לקטות ותרבות, נוודות וחקלאות, מִדְיָן ומצרים וישראל שביניהם

הקדמה

את הדברים הבאים אני משתוקק מזה זמן רב להוריד אל הכתב. אני מדבר עליהם המון בשנה האחרונה, וכל הזמן הרעיונות הללו משתכללים, מתבהרים ומחברים יחדיו עוד ועוד קצוות ממציאות חיינו. המאמר הבא הוא ארוך, ומחציתו כולל תיאורים חווייתיים משלבי ההתוועדות שלי מעולם הלקטות בשנה האחרונה. הרגשתי שללא תיאורים אלו, וללא הסבר תיאורטי העושה שימוש במקורות ובקישורים רבים, ובכך מדגים את הגשמת הרעיונות מכיוונים שונים, לא ניתן יהיה להמחיש לקורא את מהות הרעיון והשפעתו הניכרת על חיינו. כך שהדברים הבאים הם אמנם ארוכים, אך אני בטוח שלאחר קריאתם תסכימו עמי שהיה שווה לקרוא את הכל.

הגדרת המושגים המרכזיים במאמר זה:

תרבות – כל יצירה של האדם, בניגוד לטבע שזו יצירה של אלהים.

תזונה טבעונאית – תזונה המבוססת על מזון מהצומח ללא כל בישול.

קדושה – הקדשה לה`. ככל שדבר מכוון יותר כלפי ה` כך הוא קדוש יותר.

  בשנה האחרונה עסקתי הרבה בבירור מהות הרעיון של שנת השמיטה. אחת המצוות שמוזכרות בתורה בנוגע לשמיטה היא: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך – ולחיה אשר בארצך: תהיה כל-תבואתה לאכל" (ויקרא כה, ו).

  הפירוש המסורתי מתייחס לפסוק זה כאילו מדובר רק בספיחים (זרעים וצמחים שנותרו בשדות חקלאיים אשר גדלו מעצמם ללא התערבות חקלאית). כך גם אני חשבתי וחיפשתי לי שדות חקלאיים שננטשו על-ידי בעליהם כדי שאוכל לחפש שם ספיחים של ירקות ופירות וללקט מהם אל הבית ובכך לקיים את המצווה. כל העניין של אוצר בית דין, שזה בעצם בית דין שמסמיך אנשים שילכו וילקטו את הספיחים באופן מסחרי, היה נראה לי עוד סוג של תרגיל הלכתי שנועד להתחמק מהמהות האמיתית של השמיטה.

  חשבתי שאוכל למצוא גם בטבע עצי פרי שהם הפקר ורציתי לארגן סיור  ליקוט לפירות שביעית, אבל לשם כך היה צורך לחכות לקיץ. היה נראה לי לא כל כך הגיוני שהמצווה הזו חלה רק בקיץ. הרי נאמר שהארץ תהיה לנו לאכלה, ונראה שמדובר ממש על אלטרנטיבה לתוצר החקלאי. מלבד זאת, עצם הרעיון שבחלק ניכר מהשנה התזונה בשנת השמיטה תהיה רק מקטניות ודגנים שנאגרו בשנה הקודמת אינו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על תזונה נכונה ובריאה. הדיאטה של האדם חייבת לכלול גם מזון טרי ולא מבושל. יש כיום אנשים שמאמצים דיאטות קיצוניות שאומרות שצריך לאכול אך ורק מזון חי, ואוסרות לחלוטין אכילה של מזון מעובד ומבושל (תזונה טבעונאית - Raw Food Diet). נחשפתי לרעיונות הללו לפני כשנתיים ומאז אני מקפיד לאכול סלט אחד או שניים טריים ביום, והתוצאות אכן נראות בשטח מבחינה נפשית וגופנית.

  כשחשבתי לארגן את סיור הלקטות יידע אותי חבר על כך שהיתה כתבה בתוכנית עובדה של אילנה דיין על חבורה של לקטים שמידי פעם יוצאים לטבע למספר ימים ללא מזון, ומתקיימים רק ממה שהם מוצאים. מייד איתרתי את הכתבה באינטרנט והתרגשתי מאד מהמסרים שהועברו בה. כיום ניתן לראות אותה באתר יוטוב:

http://www.youtube.com/watch?v=ZhC75nSo_zM  חלק א`

http://www.youtube.com/watch?v=2fEGH9CFiHA  חלק ב`

טיולי הלקטים

איתרתי את מארגן טיולי הלקטים, והחלטתי להצטרף לטיול הבא שהתקיים בסוף האביב (העונה הכי קשה בשנה לעניין זה). טיול זה היה בן שלשה ימים, ובו נזונים רק ממזון שמוצאים בדרך. הגרעין החזק של הלקטים בטיולים אלו מחזיקים באידיאולוגיה אקולוגית ייחודית שמבוטאת היטב בספר ישמעאל מאת דניאל קווין (ארחיב בנושא זה בהמשך המאמר). חלקם גם בחיי היום יום שלהם ניזונים בעיקר מליקוט צמחי בר. בטיולים מסוג זה ישנו נסיון להתחבר חזרה לטבע באופן טוטאלי. 

  הגעתי לטיול קצת רעב כי לא הספקתי לאכול באותו יום. ההוראות היו להגיע בטרמפים, ולא רק מהסיבה האקולוגית, אלא גם בשביל תרגול של מידת האמון במציאות. מכיוון שיצאתי מאוחר נסעתי כבר עם האוטו. מלבד זאת בתקופה שלפני הטיול הגעתי למסקנה שספונטאניות זו לא מידה טובה, וחיים יציבים ובריאים הם חיים שבהם אתה נאמן למה שקבעת לעצמך מראש. הנסיון לקבל החלטה נכונה בזמן אמת, כאשר מופעלים עליך כוחות רגשיים שונים, הוא מועד לכשלון. יצא כך שגם רוח הטיול היתה עבורי נסיון מעניין לבחון את היחס שלי לחיים הספונטאניים לפני שאני פורש מהם סופית.

 הרגשתי קצת מוזר לנסות להספיק כל מיני דברים לפני טיול לקטים שבו מתוודעים לעובדה שאנחנו כמעט ולא צריכים כלום. הרי כל הדברים שרציתי להספיק אלו דברים תרבותיים. פתרתי את הקושי באמצעות גישה שאמצתי לעצמי בעבר שאומרת שאכן לא צריך להספיק את הכל, אלא שפשוט צריך לעשות סדרי עדיפויות בין המשימות השונות ולהתחיל עם החשובות ביותר, ואז גם אם לא הספקנו לעשות הרבה, תמיד נצא עם תחושה טובה שלפחות עשינו את הדברים החשובים ביותר.

  לדעתי זה אחד הרעיונות של חג הפסח, ועניין החפזון בו. תחילה אנחנו נזכרים במה באמת חשוב; מה היא התמצית  והתכלית של הדברים שאנחנו עושים, ולאחר מכן,  ניתן לעשות את הסדר, על ידי קביעת סדרי עדיפות. פסח לא מחזיר אותנו לגן עדן, אלא רק עושה סדר בתרבות המבולגנת. לכן חוזרים לאכול מצות, ולא אוכל טבעונאי מצד אחד, אך גם לא חמץ מצד שני. אני נוהג מזה שלוש שנים שלא לאכול בחג המצות מאכלי מותרות, סוכר, קפה וכל סם אחר. יש לי עדיין בעיה עם היין, וצריך לקבל החלטה כיצד אני נוהג. מכל מקום, הרגשתי שבעצם ההפנמה של הרעיון הזה, ירד ממני הרצון  לנסוע לטיול הלקטים. זאת מפני שאחד הסיבות להצטרף לטיול כזה הוא כדי לקבל קצת פרופורציות על החיים.

  הטיול התחיל מקיבוץ להבות הבשן. פגשתי שם חבורה של כ-20 אנשים בגילאים שונים, חלקם הביאו גם את ילדיהם. כולם היו נראים אנשים נורמלים לחלוטין, אך היה ברור לי לחלוטין שלטיול מסוג כזה מגיעים רק אנשים ייחודיים. בהמשך הטיול הבנתי שהייחודיות שמביאה אנשים לטיול זה היא דווקא אי-חיפוש הייחודיות, וחיבור כנה לטבע של עצמם וסביבתם.

