של ההתמודדות.

מומלץ אבל רק למיטיבי לכת.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת