00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אני, אמנות ונשים

מילים מהמדף העליון

חשבתי על האמנות שלי על העיסוק שלי בנשים. בעצם אפשר להגיד שכל מה שאני מנסה להסביר זה - מה הן נשים בעיניי. ואז הבנתי מן דבר מוזר שלא שמתי אליו לב עד עכשיו - שיש היררכיה שכזו.
כשאני מחזיק מצלמה ביד, זה מאוד מהיר, מיידי, נוח. אבל בסופו של דבר, זה תיעוד. אני אמנם שולט מאוד בתיעוד הזה, אבל המצלמה במהותה - מתעדת. היא עצמה עושה את העבודה, את יצירת התמונה למרות השליטה שלי בפרמטרים.
אבל כשאני מצייר...כל קו, כל כתם ונקודה הם שלי. כל הציור נבנה מהלך רוחי, מהשליטה שלי, מהאמירה שלי, ממה שאני מרגיש. הוא כולו - שלי וממני. אני חושב שזה בעצם מה שהכי משך אותי בציור עד היום.
כשאני מפסל, יש בזה משהו אדיר ומיוחד. כי עבורי פסל, זה על גבול הבריאה, זה כמעט וליצור דבר ממשי. כשאני מפסל אישה, אני מרגיש אותה בידיים שלי. אני כבר לא מרגיש חימר, אני כבר לא מרגיש שיש. אני פשוט מרגיש את העור, את הקימורים, את המגע - ואני מפסל את זה. רק היה חסר ליצוק לתוכה רוח חיים וזה היה מושלם!
בשנים האחרונות גיליתי משהו חשוב בנוגע ליצירה. רוב האנשים, פוגשים ביצירה עצמה - בתוצר הסופי. אבל לאמן, יש שלב שהוא מאוד מיוחד - תהליך של יצירה. השלב הזה עבורי הוא לפעמים חשוב יותר מאשר היצירה עצמה.
הרי יכול להיות תהליך אדיר, מלמד, מרגש, מסעיר - ותוצאה גרועה. אז נגיד את, כמודל.. את שותפה מלאה לתהליך היצירה. מה שיהיה בזמן היצירה הוא התהליך שלנו, אף אחד לא שותף לזה מהסתכלות בתוצאה הסופית. הם לא יודעים על מה נדבר, מה נרגיש וכו` - אבל אנחנו - כן. מי שלא שם, מי שלא חווה את זה איתנו.. יהיה לו תמיד פער. אנחנו יכולים לצלם את זה, אפילו בוידאו. אבל אף אחד לא יתרגש כמונו מעצם היצירה, מהמגע, מהצבעים.
אז הבנתי עניין חשוב, כשהייתי מצייר- הייתי אני והקיר, אני והקאנבס, נייר וכו`. כשאני מפסל - זה אני והחומר. גם כשאני מצלם ועומדת מולי מודל, זה אני כאן והיא שם - וביננו מצלמה.
אבל כשאני מצייר על גוף, החוויה היא משותפת מאוד. יש אינטראקציה, הדדיות, המון התרגשות, משיכה, אינטימיות. זה הופך את סוג האמנות הזו לעוד יותר גבוהה בהיררכיה.
כשהמשכתי לחשוב על זה... אז גיליתי פתאום עוד דבר. במיוחד בשנים האחרונות, התחלתי לשים לב לחשיבותה של המילה.
זה כאילו יש קיר עם מדפים ובמדפים האלו, מסודרות מילים. וככל שעולים גבוהה יותר במדפים, כך המילים עמוקות יותר, חזקות יותר ועצמתיות.
הרבה אנשים מקלים דעת במילים בהן הם משתמשים. נגיד ביומולדת - "שתזכה לאושר ועושר", אני בספק אם כשאנשים אומרים את המילה המדהימה הזו - אושר, אם הם יכולים לשוות בנפשם מהו אושר, להרגיש אותו ולהגיד את המילה בהתכוונות מלאה.
אני יכול לדוגמה להגיד "אני רוצה", אבל להגיד - "אני כמהה" זה כבר דבר אחר לגמרי, זה כמה מדפים מעל. כמו להגיד - אני משתוקק, או להגיד אני מאושר.
אז הבנתי, שאולי אני צריך לקחת מילים כאלו, מיוחדות, שנמצאות על המדפים הגבוהים ולחבר אותן יחד? זו דרך מצויינת עבורי להסביר את מהותם רעיונות, רגשות ומחשבות שלי. גם גיליתי שבדרך הזו מבינים אותי בצורה טובה ביותר. אפילו מתרגשים, מזדהים, מתגרים.
יש עצמה אדירה למילה הכתובה. אני לא מחשיב את עצמי כאיש מילים- אני לא משורר ולא סופר. גם הבקיאות שלי ברזי השפה ואוצר המילים שלי לא הכי גדולים. אבל יש משהו בכתיבה, בקריאה - שהוא סוג אחר של שיתוף. שאיכשהו יוצא שבסופו של דבר הוא מאוד אישי, אינטימי וגורם להזדהות.
אבל את יודעת מה הדבר הכי אדיר שאני יכול לחשוב עליו? מה הדרך שאני באמת חושב שאני יכול להגיד את אותם רגשות, מחשבות ומאוויים בדרך הטובה ביותר?
כשאני נוגע.
אם ארצה להסביר לבחורה בצורה הטובה ביותר איך אני רואה אותה - זה במגע. כשאני נוגע באישה, יש הרגשה כזו - שונה ומיוחדת שמציפה אותי. ההרגשה החזקה ביותר של יצירה שהרגשתי איי פעם. יותר מכל דבר אחר שעשיתי. כשאני נוגע באישה, אני נותן לידיי לעבור על גופה ולפסל אותה, אני נותר לעיניי לצלם כל תנוחה וכל פיתול, אני נותן לידיים שלי להחליק על הגוף, לעבור על הקוים והפיתולים - לצייר. כשאני נוגע באישה, אני מרגיש שאני רוצה לכתוב שירה! לכתוב בתמציתיות מדוייקת בעזרת המילים הגבוהות והנשגבות ביותר, מהי ההרגשה המיוחדת הזו שמציפה אותי.
כמה חזק הריגוש והקרבה שאני מרגיש באותם רגעים. כשאני נוגע, אני עושה אמנות. הבעיה שלי בחודשים האחרונים, זה לא הרצון לכתוב, או היכולת לתאר את זה - אל התשוקה שמציפה אותי.
אבל זה מאוד קשה. לכתוב תמיד אני יכול, זה אני - ודף. אני לא צריך את רשותו והסכמתו לכתוב עליו. את לא יודעת מה אני מרגיש עכשיו כשאני כותב ככה. הדימויים שעולים בראשי, המחשבות, הזכרונות, התחושה שמתעוררת באצבעותי שנגעו מגע שכזה.
כל כך הרבה זמן שלא נגעתי. שלא נגעתי ככה. זה מגע שדורש קבלה, צריך שמישהי תהיה נכונה לקבל מגע שכזה.
אני עם דופק מהיר, אפילו הנשימה שלי לא סדירה. לזה אני מתכוון כשאני אומר את המילה - משתוקק.
ככה אני מרגיש כשאישה שוכבת לצידי במיטה, אז אני חייב להתחיל ללטף, פשוט ללטף. מן הסתם זה בלתי אפשרי להרדם עם התרגשות שכזו. אז אני ממשיך עד שאני לגמרי מותש.
ונרדם.
ואז מידי פעם, אני מתעורר.... ומלטף.
אני משתוקק...
לגעת.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל moti80 אלא אם צויין אחרת