  תחילה "התלבשנו" על עץ תותים, ונזכרתי שכשהייתי ילד קטפתי הרבה פעמים תותים. מסתבר שלרבים מאתנו ישנם חוויות ליקוט הזכורות לנו מהילדות. ילדים מרגישים עם זה הרבה יותר נח ועושים זאת באופן טבעי. בתור ילד אכלתי גם חמציצים וחלמיות (חוביזה – לחם ערבי). עדיין הליקוט בפעם זו היה ברוח שונה לחלוטין ממה שהכרתי בתור ילד. ההבדל העיקרי התבטא בכך שאגרנו את הלקט שלנו במיכלי פלסטיק ושקיות בד כדי שנוכל לאכול אותו גם בהמשך. כלומר, זה לא נעשה רק בשביל הכיף, אלא היה בכך מעשה של ממש שנועד לקיים אותנו למשך שלשת ימי הטיול.

   דבר נוסף שהפתיע אותי ונתן תחושה מאד נעימה ובטחון, היה מידת השיתוף של חברי הקבוצה ובייחוד, ואני מדגיש בייחוד של הילדים שהיו איתנו. התותים הראשונים שאכלתי היו כאלו שהילדים הביאו לי לפני שהם אכלו בעצמם. קשה מאד למצוא ילדים כאלו בימינו. אגב, כל הילדים שהיו בטיול נמצאים במסגרת של חינוך בייתי ואינם הולכים לבית הספר.

  חוויה משמעותית נוספת היתה ההתגברות על החשש מחרקים. הבנתי שבחלק מהתותים ככל הנראה ישנם חרקים זעירים, ובדיקה של כל תות ותות בקפידה זה בלתי אפשרי. הבנתי שאין ברירה וצריך פשוט לאכול אותם כמו שהם. סביר להניח כי השרצים שהתורה אוסרת לאכול אלה לא חרקים זעירים, אלא חרקים כמו לטאות, עכבישים וכדומה. כמובן, שאם ראיתי חרקים על הדברים שליקטתי הורדתי אותם, אך לחפש בנרות את החרקים, זה נראה לי מיותר, לא נכון, לא טבעי לנפש שלנו, וגם לא בריא לגוף שלנו. כן, קראתם נכון, זה לא בריא להסיר את כל החרקים מהירקות ופירות שאנו אוכלים. בטבע ישנם הרבה מאד חרקים מיקרוסקופיים שנראים כמו נקודות שדבוקות או נעות על העלים והירקות, וישנם גם כנימות רבות. החרקים הללו הינם חלק חיוני ביותר מהתזונה שלנו. הם גם אחראים על פירוק החומרים האורגניים והפיכתם לקומפוסט, ופעילים מאד בשכבת פני השטח – השכבה העליונה באדמה. יתכן מאד שהם גם אחראים על פירוק טוב יותר של האוכל במערכת העיכול, ומשלימים לנו ויטמינים וחלבונים שונים שאיננו מקבלים בתזונה הרגילה הסטרילית שלנו. למרות שמיצי העיכול הורגים מייד את כל החרקים, יתכן שבחרקים הללו ישנם בקטריות ואנזימים שונים אשר תורמים לפעולת העיכול. כל הדברים הללו שאני כותב אלו רק השערות, ולפי מיטב ידיעתי המדע כמעט ואינו יודע דבר על עולם חי זה, ותפקידו בשרשרת המזון.

  היה גם החשש מלהתלכלך. התותים צובעים את הפנים והנטייה הטבעית היא מייד לנגב את הפנים והידיים לאחר מגע עם התותים, אך מרבית הלקטים העדיפו דווקא לצבוע את הפנים שלהם. אומרים שאחת הבעיות הגדולות של התרבות שלנו היום היא עודף הניקיון, הסטריליות והאיסטניסטיות. תכונות אלו מרחיקות אותנו מהטבע, ובסופו של דבר גם מעצמנו. לאחרונה הופיע מחקר שנעשה באנגליה שגילה שבאדמה ישנה בקטריה שמאד חיונית לנו, והעדרה גורם לדכאון ואולי אף לאלרגיות. להשערת החוקרים, זו הסיבה שילדים אוהבים לשחק בחול, ושאנשים שיוצאים לטבע או שיש להם מגע עם האדמה במסגרת העבודה שלהם, שמחים יותר. הסטריליות הקיימת בתרבות שלנו מחלישה את המערכת החיסונית, ובסופו של דבר מביאה ליתר חולי. תמיד תהיתי לעצמי כשאני מגיע לקופת החולים, למה אחוז החרדים שם כל כך גבוה ביחס לאחוז שלהם מכלל האוכלוסייה. לאור התובנות האחרונות נראה שאין זה מקרי והדבר קשור מאד לתזונה שמאפיינת את מרבית מגזר זה. תזונה הרחוקה מאד מהמקור הטבעי שלה. מיותר לציין, שבעיה זו אופיינית גם לחלקים רבים מהציבור שאינו חרדי, בעיקר אצל אנשים בעלי תרבות עירונית קיצונית.

  לאחר שעשינו מספר סדנאות הכרות המשכנו בדרכנו במעלה הגולן. עדיין הייתי רעב, ואז נתקלנו ברוגלת הגינה (ריגלה). צמח זה הינו עשב פראי שגדל בגינות , ובעיקר במדשאות. יש שמוסיפים אותו לסלט, והוא גם נמכר בחנויות הירקות. טעמתי תחילה מספר עלים עם קצת חשש, ומייד הרגשתי משב נפש. הרגשתי שזה בדיוק מה שהייתי צריך לאכול באותה עת כדי להשביע את הרעב. אכלתי עוד ועוד והרגשתי שחרור עצום והחשש מרעב של שלשה ימים מייד התפוגג.

   משם הגענו לחורשה עם עצי אורן הצנובר. לא הבנתי את זה, עד שהילדים זיהו את העצים מרחוק ורצו לעברם (זה לא פשוט להבדיל בין אורן רגיל לאורן שיש לו גם צנוברים). התרשמתי מאד מיכולת הזיהוי  שלהם, והשמחה שהדבר נתן להם. הילדים מייד אספו צנוברים רבים שהיו פזורים על האדמה (זה לא פשוט לזהות אותם – הקליפות בצבע כהה מאד). לאחר מכן, הם פיצחו אותם עם אבנים שהיו בסביבה, שזו גם מלאכה לא פשוטה בכלל הדורשת מיומנות כדי לא לרסק את הגלעין עצמו בתוך הקליפה. ואז במקום מייד לאכול אותם, הם פשוט חלקו לנו. שוב הופעתי מאד מהנדיבות שלהם, ושלא אכלו את הראשונים בעצמם.

  משם הגענו לבוסתן עם עצי הדר. רוב הפירות עדיין לא היו בשלים, אבל היו שם סברסים, לימונים ננסים, תאנים ותפוזים. המארגנים הצהירו וביקשו לא לקטוף ממטעים. הפרי נמצא בשיא בשלותו בימים הראשונים לאחר נפילתו מהעץ, ולכן היו כאלו שליקטו את הפרי לאחר שנפל. 

  אני הרגשתי שאין לי בעיה לקטוף במטעים. יש לנו עץ שסק בבניין שאני גר בו, ואני לא מרגיש שאם מישהו בא וקוטף פירות הוא גזלן. כמו כן, אילו היה לי פרדס לא נראה לי שהיה מפריע לי שמידי פעם אנשים קוטפים ואוכלים מייד. התורה מתייחסת לנושא זה באופן ברור ביותר:

כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ; וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף, עַל קָמַת רֵעֶךָ (דברים כג 26-25).

  כלומר, לבעל השדה אין בעלות מוחלטת על גידוליו, ועליו לאפשר לעוברי אורח להנות באופן מוגבל מהגידולים. עוברי האורח יכולים לאכול מהגידולים, אך אסור להם לעשות בהם שימוש חקלאי. כלומר, אסור להם לאגור. אני לא יודע אם העקרון הזה נכון גם כשמגיעה קבוצה גדולה של אנשים לשדה. ברור שאם מתקיים פסטיבל גדול ליד איזה פרדס אז יש לאסור על המשתתפים לאכול מיבול הפרדס, מפני שאם לא כן, הם יחסלו את כל היבול.

