00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אור גור אש

חוק ההתיישנות על עבירות מין

 
 
אילו לא היה קיים חוק ההתיישנות על עבירות מין שביצעו אנשים בעבר, פגועי התקיפה למיניהם יכלו להתלונן (כיום) על אונס/תקיפה/הטרדה מינית. פושעים כאלה זכורים לי מעברי הרחוק, שבדיעבד היו בהחלט
מועמדים להיות מואשמים על -ידי, כתוקפים ומטרידים מינית במובן הקשה של המילה.

הטרדה מינית אינה תופעה חדשה. עד לפני כ-10 שנים, לא נהגו להתלונן על הטרדות מיניות. כיום, כמות המתלוננות מפתיעה בכל פעם מחדש, למרות שהנושא הזה מטופל על ידי

הארגונים המתאימים והרשויות, (לא מספיק). נדמה לי שנושא ההטרדה המינית הפך להיות נושא שאוהבים לעסוק בו, בעיקר התקשורת וגם אנחנו הנמשכים לכותרות המזעזעות בעיתונים.

בגלל כמות התלונות, מתקבל הרושם שהמתלוננות ששות אלי קרב, לקפוץ על כל בדל הטרדה ובקלות בלתי נסבלת מתלוננות על גבר שהעיר להן:  "יש לך ישבן סקסי / כמה שפתייך חושניות, יפה לך המחשוף ".

זה מביך ולא תמיד נעים, אבל אני לא הייתי מגדירה הערות כאלה כהטרדה ולא הייתי מגישה תלונה על נשיקה בלחי. חלילה לי מלהגיד שאין מקרים המצדיקים את התלונה, לצערי יש הרבה מאד וגם אני הייתי כבר

ב"סרט" הזה. הסיפור שאעלה ברשומה הזאת, הוא הרבה מעבר להטרדה מינית. הקושי בזיהוי הטרדה מינית נעוץ בעיקר בקו הגבול הדק בין המותר לאסור, וכשהמטריד עובר ממילים למעשים, כאן ניצב קו הגבול.

 

והרי לכם הסיפור שלי:

 זה קרה בתקופת שהייתי בלונדון, כשיצאתי לבלות עם חברתי האנגלייה במועדון שלה, שנחשב אז לאחד היוקרתיים והאקסקלוסיביים בלונדון. רק יחידי סגולה הצליחו לעבור את מבחן הכניסה כדי להתקבל,

ואני נכנסתי כאורחת של חברתי. הגענו לשם וישבנו ליד השולחן עם עוד כמה חברים מוכרים.

רקדנו קצת, נשנשנו עם בוטנים ובירה עד שדיויד, בן טובים למשפחה יהודית אמידה וידיד קרוב שלנו, הציע לצאת למסיבת פתיחה של מועדון חדש שבעליו הוא אחד מחבריו.

יצאנו יחד בשלושה זוגות למקום שכמוהו עוד לא נברא תחת שמי לונדון, כדברי הממליץ.

קירות זכוכית במרקם צבעי כחול וטורקיז שלטו שם כמו במערת נטיפים קדמונית. מלצריות חטובות הסתובבו בין האורחים בלבוש חושפני, חייכו לכל עבר וענטזו עם מגשי הדרינק בידיהן והמוסיקה הקיצבית

שהושמעה, הסעירה והרקידה גם את הגלמים ובולי העץ שהיו שם.

בשתיים לאחר חצות, ראשנו היה כבד עלינו מהבילוי והשתייה. נפרדנו מהחברים לשלום וכאשר קמנו לצאת, חברתי נעלמה לי מהעיניים והבנתי שתוך דקות אפגוש אותה בחוץ.

נשארתי עם דיויד ולא נשארה לי ברירה אלא להיכנס למכונית הספורט האדומה שלו. הייתי מטושטשת מעייפות ומהאלכוהול שהגרתי אל קרבי. ערפל כבד עטף את פני העיר ולא ידעתי לאן אנו נוסעים,

אבל חשתי בטוחה בחברתו של דיויד והיה לי ברור שפנינו מועדות לכיוון איזור מגוריי, המפסטאד. לתדהמתי, הגענו לאזור שלא הכרתי ועצרנו ליד גוש בניני מגורים רבי קומות.

