00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סינמסקופ

"פרידות", הביקורת


חשבתי שאמרת "Heaven", לא "אבן"


חלק א`: מה עם האוסקר?

"פרידות" יזכר בחודשים הקרובים בתור "הסרט שניצח את `ואלס עם בשיר` באוסקר". האם צפויה לו תהילת עולם מקומית בזכות זה? נאמר כך: מישהו כאן זוכר את "מהלכים מסוכנים", הסרט השוויצרי שניצח את "מאחורי הסורגים" באוסקר ב-1985? וזו גם השאלה הראשונה שנשאלת: “נו, הגיע לו האוסקר?”. והתשובה: לא. זה לא בא לומר ש"פרידות" אינו סרט חינני מאוד ולרגעים יפה ממש, אבל – לטעמי לפחות - “ואלס עם בשיר" כביר ממנו. אז למה "פרידות" כן זכה לבסוף? אחרי צפייה בחמשת הסרטים המועמדים אני מודה: “פרידות" הוא המרגש שביניהם. כל השאר היו חזקים, אלימים, חכמים, בוטים, מתוחכמים וברובם פוליטיים (מי יותר, מי פחות), אבל רק "פרידות" גורם לצופים בו לבכות (וזאת אחרי שלפני כן הוא גם עורר צחוקים). והוא ההפך מבוטה, הוא כולו עדינות, פריכות ורוך. ובין סרטים שעוסקים בנושאים גדולים, לוחמניים והיסטוריים הוא היה סרט קטן ואנושי שעוסק באהבה, זוגיות, זיקנה, הורות ומוות. במילים אחרות: הזכייה של "פרידות" באוסקר לא אומרת הרבה על הסרט עצמו, אבל היא אומרת המון על אלה שבחרו בו. אפשר אמנם לאהוב אותו בכל גיל, אבל צריך להיות קשיש למדי כדי שסרט כמו "פרידות" ייגע בך באופן כזה שהוא יאפיל על מצוינות קולנועית שמתגלה בסרט הסמוך.
מה שמוביל להרהור אוסקרי נוסף: זה ללא ספק הרהור שמגיע באיחור של כעשרים-שלושים שנה, אבל הזכייה של "פרידות" – והעניין המקומי שלנו בה – חידד את זה. נדמה שאין יותר מקום לגדולה קולנועית אמיתית בקטגוריית הסרט הזר באוסקרים. בעבר היית צריך להיות "לה דולצ`ה ויטה", “8 וחצי", “זכרונות", “לילה אמריקאי", “סוד הקסם הבורגני", “מעין הנעורים" ו"ראשומון", היית צריך להיות ברגמן, פליני, טאטי, טריפו או בונואל כדי לזכות באוסקר. אבל בשנים האחרונות? כמה סרטים ממש מעולים, יצירות מופת נדירות בעוצמתן, זכו באוסקר הזר? אני ספרתי חמש בשלושים השנים האחרונות. (למען ההגינות צריך לציין שגם במה שנראה לי כ"תור הזהב" של האוסקר הזר עדיין היו לא מעט סרטים קיטשיים, או להיטים של רגע, שזכו בפרס על חשבון סרט משמעותי אחר).
לכאורה, זו בשורה טובה. זה אומר שכל אחד שיידע לפרוט על מיתרי הלב של חברי האקדמיה בני ה-75 ומעלה יש לו סיכויים לזכות באוסקר. לא צריך יצירת מופת, לא צריך גדולה אמיתית, או פריצת דרך. למעשה, לא צריך אפילו פסטיבלי קולנוע משמעותיים. אחרי שנדמה שהאוסקרים יהיו דו-קרב חוזר בין יוצאי פסטיבל קאן, “בין הקירות" ו"ואלס עם בשיר", זכה לבסוף הסרט שלא עצר באף פסטיבל בינלאומי משמעותי אחד.

חלק ב`: אז איך הסרט?