   נראה שאפשר להבין את העקרון שעומד מאחורי המצווה והתנאים שבהם היא מתקיימת, אם מבינים שיש בה מעין תזכורת לכך שמעשה האגירה של המזון - יצירת השפע מעבר למה שאנחנו צריכים באופן מיידי, יש בו מעין ריחוק מהאידיאל של גן עדן, שבו אין אנו אוגרים דבר, ומזוננו זמין לנו כל העת בטבע. במילים אחרות, התורה אומרת לחקלאי, יש לך היתר להוציא מהאדמה יותר ממה שהיא מניבה באופן טבעי, אך אסור לך למנוע מעוברי אורח (ואולי אף מחיית השדה) לקבל מהאדמה זו את כמות המזון שהיא היתה מניבה באופן טבעי, אילולא היית מעבד והופך אותה לשדה חקלאי. מסיבה זו, קהל גדול שמגיעה לפרדס אין ברשותו לאכול מפירות המקום, שכן, אילו לא היה שם פרדס, כמות התבואה שהאדמה היתה מניבה באופן טבעי לא היתה מספיקה עבור קהל זה.

  הרבה אנשים חושבים שבטיול כזה כל הזמן מחפשים אוכל ורעבים, אבל אני יכול להעיד שכלל לא הייתי רעב, ולא הייתי ממש בתודעת חיפוש של אוכל מפני שהאוכל נמצא בכל מקום. אמנם אכלנו גם דברים שאגרנו אל תוך הכלים שלנו, אך כמעט תמיד היה מה לאכול בכל מקום. אפילו משיחים קוצניים יבשים כגון גדילן וברקן לימדו אותי שאפשר להוציא מהם זרעים טעימים. יתרה מכך, המזון המלוקט הינו מזון אורגני בשיא טריותו, כך שהרמה התזונתית שלו היא עצומה ביחס למזון שאנו רגילים לאכול ביום יום. ברגע שהתזונה מבוססת על מזון טרי ובריא, אין צורך בכמות רבה של אוכל כדי להשביע. התזונה הרגילה של העולם המערבי מבוססת בעיקר על פחמימות ריקות, ולכן הרעב שיש לאנשים הוא רעב כמותי ולא רעב תזונתי. כלומר, אנשים מחפשים איך למלא את הבטן ולא איך להזין את הגוף.

  עם זאת, היו מספר אנשים שהיה להם קצת קשה ללא התזונה הרגילה שלהם, ונראה שלי זה היה קל יותר בגלל שהייתי רגיל כבר באופן חלקי לתזונה טבעונאית. עשיתי בשנה שלפני כן פעמיים צומות מיצים של שבוע, וימים ארוכים לאחר מכן הייתי אוכל בעיקר רק אוכל שאינו מבושל. לעבודה הייתי מגיע פעמים רבות עם מלפון גזר ועגבניה, וזה היה מספיק לי. גיליתי שהאוכל הבלתי מעובד מתפרק הרבה יותר טוב במערכת העיכול, ההרגשה הנפשית היא טובה וכך גם המחשבה צלולה יותר. כל מאכל עם תוספת סוכר מתוק מידי בשבילי, ואני מרגיש את הזיוף של המתיקות הטבעית של אותו מזון. לא סתם סוכר מתצלצל כמו שקר. התנקיתי כל כך מסוכר, שכיום כאשר אני אוכל משהו מאד מתוק אני מרגיש שזה ממש סם עבורי וגורם לי לחשוב בצורה פחות ממוקדת ושקולה. מדהים אותי לחשוב שזה מצב התודעה של מרבית האנשים סביבי. כלומר, כולם נמצאים תחת השפעת סמים (בעיקר סוכר וקפה) ואף אחד באמת לא חושב באופן טבעי.

  אחד הדברים הטעימים ביותר שאכלנו בטיול היתה חמניה שהיתה עדיין טריה, לפני שגרעיניה נהיו שחורים. הקליפות היו עדיין לבנות, רכות ומתוקות, וחמניה אחת השביעה את כל חברי הקבוצה (כ-18 איש).

  בלילות היינו הולכים לישון עם השקיעה. העקרון היה שלא מחפשים מקום לינה, ופשוט נעצרים היכן שנמצאים כשהשמש שוקעת. כמו כן, לא מדליקים אש בלילה, ולא שום אמצעי תאורה מלאכותי אחר. שכחתי לציין שבתחילת הטיול הורדנו את השעונים וכיבינו את הטלפונים הניידים. כך שהאמצעים התרבותיים היחידים שעדיין נותרו ברשותינו היו מיכלים ובקבוקי הפלסטיק, נעלים, בגדים, מזרונים, שקי השינה ושפת הדיבור שבאמצעותה תקשרנו. מעבר לזה הכל טבעי לחלוטין.

  בלילה הראשון לנו בלב שדה קוצים על אחד המדרונות היורדים מרמת הגולן. היה קצת חשש מנחשים, אבל הלינה הקבוצתית (הלקטים קוראים לזה לינה שבטית) מוסיפה לבטחון האישי. היו הרבה יתושים בלילה שהפריעו להירדם כך שלא ישנו יותר מידי טוב. בלילה השני לעומת זאת, נעצרנו בפרדס בקרבת תעלה שנראה שהוזרמו אליה שפכי ביוב או משהו אחר, והמים היו ירוקים ומעופשים. 

  לא הבנתי למה אנחנו לנים במקום כה מועד ליתושים. אמרו לי שכבר ירד העוגן ואין מה לעשות, אך לי היה מה לעשות. הוצאתי כילה מהתיק והכנתי לי מקום לינה. היה לי מקום לעוד שני אנשים תחת הכילה. היו שניים שהתלבטו אם להצטרף אלי, אך בתחילת הלילה אנשים שמו כל מיני תכשירים טבעיים נגד יתושים שאכן עזרו להרחיק את היתושים, ולכן הם ויתרו. היו כאלו שהביעו הסתייגות אף משימוש בתכשירים אלו. לדעתם, יש אתגר בלקבל את המציאות עם היתושים ולדעת להשלים ואף לקבל את העקיצות שלהם.

  ישנתי כל כך טוב בלילה ההוא, ואני חושב שזה היה הלילה הטוב ביותר שהיה לי בכל השנה האחרונה. התעוררתי עם הזריחה, וראיתי ששאר החברים עדיין ישנים ולא קמים. לאחר מכן, התברר לי שהם ישנו מאד לא טוב בגלל היתושים. המקרה הזה הזכיר לי את הלילה הראשון של הצום המיצים שעשיתי בקיבוץ אלמוג. היתה מכה של יתושים, ורבים מהם חדרו לחדר השינה שלי. מכיוון שהשבוע הזה היה מכוון כלפי ניקוי רעלים, וכשנמצאים בצום הגוף מצוי במצב ספיחה מוגבר של החומרים שאיתם הוא בא במגע, כל תכשיר נגד יתושים כלל לא היה בא בחשבון. הפתרון שנותר לי היה להפעיל את המזגן, שיגרום לכל היתושים לעלות לתקרה. במשך מספר שעות שלא יכולתי להרדם התעקשתי שלא להדליק את המזגן כי רציתי לישון עם אויר טבעי, אך בסופו של דבר נשברתי ואמרתי לעצמי שאם אהיה טבעי עד הסוף הטבע בסוף יאכל אותי. כך לדוגמא, אם אתקל בחיית טרף בטבע, אין כל סיבה שלא אנצל את הכלים הטכנולוגיים שיש ברשותי כדי להינצל ממנה.

  כיום אני מבין שהמסקנה הזו היא לא בהכרח נכונה. כלומר, ישנם סכנות רבות בטבע עבורנו שנובעות רק בשל העובדה שהאדם הפר את האיזון בו. לכן יש מקומות שבהם כמות היתושים היא מוגזמת ולא מאפשרת התמודדות עמם באופן טבעי. כלומר, אנחנו צריכים להשתמש בכלים התרבותיים כדי לתקן את העיוותים התרבותיים שיצרנו.