הבחור נכנס לחניה וכיבה את המנוע. שאלתי אותו לפשר הדבר והוא ענה לי:

"אני מאד עייף, בואי ונעלה לדירתי החדשה. אני מעוניין שתראי אותה, היא מאד יפה".

כשראה את הבעת פניי התמהה הוסיף מיד בנימת עליצות: "אל תדאגי, את נמצאת עם דיויד, עוד מעט שאר החברים יגיעו. יש לי המון תקליטים חדשים, נאזין קצת למוסיקה".

יצאתי מהמכונית וצעדתי אחריו בהיסוס. נכנסנו למעלית שטיפסה לקומה ה- 12 ויצאנו למבוך של מסדרונות עד שנכנסנו לדירה, שנראתה כדירת רווקים מהסוג המפואר שמחזיקים ילדי שמנת.

זה רק דחה אותי, כאשר בחר באמצעי כזה לנפנף בו ולמשוך מישהי אשר לבסוף ירצה להכניס למיטתו. שאלתי מדוע החברים מאחרים לבוא? והוא ענה בקוצר רוח:

"מדוע את דואגת? תירגעי, לכל היותר נישאר שנינו לחגוג את המשך הערב".

חוצפתו ועוז רוחו להתייחס אלי כאל דבר מובן מאליו, מבלי לקבל את הסכמתי, הכעיסו אותי מאד והדליקו לי נורה אדומה. הסתקרנתי לדעת, האם הוא לא חשש מתגובתה של שירי חברתי, שהיתה גם ידידתו?

לאחר כמה דקות שעברו עלי במתח ותהייה מה יהיה צעדו הבא, הוא הגיש לי מיץ תפוזים ולאחר מכן יצא לזמן קצר מהחדר. השתדלתי לשמור על קור רוח ולחפש את הדרך הנכונה להשתחרר מהמקום הזה וממנו.

נשימתי נעתקה כאשר נכנס חזרה עטוי מגבת קשורה על מותניו המעורטלים, וביקש ממני לבוא אחריו.

"בבקשה דיויד, אני רוצה ללכת, אני מאד עייפה וחוץ מזה, שירי תדאג לי מאד "

"שטויות", ענה לי בביטחון "היא יודעת שאת בידיים טובות, את בידיים של דיויד"

 

כמה נאיבית הייתי! פשוט לא קלטתי מה הבחור זומם. הלכתי אחריו לחדר השינה. (וכי לאן יכולתי ללכת?)

בחדר שררה אפלולית ורק אורות הלילה של העיר פרצו מעט מבעד לקיר שהיה כולו זכוכית. פסעתי אחריו ואז הוא פנה אלי והצמיד אותי לקיר. הוא אחז בכתפיי והצמיד לשפתיי נשיקה תובענית רטובה ודוחה.

התבלבלתי ולא ידעתי מה לעשות! הוא לפת אותי בעוצמה אשר גבלה בשיגעון, מבלי שיכולתי לזוז, והתעלם מתחנוניי להניח לי ואז כאשר זז לרגע, הדפתי אותו הצידה. רציתי לחמוק החוצה ולרוץ לכיוון הדלת,

לפתוח אותה ולעוף משם. אבל הוא קלט מיד מה רציתי לעשות ובזריזות של שד משך אותי חזרה, בניסיון להשכיב אותי הפעם על המיטה, שעליה היו מתוחים בקפדנות מצעים שחורים.

הייתי מותשת ועז היה רצוני לישון. כאשר הבין שאיני מעוניינת לשכב איתו, הוא נתקף בגל נוסף של טירוף והדף אותי לאחור, בכוח. גערתי בו ואמרתי לו שהתנהגותו לא מכובדת ומביישת אותי וגם אותו.

"איני יכולה הערב, נעשה זאת בפעם אחרת" הבטחתי לו בלשון רכה יותר.

תחנוניי נפלו על אוזניים אטומות, עיניו ירקו אש שטנית ושוב הדף אותי לכיוון המיטה, בניסיון להרכין את ראשי לאזור חלציו. ואז באו הצעקות: 

"את  מעליבה מאד את לִיטְל דיויד שמאד משתוקק אליך", וכשאמר את זה, הפנה את אצבעו לעבר האיבר שהזדקר לו מבעד למגבת.