נעים. בדרכו המאוד מורבידית ומקאברית, כמובן. “פרידות" מספר על צ`לן שמאבד את עבודתו ובמצוקתו הכלכלית מסכים להצעת עבודה יוצאת דופן: להצטרף לקברן יפני שתפקידו הוא להכין גופות לקבורה. מיחקו ממוחכם כל דימוי מערבי או יהודי על תהליך הקבורה – בין אם זה "עמוק באדמה" או חברה קדישא – התהליך היפני שונה לגמרי. הוא נעשה מול קהל המתאבלים והקברן למעשה אורז את יקיריהם לקראת מסעו האחרון. זה החלק הראשון. אם ראיתם יפנים עוטפים מתנות אתם יכולים לדמיין איך זה נראה. וכך נראה רוב חלקו הראשון של הסרט: זו התבוננות אקזוטית בריטואל זר לעיניים מערביות שלמרות שיש בו צד קודר מאוד הוא מוצג באופן שהופך את התהליך לאסתטי ומהודר. האופן בו יוז`ירו טקיטה, הבמאי, מתאר בדקדקנות סבלנית את כל שלבי הטקס הופך את "פרידות" כבר לסרט שיש בו משהו מעניין אנתרופולוגית. מצד שני, אני תמיד קצת מפקפק בסרט שכל מה שהוא עושה זה לתפקד כאשנב הצצה לתרבות זרה. בשביל זה יש לי את ערוץ "נשיונל ג`יאוגרפיק".
למרבה המזל, יש בסרט הזה די חן כדי להינצל מזה. בזכות שלוש דמויות ראשיות חינניות מאוד, המלוהקות באופן מקסים, “פרידות" הופך עד מהרה לסרט על חיים, במקום לסרט על המוות. הוא שייך לז`אנר סרטי ה"נכשלתי בעיר הגדולה, אני חוזר לכפר הקטן שם אתחבר לשורשיי", אותו הזכרנו כאן ממש לפני שבוע לכבוד הסרט הצרפתי "בחזרה לכפר", סרטים שעיקר משיכתם הוא הפולקלור והנוף שלהם. אבל "פרידות" מצליח לשמור – ברובו – על תמהיל נכון בין הומור וטראגיות. הוא מצליח לייצר הומור ברגעי אֶבֶל, מבלי להיגרר לחוסר טעם או למקבריות-יתר. אבל יותר מזה: הוא מצליח לנגוע ללב בכך שהוא מתאר שוב ושוב איך הריטואל היפני עוזר למתאבלים לא רק להתגבר על מותו של אהובם, אלא גם להתפייס איתו. (עם כל חיבתי לסרט אני חייב להסתייג ולהוסיף שהוא מאבד גובה וצולל ברבע האחרון שלו, הוא הולך לכל אורכו על קו דק מאוד, על גבול הקיטש, וברובו הוא נמלט ממנו בחן, אבל בסוף הוא טובע לתוכו).
וכאן, ברגעי ההתפייסות האלה, מגיע אחד הניסים הקטנים של הסרט הזה: הוא מכיל לא מעט רגעי משחק של שחקנים המופיעים לשבריר שנייה וצריכים לגלם אנשים אבלים. אני תמיד בהלם כשאני נתקל באנשים שהם למעשה סטטיסטים, כאלה שיש להם מקסימום שורת טקסט אחת, או לא יותר מדקת מסך, אבל שמצליחים לייצר בכל זאת רגש שנראה אמיתי ונוגע ללב. תמיד נדמה לי שמישהו שכה מיומן ביצירת רגש – אצלו ואז אצלי – מגיע לו להיות שחקן מפורסם ובעל תפקידים ראשיים. והנה, הסרט הזה מלא בשחקני משנה זעומי תפקידים שהם אלה שמספקים את רגעי הרגש הכי צלולים. איך הם עשו את זה? האם יפן מלאה בשחקנים סופר-מוכשרים שאין להם מקום לתפקידים הראשיים, או שהבמאי הזה הוא עילוי בהדרכת שחקנים? לא ברור לי.
אבל שיא הרגש נמצא בידיה ובפניה של של השחקנית ריוקו הירוסו, שמגלמת את מיקה, אשתו של הגיבור. היא בערך-מוכרת לצופה המערבי בזכות הופעתה לצד ז`אן רנו בסרט האקשן הצרפתי "וואסאבי". אבל כאן היא מפתיעה עם דמות שהיא כל כולה חיים בסביבה שהיא כולה מוות. עם פנים שנראים כמו שילוב בין שרלוט גיינסבורג ובין באסטר קיטון, ריוקו הירוסו, נדמה לי, היא זו שלמעשה הביסה את "ואלס עם בשיר".

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.4.2009

"פרידות": כרטיסים ושעות הקרנה


_______________________________________________
עדכונים מנבחרת הבלוגים:
[ממתקים] מר קב ומלחמתו בתופסי המושבים לנכים
[שלג] שוברים מיתוסים בהר ברוקבק
[ולווט] מדד תל אביב 100
[נבחרת הבלוגים] המיטב השבועי

_______________________________________________
(מודעה)



_______________________________________________
אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יאיררוה אלא אם צויין אחרת