  באותו בוקר הרגשתי שלוה מאד חזקה וצלילות דעת. כמו כן, הרגשתי מאד בריא, וזה בא לידי ביטוי בכל חלקי הגוף. הלכתי להתבודד בפרדס והרגשתי שלמרות השלווה והשקט שאני מאד נהנה מהם, עדיין חסר לי משהו בסיסי ויסודי, והוא - לעשות טוב. הלקטים אמרו לי שבטבע אין טוב ורע, והמטרה שלהם היא להיות מעבר למושגים הללו. הבנתי טוב מאד על מה הם מדברים, אבל אני הרגשתי שיש בכך חוסר אחריות ואולי אפילו בריחה מהמציאות שבה אנו חיים, שבה יש רע, ואותו צריך לתקן על ידי עשיית טוב. לא סתם נולדנו אל תוך עולם שיש בו רע וטוב, ובמידה מסוימת זו גם היתה בחירה שלנו כשאכלנו מעץ הדעת טוב ורע.

  הרגשתי שהדברים גם קשורים לעניין הקדושה. הבנתי שקדושה יכולה לחול רק בתרבות. מטרת הקדושה היא למקד את התרבות חזרה אל הנקודה המקורית המהותית שממנה היא יצאה. זה לא אומר לבטל אותה אלא רק למקד ולכוון אותה. התרבות היא מלשון ריבוי, והקדושה מכוונת ומאחדת את כל הפרטים הרבים אל נקודה אחת. הרגשתי שבחיים התרבותיים של האדם ישנה מידה מסוימת של קדושה שכל הזמן קיימת, ובריחה מהתמודדות אמיתית עם החיים הללו מסירה אותה. אין מדובר בטומאה, כי טומאה ישנה רק היכן שיש גם מצב של קדושה, אלא שזה פשוט להיות כמו בעלי חיים. אולי בגלל זה גוויה של אדם יש לה דרגה מיוחדת של טומאה, שאין לנבלה של בעל-חיים. הבנתי שהתיקון של החטא שיש בתרבות והטומאה שבה, יכול להיעשות רק על-ידי התרבות עצמה, שזה מעין תיקון מפנים, ולא על ידי בריחה לטבע שהיא שיבה לגן עדן.

  התחושה הזו של ניתוק מהצד התרבותי קדושתי של האדם התעצמה ביתר שאת כשהגענו למקורות מים ביום השני והשלישי. מרבית הלקטים הורידו לחלוטין את הבגדים וגם נשארו כך זמן מה לאחר שיצאו מהמים. כשליש מאתנו (הלקטים החדשים יותר J )  בחרנו שלא לעשות כך. זה לא היה מבושה או משהו דומה, אלא פשוט מתוך תחושה של רצון לשמר אי אילו גבולות תרבותיים בחוויה העוצמתית הזו שאנו עוברים. מעולם לא ראיתי נודיסטים, אבל שמעתי שאומרים שבחוויה הזו אין שום תחושה מינית, וזה אכן נכון. עם זאת, התחושה שלי היתה קשה, מפני שהרגשתי שהאנשים שהורידו את הבגדים למעשה בחרו שלא להיות יותר אנשים.

  היה לי קשה מאד לחזור לחיים הרגילים לאחר הטיול. איך שפתחתי את הטלפון הנייד שמעתי את כל ההודעות, וחלקם היו עם הרבה זעם על כך שנעלמתי לשלשה ימים. הרגשתי במימד אחר לגמרי משאר החברה. אבל כשחזרתי לפעול בחיים התרבותיים פעלתי מתוך מקום שקול יותר, שמודע לסדרי העדיפויות הנכונים של החיים.

העיסוק בלקטות לאחר הטיול

  הרגשתי שיש בלקטות מימד של בריחה מהמציאות התרבותית שאנו חיים. יצא לי גם בקיץ לפגוש מישהי שכבר שישה חודשים נמצאת במסע שבו היא עוברת ממקום למקום כל כמה ימים. היא סוג של מלקטת, אך היא אינה עושה זאת בטבע אלא בתרבות. היא מלקטת מאנשים ומשאריות של מזון ברחוב, בגנים ציבוריים, ליד מסעדות ובשוק. יחד עם זאת היא גם פיתחה מיומנות ללקט בטבע, והיתה מחוברת אליו מאד, וכך גם לאלוהים. יש עליה השגחה מיוחדת והיא מרגישה שכל הזמן נעשים לה ניסים, ואכן יש לה סיפורים מדהימים. היא כמעט ואינה רעבה, ומצליחה להשיג אוכל איכותי ביותר.

  באותה עת הלכתי לראות את הסרט `עד קצה העולם` (Into the Wild) שמבוסס על סיפור האמיתי. מסופר על בחור בשם כריסטופר מקנדלס שסיים קולג` והתקבל ללימודים בהאוורד. הוא מאד מוכשר והמשפחה שלו מצפה שתהיה לו קריירה מזהירה. בעקבות הלחץ מההורים ומהחברה הוא מחליט לנטוש הכל. הוא שורף את הכסף שלו, גוזר את תעודות הזהות שלו, משנה את שמו לאלכסנדר סופר-טרמפ,  ויוצא למסע על בסיס טרמפים. הוא לא נפרד מהמשפחה שלו ופשוט נעלם. את רוב המסע שלו הוא עושה בעולם התרבותי כאשר הוא מתקיים מיום ליום ממזון שמספקים לו תמורת עבודה. הוא מסרב להקשר יתר על המידה לאנשים שאותם הוא פוגש בדרך, ובסופו של דבר מגיע לאוטובוס נטוש באלסקה וחיי שם מליקוט וצייד מספר חודשים. בסופו של דבר הוא מלקט צמח רעיל שגורם לו לרעב והקאות עד שבסוף הוא מת. שבועיים לאחר מותו מגיעים למקום ציידי צבאים שמוצאים את גוויתו ואת יומנו האישי, שממנו נודע הסיפור ועל בסיסו נכתב הספר.

  התובנות של הבחור הזה מרתקות ומקסימות את הקורא או הצופה, אבל ברקע כל הזמן קיימת התחושה שהמסע הזה אינו תוצאה של מעשה אמיץ ורצון אמיתי למצוא אלטרנטיבה לחיים נכונים יותר. מהתנהגותו של הבחור נראה שמדובר בבריחה מתמדת מכל התמודדות עם התרבות, החברה והחיים בכלל. התנהגותו מאד אגוצנטרית, וכל עניינו הוא חוויותיו האישיות. הבריחה היא בעצם גם מעצמו, שכן החיים שהוא בוחר לעצמו הם ספונטאניים לחלוטין, ללא כל תכנון מראש וללא נאמנות לעקרונות שקבע לעצמו מראש, פרט לעקרונות ששומרים עליו שלא ליצור תלות או קשר מחייב עם גורם כלשהו. בסוף הסיפור הוא עושה מעין תשובה בכך שהוא חוזר לזהותו האמיתית באמצעות שמו האמיתי, מדמיין עצמו נפגש בחזרה עם הוריו, ומסכם את יומנו בכך שאהבה מושגת רק על ידי שיתוף.

  הדפוסים שראיתי באישיותו של גיבור הסרט (בעיקר מידת הבריחה) הזכירו לי מאד חלק מהלקטים שנפגשתי איתם, וגם אנשים אחרים שאינם ממש לקטים אבל מחוברים מאד לטבע. מצד אחד, היתה בי הערצה לסוג זה של אנשים, אך מצד שני ידעתי שדרך זו נכונה רק באופן חלקי.

  בעקבות התוועדותי לעולם הליקוט הבנתי שהמצווה בשנת השמיטה לאכול מן הארץ, אין כוונתה רק לפירות וירקות, וגם אין כוונה רק לספיחים בשדות חקלאיים. החלטתי להמשיך ללקט מידי פעם בסביבת מקום מגורי, בעיקר מתוך רצון להיות בריא יותר.