"את כל כך סקסית" הוסיף בקול חשקני וניסה שוב להתקרב ולגעת בגופי, "הרבה זמן פנטזתי על הרגע הזה, כאן איתך, לחפון את שדייך בידיי, ולהחדיר אל תוכך את ליטל דיוויד".

על פניו שהיו תמיד עדינים וחיוורים, עלה סומק עז ובזוויות שפתיו נטף ריר.

כאשר המשכתי בסירובי, שטף ההתקף של טירופו הלך והחמיר. הוא החל להלום בפניי מכות נמרצות ואחר כך המשיך להלום בראשי עד שנדמה היה לי שעיני יצאו מחוריהן.

כמעט וראיתי את המוות אל מול עיניי וחשבתי לעצמי: באמת סוף נאה למסכת הרפתקאותיי כאן בלונדון. דמיינתי לעצמי את הוריי ואחיותיי מבכים אותי על מותי ואני רק בת 21.

פרצתי בבכי והתפללתי לנס עד שפתאום הוא התעשת ונרגע, ביקש סליחה והתנצל.

"לא קרה כלום נכון? בואי ונשכח ממה שקרה הערב" ואז הציע לי לשכב לצידו כי מאוחר מאד והוא צריך לקום בבוקר לעבודה. למרות שפניו נרגעו, נשימתי נעתקה מרוב פחד. לא העזתי לזוז. לא  סמכתי עליו.

השתרעתי לצידו כמו קרש. עיני נשארו פקוחות עד שעלה הבוקר והאיר את חדר השינה שהיה כבימת התרחשות הכי הזויה שיכלה לקרות לי, כמו מתוך סרט אימה.

כאשר התעורר בבוקר, כמעט ולא דיבר, נכנס למקלחת התלבש מהר ולאחר שמזג לנו קפה מבלי שאלגום ממנו, יצאנו בחופזה וללא אומר למעלית.

הוא העטה על עצמו את חליפת האדיבות והנימוס וחזר להיות האנגלי המצוי, כפי שהכרתיו במועדון החברים היוקרתי, ושאל להיכן אני חפצה להגיע. ביקשתי לרדת מהמכונית לא חשוב איפה ונסעתי ישר להמפסטאד.

בברכיים כושלות ובתקווה שלא אתקל באף אחד משכניי לקוטג`, נכנסתי לחדרי ולמשך דקות ארוכות עמדתי ליד החלון ובהיתי. לאחר שקרצפתי בסבון את גופי ואת פניי מנשיקותיו הרטובות שצרבו אותי עד עתה

כרטיית גועל, הכנתי לי ספל קפה ולגמתי ממנו כשמנגד עיני צפו ועלו רגעי הזוועה מליל אמש. עיגולים שחורים עיטרו את עיני וגולה גדולה בלטה מעל מצחי, תזכורת מזוויעה מליל הבלהה.

לא יצאתי לשום מקום ושלושה ימים שהיתי בחדרי, בתקווה שהסימנים הכהים יעברו.

שירי נטרפה מדאגה ולא הבינה לאן נעלמתי עד לבוקר. סיפרתי לה את כל מה שקרה, והיא התקשתה להאמין שהידיד הטוב שלה עשה את הדברים האיומים האלה. היא היתה נורא מזועזעת ועוד באותו הערב,

השחיזה היטב את ציפורניה ומלאת רוח קרב, נסעה למועדון בתקווה לפגוש שם בדיויד.

שירי ראתה אותו עם חבריו ליד הבר. הוא אחז במשקה שלו בנונשלנטיות וצחקק את צחוקו האווילי, כמו תמיד. היא לא עשתה לו חשבון.

"גילית את פרצופך האמיתי" היא פנתה אליו באצבע מאשימה ובגערות רועמות. "עכשיו כולם ידעו מי אתה באמת"! הטיחה בו. היא סיפרה לכל חבריו על מעשיו השפלים וביישה אותו עד כמה שיכלה.

פניו האדימו מבושה, הוא לא הגיב ולא הוציא אפילו מלה אחת להגנתו.

אני לא הוספתי להציג את כף רגלי במועדון הזה ולאחר הבושה וההשפלה שנגרמה לו בפני חבריו, הוא לא הראה שם את פניו, למשך ימים רבים.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

42 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המקום של אור אלא אם צויין אחרת