  כך גם בחג סוכות האחרון, שמסמל את סוף השמיטה, הלכתי עם מספר חברים לאזור עמק בית שאן והקמנו סוכה מקנים שמצאנו בשטח. כבר באמצע הדרך בכביש הבקעה נעצרנו לאכול משהו, וליקטנו תמרים שנפלו מעץ תמר גדול ליד צומת הבקעה. ההרגשה שוב היתה מאד משחררת. לידינו היה קיוסק ומסעדה, ואנחנו לא נזקקנו למזון שהם מוכרים, מפני שהמזון שלקטנו לא רק שהוא חינם, אלא אורגני ומזין יותר. משם המשכנו וביקרנו בישוב מכולה. שם אמרו לנו שכל עצי הפרי במושב הם הפקר בגלל השמיטה, אז לקטנו לנו פרות הדר שונים. בסוף הקמנו סוכה על שפת אגם ליד כפר רופין. שם ליקטנו תמרים נוספים, פטל ומלוח.

  השנה הצטרפתי לקורס ליקוט ובישול של צמחי בר, שמועבר על-ידי דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, שמתמחה בהיסטוריה של התזונה. הקורס כולל שישה מפגשים לאורך כל עונות השנה במטרה להכיר את הצמחים בשלבי הצמיחה השונים שלהם. רובו של הקורס מתקיים בחורף, ולמדתי ממנו המון. מסתבר שכמעט כל מה שצומח סביבנו אכיל וטעים במידה זו או אחרת. בלי קשר לקורס, למדתי החורף שעלים ירוקים, ובייחוד מיץ עשב חיטה, טובים מאד כנגד התקררות וצינון. הבנתי שמה שגדל בכל עונה ועונה זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לאכול באותו זמן.

  הרוח של הקורס אינה הרוח של טיולי הלקטים, מפני שגם בישלנו את מה שלקטנו, וגם קבלנו מתכונים. כלומר, הליקוט משמש כתוספת לתזונה התרבותית ולא כתחליף. למדתי בקורס שהחרקים המיקרוסקופיים שמטיילים על העלים הם חיוניים מאד לתזונה שלנו, ולכן אני נוהג לקטוף מידי פעם עלים ולאכול אותם גם ביום יום כשאני לא במסגרת של לקטות. למדתי גם שכשמדובר באוכל שאינו מעובד או מבושל, הטעם של הצמח משמש אינדיקציה מאד משמעותית האם הגוף צריך אותו או לא. עיקרון נוסף חשוב שלמדתי הוא שעדיף תמיד לקטוף את הצמח באזור מרכז הצמיחה שלו, שם יש את מרכז האנרגיה וזהו החלק הטעים ביותר. בשלב הראשון, שלב הנבט, כולו טעים, לאחר מכן בשלב החסה גם כולו טעים. כשיש גבעול אז עדיף ללקט את העלים הצעירים ליד הגבעול או את הגבעול עצמו, וכשיש תפרחת אז העלים התחתונים כבר די יבשים ומרים ועדיף כבר לאכול את הפרח.

  מימשתי את הידע שצברתי בקורס והאידיאולוגיה הלקטית באופן מלא באחד מן הימים שהייתי בבית ולא היה לי אוכל במקרר. החלטתי שבמקום ללכת לשוק אלך לחורשה שמעל גן סאקר, מתחת לבית המשפט העליון והכנסת. הצמחייה שם היא אורגנית ואף אחד אינו מעבד את השטח שם. ליקטתי לי שם כעשרה מיני מאכל (חרובים, סלק בר, חלמית, חרדל, רקפת, חמציצים, גדילן, חרצית, שומר, עולש). בבית הוספתי ללקט טחינה ומיץ לימון , ויצא סלט מדהים שהיה אחד הטעימים שאכלתי בשנה האחרונה. צריך להבין שבחנויות של הירקות האורגניים הירק אינו כה טרי כמו ירק שזה עתה ליקטת.

  בעקבות העיסוק בנושא חברים שונים ביקשו שאעשה להם סיור בחורשה מעל גן סאקר. לפני כחודש ערכתי סיור כזה שמטרתו היתה ליקוט צמחי בר למאכל לכבוד שבת. הגיעו שישה אנשים, ולקטנו הרבה מיני צמחים. בסוף הכנתי מהלקט סלט גדול והבאתי אותו לארוחה מרובת משתתפים שהשתתפתי בה בשבת. אנשים טעמו מהסלט וביקשו שאתן להם את המתכון, אז שלחתי אותם לחורשה ללקט.

  בעקבות הסיור רבים אחרים ששמעו עליו ביקשו שאערוך סיור נוסף. נעניתי לבקשתם ובסיור השני הגיעו כבר כעשרים וחמישה אנשים! למרות שהיו ביניהם גם מורי דרך שיודעים לזהות צמחים, עדיין עקרונות הלקטות ועצם העובדה שאפשר להתקיים מהאוכל שגודל סביבנו היה חידוש עבורם. חבר שגדל במושב חקלאי והשתתף בסיור אמר לי שהוא שם לב שעבור מרבית המשתתפים הסיור הזה היה חוויה מהפכנית עבורם. הם כל כך מנותקים מהטבע, שבעצם הם הגיעו לסיור לחפש את עצמם, וגילו משהו מאד שורשי בתוכם.

  שבוע שעבר נסעתי עם חבר להלוויה בבאר שבע, והגענו רבע שעה לפני הזמן. היינו מאד רעבים ולא היה זמן להכנס לעיר ולקנות משהו לאכול, אז פשוט הלכנו הצידה לשדה שבאזור מקום החניה, ומצאנו שם חרציות, חלמיות, חרדלים ומלוח. אכלנו מעט וזה השביע אותנו עד סוף ההלוויה. כל פעם אני מופתע מחדש כשאני מגלה שיש אלטרנטיבה ממשית למזון שמושג באמצעות צרכנות או חקלאות. אני לא יודע אם ברמה המנטלית ניתן להתקיים כיום רק על לקטות, כאשר קיימת מנגד כל הזמן האלטרנטיבה החקלאית, אבל מה שבטוח הוא שסיור או טיול לקטים משנה את האדם, מקנה לו סדרי עדיפויות בריאים יותר לחיים, משפר את יכולת הקשב שלו לסביבה, לגופו, לעצמו ולאלהים.

ישמעאל

  לאחר שתיארתי חלק מחוויות הליקוט שעברתי, ברצוני לדון באידיאולוגיית הלקטות הקיצונית ביותר שבאה לידי ביטוי בספר ישמעאל שאותו קראתי בעיון לאחר טיול הלקטים שהייתי בו. הספר ישמעאל מספר על שימפנזה בשם ישמעאל שנותנת סדרה של הרצאות בפני אחד מתלמידיה האנושיים אשר מחפש תשובה לקיום האנושי ומעוניין להציל את העולם. בספר לא מפורש למה ניתן השם הזה לגיבור המרכזי בו, אך ככל הנראה זה נובע מכך שעל ישמעאל נאמר שהיה פרא אדם. התרגום באנגלית לפרא זה Wild, שפירושו באנגלית גם איזור טבעי שהאדם אינו שולט עליו. הספר עוקר מן היסוד אקסיומות שונות רבות מעולם הערכים של התרבות האנושית, וטוען שעל האדם לפעול כמו כל בעל חיים אחר בטבע. התרבות שהאדם פיתח מהווה שבירה של כללי המשחק, שבסופו של דבר תהרוס את העולם. הספר מתייחס לסיפורים הראשונים בספר בראשית ורואה בהם שריד של האסכולה הנוודית – לקטית שהשתמרה בהיסטוריה משוכתבת של האסכולה החקלאית – תרבותית. הסיפור של גן עדן בא לרמוז על כך שגן עדן זה כאן עלי אדמות, והגירוש ממנו הוא רק מצב תודעתי. החטא היה בכך שלא הסתפקנו במה שהטבע נותן לנו מעצמו, והתחלנו להוציא מאדמה בכח מזון נוסף מעבר למה שאנו צריכים. השפע הזה יצר וממשיך ליצור ריבוי אוכלוסין אשר ישמיד את העולם. הסיפור של קין והבל מבחינת המחבר הוא סיפור על מאבק בין שתי אורחי חיים אנושיים: הנוודי מול החקלאי.

  סיפורי בראשית

  עוד לפני שהצטרפתי לטיול הלקטים הכרתי את הרעיונות הללו וגם אני פירשתי את הסיפורים הללו ברוח זו אבל עם משמעות אחרת. בעקבות ההכרות הקצרה שלי עם ספרות אתנוגראפית, ותיאוריות אנתרופולוגיות, למדתי שבחברות פרימיטיביות רבות ישנו דיאלוג עשיר בעולם הסמלים שלהם בין חוץ ופנים, זכר ונקבה, השפעה וקבלה, ותרבות וטבע. כך פעמים רבות הטבע מקושר לצד הנשי, הפנימי והמקבל של החיים.

  חטאו של האדם הראשון היה למעשה חוסר הסתפקות במה שיש. נראה שהיצר הרע תמיד נמשך אל הדבר שמחוץ להישג ידינו. הרצון לדעת, לפרוץ גבולות, להתחבר אל הכל, אי קבלת המוגבלות שלנו והמקום המצומצם שלנו בחיים, הרצון להיות אלהים, הוא המקור לכל החטאים. התוצאה של החטא היא דבר ראשון המוות שמגיע אל האדם. כפי שכבר חז"ל אמרו שעבירה גוררת עבירה, כך התוצאה של החטא היתה הקללה "בזיעת אפך תאכל לחם". השאלה הנשאלת היא למה שהאדם יזיע בשביל משהו שלא היה לו קודם לכן? בגן עדן לא היה לחם אז למה שיתאמץ להשיג אותו. לחם לא גדל על העצים וגם לא באדמה. זה מאכל תרבותי. נראה שהכוונה היא שהאדם יתחיל להזיע בשביל דברים תרבותיים. האדם לא הסתפק במה שיש, אז הוא המציא דברים חדשים. בהתחלה זה היה לחם, אבל ברגע שיהיה לו קל לעשות לחם, אז הוא ימשיך להמציא דברים כגון: עוגה, מכונית, מזגן, פלאפון משוכלל יותר, וכל הזמן יזיע כדי להשיג אותם, ולדבר אין סוף. האדם ממציא לעצמו דברים שבסופו של דבר הופכים להיות עבורו צורך שהוא משתעבד להם.

  הסיפור הזה למעשה יוצא באופן נחרץ נגד כל הרעיון של תרבות (תרבות במובן האנתרופולוגי זה כל דבר שהאדם יוצר). התרבות נחשבת למשהו כוחני, והדים לחשיבה הקדומה הזו ניתן אפילו למצוא בתקופת הבית השני, בכתביו של שיוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים. שם הוא כותב שקין היה זה שהמציא את המחרשה, ורבים ראו בכך מעשה שלילי, שכן הוא מוציא בכח מהאדמה תבואה, מעבר למה שהיא אמורה לתת באופן טבעי. סיפור קין והבל הוא למעשה הד למאבק קדום שהתחולל בעבר הקדום בין תרבויות שונות שנוצרו בעקבות המהפכה החקלאית.

  החקלאות יושבת בקנה אחד עם התיישבות הקבע והעונש של קין הוא להיות נע ונד בארץ, כלומר נווד, כמו אחיו הבל. מצאצאיו של קין יוצא רוצח נוסף, שהרי החקלאים על-פי תפיסה זו נחשבים לכובשים כוחניים לעיתים גם רוצחים. כמו כן, יוצאים ממנו גם בוני ערים, ממציאי כלי נגינה, ותובל קין אף ממציא את מלאכת לטישת המתכת, אשר בעתיד גם תוביל ליצירת כלי זין. הברזל מיוצג בהמשך המקרא כסמל לפסגה הכוחנית של התרבות האנושית. את המזבח ואף בבית המקדש הראשון השתמשו באבנים שלא הונף עליהם ברזל, ובמקום אחד ההסבר המפורש הוא "כי חרבך הנפת עליה" (שמות כ, כב). את ברית המילה אסור לעשות עם כלי מתכת, אלא רק עם אבן צור. להב הצור ייצג בתקופה זו את הצורה הפחות תרבותית – הפרימיטיבית יותר, והמסורתית לביצוע ברית המילה. בעבודת התיזה שלי לתואר שני בארכיאולוגיה, גיליתי שבתקופת בית ראשון ואולי אף לפני כן, גם ביתור בשר במקרים מסוימים (אולי פולחניים)  נעשה עם להבים מצור ולא סכיני ברונזה, שהיו כבר נפוצים בתקופה זו.

  מן העבר השני, נראה שגם הבל אינו מוצג כדמות האידיאלית. יתכן ששמו מרמז על כך שבעיניו כל התרבות היא הבל, ולכן חי את חייו מיום ליום, כסוג של נווד ולקט. הדמות של הבל מוצגת כדמות שזוכה יחסית למענה רב יותר מאלהים, ואולי עובדה זו בא לרמז לנו שגם אם נמצאים בקשר קרוב יותר עם אלהים, אין הדבר אומר שזה נובע מכך שאנו הולכים בדרך הנכונה והמדויקת. עצם העובדה שהבל מת, ולא היתה עליו השגחה שהצילה אותו מאחיו, מלמדת על כך שהיתה איתו בעיה. הבחורה הלקטית-טרמפיסטית שהכרתי בקיץ, כריסטופר מקנדלס, ורוחניקים מסויימים שאני מכיר, כולם הזכירו לי את הבל. התובנה הזו עלתה במחשבתי בזמן נסיעה, ובאותו רגע הופיע לנגד עיני שלט גדול ועליו כתוב "החקלאות תנצח". כלומר, במאבק בין קין להבל קין הוא זה שינצח. לדרך של הבל אין את הכלים המתאימים להתמודד מול הדרך החקלאית של קין. מסיבה זו נראה כי התשובה היא בדרך אלטרנטיבית לשניהם.

לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה

  הסיפור של עם ישראל הוא על עם של נוודים שנשאב לתוך אימפריה תרבותית, שאין בה כל תלות בגרמי הטבע, וגאוותו של האדם בה מגיעה לשיאים, וכך גם הכוחניות שבה הוא כובש את סביבתו וחבריו. היציאה של ישראל מהגלות הזו מחזירה אותו לטבע ולחיי הנוודות, אך גם דרך זו מגיעה לשיאים חדשים של תלות בטבע ובנס האלהי. חיי הנדודים במדבר מבוססים על המן שמגיע מהשמים בכל יום מחדש. הסיפור הזה נשמע כמו מציאות אידיאלית, אך התורה מציינת שהיה בכך נסיון ועינוי. נאסר עליהם לאגור את המן, והותר להם ללקט רק מה שנחוץ לאותו יום. משני קצוות אלו, התרבותית והטבעית, עם ישראל נדרש למצוא את האיזון הנכון ביניהם עבור התיישבות הקבע בארץ ישראל. ניתן דגש נרחב על האופן שבו הוא יקדש את תרבותו החקלאית, על-מנת שלא ינתק ממקורה הטבעי.

  לפני מספר שנים קראתי מאמר של אחד ממייסדי ארה"ב, תומס פיין. כבר כתבתי עליו כאן בבלוג בעבר, ואחזור בקצרה על הדברים. פיין היה גם חבר בבונים החופשיים. חברי ארגון זה מעריצים קידמה טכנולוגית ותרבותית. הם קושרים מסורות לכל ממציא או אומן גדול בהיסטוריה וטוענים שהוא גם היה בונה חופשי. הם מאמינים שההתגלות האלהית באה לידי ביטוי באמצעות תבונת האדם ויצירותיו. פיין במאמרו יוצא נגד דתות המבוססות על התגלות אלהית, ומתמקד בעיקר בתנ"ך. לטענתו התנ"ך לא תרם דבר לעולם, שכן גיבוריו לא הביאו לשום חידוש תרבותי. אפילו שלמה המלך שבנה את המקדש המפואר בירושלים, לא יכל לעשות זאת בעצמו, והזדקק לחירם מלך צור שישלח לו בעלי מלאכה.

  הטענות של פיין לכאורה קשות, אך כשקראתי את המאמר לא יכולתי שלא להסכים עם העובדות. חשבתי שאולי זה בעצם העניין של עם ישראל. הרי ישנם אין סוף חידושים תרבותיים שאפשר להביא לעולם והרדיפה אחריהם היא אין סופית. אולי המטרה של האנושות היא לעצור את המרדף הזה. לא על-ידי ביטול החידושים וחזרה לגן עדן, אלא פשוט באמצעות הפסקת התהליך שנובע מחוסר ההסתפקות בקיים – בָיֶש – בכאן ועכשיו. לא רק שהתנ"ך לא הביא לשום חידוש תרבותי, אלא גם עם ישראל עד תקופת הרנסאנס לא הביא לשום חידוש תרבותי או טכנולוגי (אני לא כולל ערכים ומוסר במושג התרבות). אין ממציאים גדולים בעם ישראל וגם אין ממש דבר כזה אומנות או מוסיקה יהודית. לעומת זאת, עם ישראל מעולם לא נותר מאחורה בעולם השלישי, ותמיד עשה שימוש במיטב התרבות הקיימת, אלא רק שניסה לתת לה צורה מתוקנת ומעודנת יותר. הנסיון הזה לא תמיד מצליח, אבל אולי זה היעוד שלנו - לתקן את תרבות העולם במלכות שדי.

  עם ישראל הוא למעשה עם של מלקטים, אלא שעיקר הליקוט הוא במרכיבים שונים מהתרבות האנושית שמהם עלינו ליצור תרבות חדשה ומקודשת. אולי משום כך ישראל נקרא צאן קדושים (יחזקאל לו: לח). יתכן שתכונה זו באה לידי ביטוי גם אצל רבנים רבים בעם ישראל שנהגו שלא לכתוב את דבריהם. הם לא רצו ליצור תורה חדשה, וכל דבריהם היו למעשה ליקוטים שונים מתורות שנאמרו כבר בעבר. עיקר חידושם היה במה שבחרו ללקט ובאופן צירוף הליקוטים.

  משה בורח ממצריים, בירת האלילות של התרבות האנושית, אל מדבר מדיין, שהיתה אולי בירת האלילות של הטבע. כשהוא יוצא ממדיין להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא שוכח שעליו לבצע ברית מילה לבנו. יש בסיפור הזה תזכורת שלמרות שהגאולה הנוכחית באה לידי ביטוי בהסרת האשליה התרבותית ויציאה אל חיים נוודים במדבר – אל הטבע, עדיין צריך לשמור על צלם תרבותי מסוים, ולא לקדש את הטבע כפי שהוא, ולכן יש לעשות ברית מילה. פרשנים שונים ראו במעשה של ברית המילה הצהרה שהטבע אינו מושלם וגם בו יש לערוך תיקון.

   באופן סמלי זה נקרא מילה, אולי כרמז לכך שהדיבור עצמו והשפה מעידים על בחירתו של ישראל ללקט את הצלילים השונים בטבע וליצור מהם דבר בעל משמעות. התקשורת המילולית מאפשרת ליצור חיבור בין אנשים שאינו מוגבל לגבולות הטבע. הדיבור מאפשר חיבור רוחני. את חג הפסח ניתן לעשות רק מי שנימול, ומוטיב הדיבור – התקשורת המילולית בחג זה הוא מרכזי ביותר. יש הקוראים לו פה-סח.

כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה` יחיה האדם

  לא סתם הלחם במקרא הפך להיות מילה נרדפת למזון. הלחם מייצג את החקלאות, וזו מייצגת את כלל התרבות. בהיכל שבמקדש יושב לו שולחן לחם הפנים, שאותו מחליפים פעם בשבוע. היהדות נתנה ללחם משמעות מיוחדת, ורק סעודה שהיה בה גם לחם מחייבת בברכת המזון. כמו כן, את הידיים יש לטהר בנטילה לפני אכילתו. הברכה על הלחם היא "המוציא לחם מן הארץ" – מעין תזכורת לאדם שגם דברים הוא יצר בעצמו בעמל רב, מקורם במזון שיוצא באופן טבעי מן הארץ ובברכת ה`.

  המילה מלחמה מורכבת מאותו שורש של לחם, ואולי זה רמז לכך הלחם הוא תוצר של גישה מלחמתית. המלחמה הזו מתחילה בנפש, בחוסר הנכונות להרפות ולקבל את העובדה שכל מה שאנו צריכים כבר נמצא. זו מלחמה בטבע, בחיית השדה, ולעיתים רבות עם אנשים אחרים במאבק על בעלות השדה.

  מאלפת היא העובדה שהשם העברי לאחד מצמחי הבר הנפוצים ביותר בארץ הוא חלמית (חוביזה – לחם ערבי). שם זה נגזר מאותיות המילה לחם. הערבים קוראים לו לחם, ורבים מאיתנו התנסו בתור ילדים באכילת פירותיו, אך מעטים יודעים שגם לעליו ישנם שימושים רבים. הם מאד טעימים, מצוינים לסלט, ואפשר להכין מהם ציר למרק וקציצות. לאחרונה שמתי לב לדמיון בין התיאור המקראי של המן כזרע גד לבן לבין פירותיו של החלמית שנראים כזרע לבן דמוי צפחת. אולי כל הסיפור של המן במדבר מסמל מצב תודעתי של הכרה בכך שהלחם נמצא כל הזמן לידינו. אגב, את החלמית צריך לאכול טריה, ואם עובר יום לאחר שנקטפה היא כבר מאד יבשה ולא כל כך טעימה. דבר זה נכון למרבית העלים הירוקים.

  הנדודים במדבר שימשו כהכשרה תודעתית לפני המשימה הגדולה של יצירת חיים מקודשים בארץ ישראל. רק לאחר שרוכשים את המודעות של אלטרנטיבת הליקוט משתחררים מהתלות התודעתית בלחם התרבותי, ואפשר יהיה להכנס לארץ ולזרוע את החיטה. את קרבן העומר הראשון שבני ישראל עושים בארץ, הם עושים משעורים או חיטים שלקטו מעַבוּר הארץ. עד לקרבן העומר ישנו איסור לאכול מהתבואה החדשה. ידוע הביטוי המפורסם "אין חדש מהתורה" שרבנים שונים נוהגים להשתמש בו. מקורו ממצוות העומר, אך כיום הוא משמש כביטוי לאידיאולוגיה שאין צורך בחידושים נוספים על-פני מה שכבר קיים בתורה. כלומר, אידיאולוגיה השוללת חדשנות. עקרון זה התאים לתורת המדבר שבו העם היה ניזון מהמן, אך בתורת ארץ ישראל אין שלילה מוחלטת של החדשנות, וניתן לאמץ אותה בתנאים מסוימים כאשר היא מתקדשת.

  היהדות גם קידשה את הלחם בכך שנתנה לו מקום מרכזי בסעודות השבת. השבת היא מעין מקדש בזמן שבו מתקדשים כל החיים התרבותיים שלנו. יצא לי מספר פעמים לעשות שבת בטבע ובכל פעם לא הבנתי למה אני מרגיש את קדושת השבת במידה פחותה בסביבה מעין זו. לעומת זאת, אם אני נמצא במקום שחסר בו נוף ירוק, גם אז אני מרגיש חוסר מסוים באווירת השבת. נראה שהקדושה האמיתית נובעת רק מהקדשת התרבות שלנו באופן שבו היא קשובה ומצויה בדו-שיח עם הטבע.

  כיום נהוג להגדיר אדם עני בכך שהוא רעב ללחם, ואדם מובטל מפגין עם הביטוי `לחם עבודה`. אילו רק היינו יודעים שהלחם הוא בעצם צורך אשלייתי, וכל מה שאנחנו צריכים כדי להתקיים כבר נמצא בסביבתינו הטבעית, לא היה עוני בעולם. עוני זה מצב תודעתי ולא מצב חומרי, ואילו כולם היו מודעים לאלטרנטיבת הליקוט, המערכות הכלכליות של העולם היום מגיעות לאיזון הנכון.

  לאור זאת, הסוציאליזם נראה כאידיאולוגיה מגוחכת, שכן ברגע שמבינים שללקט זו רמת החיים הגבוהה ביותר, לא היה מקום כלל לדבר על פערים חברתיים. מסיבה זו התורה אינה מציבה בפנינו מערכת כלכלית שוויונית, ומכירה בזכות הקניין והסחר החופשי. למעשה היא מותירה את הכלכלה לטיפולם של חוקי הטבע. עם זאת, היא מגבילה אותה רק בתחום אחד והוא בעלות על הקרקע. פעם ב-50 שנה, בשנת היובל, ישנו איפוס מחודש של הבעלות על הקרקעות וכולם מקבלים הזמנות שווה להתחיל מחדש. הדבר מונע השתלטות של מספר בעלי הון על כל הקרקעות. הקרקע תמיד תישאר המקור למזון, בין אם היא מעובדת ובין אם גדלים בה עשבים פראיים.

עניין שמיטה בהר סיני

  לאור כל זאת, שנת השמיטה נראית כעת באור חדש ובהיר הרבה יותר. עניינה הוא לא רק הפגנת בטחון בה` בכך שהתבואה של השנה השישית תספיק לשלוש שנים. כמו כן, עניינה אינו רק להזכיר לנו שהארץ היא של ה` והוא הבעלים האמיתי שלה. עניינה העיקרי הוא להזכיר לנו שלכתחילה אין לנו כל צורך בחקלאות ואף בתרבות, וכל מה שאנחנו צריכים כדי להתקיים כבר גדל בארץ ה`. זהו האוכל הכי בריא והכי טעים שיש. אנחנו למדים שכל המערכת הכלכלית שאנו חיים בתוכה היא אשליה והכסף הוא בעצם רק כסף של משחק מונופול (כפי שביטא זאת היטב שימי רף בסרט על הלקטים). אולי בגלל זה גם אסור לגבות חובות כספיים בשנת השמיטה. לאט לאט מתברר לנו שגן עדן זה כאן וזה עכשיו, והגירוש מגן עדן זו בעצם מחלה נפשית שיש לנו. בשנת השמיטה אנחנו יוצאים החוצה ומתחברים מחדש לטבע הקיים סביבנו, ואולי אף בעיקר לטבע שבתוכנו.

  כל החגים שלנו סובבים סביב העניין הזה. לוח השנה העברי מתחיל דווקא מזמן הקציר ולא בזמן הזריעה, מפני שכל עניינו הוא לתקן את "חטא" הזריעה. התיקון מתחיל בכך שאוכלים לחם תמציתי, מצה - לחם שאינו מנופח באוויר. מצד אחד עדיין אוכלים לחם, אך מצד שני הלחם הוא מאד תמציתי ותכליתי. לאחר מכן, מקריבים את העומר שמסמל את ראשית הקציר, ואת שתי הלחם בחג השבועות, שמסמל את סוף הקציר. ספירת העומר מזכירה מאד את ספירת השנים עם השמיטות עד ליובל. ישנה חשיבות מכרעת לכך שבזמן הקציר, נדע גם לעשות את השבת, נדע להרפות מהשליטה על הטבע, להודות על הטוב הקיים ועל הברכה שה` נותן במעשה ידינו. בשבועות מקריבים את החמץ, והדבר בא לומר שגם לחמץ יש מקום בחיים, רק שצריך לדעת להודות עליו ולקדש אותו. אך השיא מגיע בסוף התהליך של חגי השנה העברית, והוא בחג הסוכות. זהו למעשה חג הלקטות. יוצאים החוצה מהבית לטבע, ויושבים שבעה ימים סביב בית המקדש. שם בונים את הסוכה מהחומרים שמוצאים בטבע (כך היה בימי קדם). כל זה נעשה בזמן האסיף שיש בידינו שפע מפירות הארץ מאלו שגידלנו וגם מאלו שגדלים ללא התערבותינו. על המזבח מנסכים מים ולא יין, כי המים מייצגים את הפשטות והטבע, מול היין התרבותי. סוכות זהו החג שכל הטבע אף הוא מתקדש במקדש, ולכן הוא מוצג כחג שמסמל את אחרית הימים, וחג אוניברסאלי.

  התורה היא מערכת חוקים שנועדה לעשות סדר נכון בחיים התרבותיים ולקדש אותם, ולכן מרכז הוראתה השוטפת הוא בבית המקדש, בהר הציון. לעומת זאת, המקום לקבלתה וקביעת הברית עמה חייבת לעשות במקום נטול תרבות, בטבע המוחלט – מדבר סיני. זאת מכיוון שרק במקום כזה אפשר לקבל את נקודת המוצא לגישה הנכונה כלפי החיים התרבותיים. שנת השמיטה היא מעין חזרה להר סיני, ושיאה מתבטא בחזרה על הברית בסיני בטקס ההקהל בסוף השנה בחג הסוכות המתקיים בהר הציון.

בגדי תפארת

  לסיכום,  מאמר זה לא בא לומר שיש לזרוק את התרבות לפח ולחזור להיות לקטים, אלא שליקוט צמחי בר מידי פעם למטרת אכילה, ואף טיולי לקטים, עוזרים לנו מאד להיות מודעים לשורשים התרבותיים שלנו ולקבל קנה מידה נכון לגבי החיים וסדרי העדיפויות הנכונים בהם. עלינו למצוא את האיזון בין קין והבל. מצד אחד לא להיות תלויים רק בהתגלות, ולחיות חיים ספונטאנים לחלוטין, נאיביים ומתעלמים מהרוע והסכנה האורבת מצדו של קין. מצד שני, להסתפק להעריך את מה שיש (כולל יצירותיו של קין), ולהפסיק לרדוף אחר האין, ולנסות לשלוט על כל מערכות החיים.

  האיזון הנכון בין שתי בחינות אלו בא לידי ביטוי עניינו של בית המקדש. זהו מקום שבו אנו מלקטים מרכיבים שונים מהתרבות האנושית, מריבוי הצרכים האשלייתיים שיצרנו, ומכוונים אותם לנקודה פנימית מוחלטת, הנקודה האלהית שהיא "המקום אשר בחר ה`". עבודת אלהים אמורה להיות מבוססת גם על ההתגלות שהיתה, אך במידה רבה גם על התבונה הקיימת. עבודה זו תביא לכך שהתרבות שלנו תהיה טבעית, ומצד שני, שהטבע שלנו גם הוא יהיה מתוקן.

נראה שהמילים הבאות שנכתבו על-ידי הראי"ה קוק ועדיין לא יצאו לאור, אך הועתקו על ידי בנו הרצי"ה קוק, הם המתאימות ביותר לייצג את כוונת הדברים במאמר זה:

אדם הראשון כיון היה עלול לחטא, לא בא עדיין למדרגה העליונה בתכלית העליונות גם לפני חטאו, ובגדי תפארת היו מוכנים לו, שהם יותר עליונים מהליכת ערומים ללא בושה, אף על פי שגם זו היא מעלה גדולה יותר הרבה ממעמד של צורך כיסוי בשר ערווה.

  בתורה נעוץ תיקון עולם כללי, והוא תיקון חטא אדם הראשון בצורה של הוספת כח וגבורה, להוסיף על ידי החטא תיקון גדול כזה, שיעלה האדם והעולם במעלה יותר עליונה ויבואו למעמד יותר גדול ממה שהיה באדם הראשון לפני החטא, וממה שהיה העולם בתחילה לפני חטא הארץ, והמאורות לפני קטרוגן. אדם הראשון בלשון ארמי סיפר, ולא היה במדרגת לשון הקודש, כי אם עד שיתוקן וישיר ממנו בבחירתו גם את העלילות לחטא, אחר כך היה ההכרח לעלות אל לשון הקודש, שהוא יסוד העליות היותר עליונות, מגמה העולם, אלמלא היה הדיבור רק ארמית, גם אחר כך היה העולם נופל בלא יסוד. כשיורדים צריכים לשאוף לעליה דווקא עליונה בתכלית הגודל, ואז הכח לעלות מתרבה.   (הראיה קוק, מכתב יד)