00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לזכר אבא - יום טוב טובי דואק ז"ל

לזכר אבא 1951 - 2007

"ותחתמו כאן שאתם מאשרים נתיחת גופה...

 

...כי גם בלי אישורכם אנחנו נאלץ לעשות זאת. אנחנו מבקשים רק מנימוס..."

אז חתמנו. כמו רובוטים. הייתה לנו ברירה?

30 במרץ, 2007. השעה שלוש ומשהו לפנות בוקר. תחנת משטרה ממש ליד הבית. נהר של דמעות.

היום בערב, קצת אחרי חצות, ימלאו שנתיים לרצח.

הדבר היחידי הטוב שקרה באותו לילה נוראי היה המעבר לשעון הקיץ. אני חושבת שזו הפעם היחידה בחיי שבה באמת רציתי שהזמן יעבור ושהלילה ייגמר. שלפחות אוכל להתקשר לכל הקרובים אלי ולהגיד להם מה שקרה (למרות שלא ממש ידעתי איך אומרים למישהו דבר כזה - "היי מה נשמע? הכל בסדר? המממ... ודרך אגב, אבא שלי נרצח"). מאז, חלפו שנתיים ואין יום שבו לא חשבתי על הרצח. הספקנו, אני והמשפחה, לעבור המון בעקבות הטרגדיה הארורה הזאת ואנחנו עדיין עוברים.

לפני שבוע, בדיוק בעיר שלנו בת ים, התקיים פסטיבל תיאטרון לנוער. במסגרתו הועלתה גם ההצגה "גחלים לוחשות" שבה נערים שביצעו פשעים חמורים (כולל רציחות) מגלמים את הדמויות של הקורבנות שלהם (או כמו שתיארו את זה – חילוף תפקידים: רוצח הופך נרצח). הזוי? אבסורד? נשמע לא מציאותי? אז זהו, שכך מצאנו את עצמנו עומדים שם (עם נציגים נוספים מארגון משפחות נרצחים ונרצחות) בכניסה להיכל "התרבות" ונלחמים בניסיון לגרום לאנשים להבין את הכאב שלנו. כל מי שרוצה להבין עד כמה ההצגה הזו הזויה מוזמן לצפות בכתבה שנעשתה עליה בערך שבוע לפני שהיא הוצגה דווקא בעיר שלי.

מייד לאחר המחאה שהקמנו שם, הופיעו כמה ילדים שעמדו בכניסה, בכו, הזדהו איתנו וסירבו להכנס להצגה. הופיעו הרבה צלמים, הייתה כתבה בערוץ 2 אצל עודד בן עמי והתפרסמו כתבות במקומונים של בת ים וחולון כך שבהחלט לפחות הייתה תחושה שהמאבק הזה לא היה לחינם. הנה הכתבה שהתפרסמה יום לאחר מכן בעיתון הארץ.

והנה עוד כתבה נוספת שהתפרסמה בשישי האחרון באתר YNET המקומי של בת ים. האמת היא שנורא צרם לי לקרוא בכתבה הספציפית הזאת את דבריה של תת-גונדר דבי שגיא ש"יש כאן אפקט טיפולי דרמטי מאוד, שאנחנו לא רוצים לבטל בגלל כאב שהוא גורם או ביקורת אצל סקטור מסוים בציבור". אותו סקטור מסוים, גברת שגיא היקרה, הפך לצל מהלך ולא זכה לכל שיקום מינימלי ממדינת ישראל. אותו סקטור מסוים לא יכול לסבול שרוצחים חסרי לב יזכו להערכה או ליחס טוב אחרי שהם רצחו בדם קר אנשים חפים מפשע. כמו שהגבתי לכתבה ההיא - אין שום סיבה שבעולם שרוצחים יקבלו פרסים כמו מחיאות כפיים או טיול מחוץ לכלא. זה פשוט אבסורד! אין לי בעיה עם שיקום לפושעים ורוצחים, אבל השיקום - מן הראוי שייעשה אך ורק בין כתלי הכלא! אז זה המצב כיום במדינת ישראל – רוצחים זוכים לשיקום והקורבנות ממשיכים לדשדש בבריכת הצער של עצמם ולא זוכים אפילו ליחס מינימלי (אלא אם כן מחשיבים את היחס כזלזול בנו כשדורכים עלינו שוב ושוב מצד הרשויות והמשטרה). שלא תבינו לא נכון, אנחנו מנסים להמשיך הלאה בחיים למרות הכאב הנורא, אבל יש גבול לכמה שאפשר לזרות מלח על הפצעים שלנו ולבזות את הקורבנות שנרצחו.

אז חתמנו כי הכריחו אותנו לחתום על נתיחת גופה. ושתקנו, ולא אמרנו כלום כששידרו בפריים טיים בלי אישורנו את סרט הרצח המזעזע של אבא שלי. ושתקנו, כש-4 ימים בלבד אחרי הרצח כולם שרו בערב פסח מסביב לשולחן ורק אנחנו ישבנו והמשכנו לשתוק (ואם אתם מתעקשים - אז גם לבכות). והמשכנו לשתוק כמה שרק יכולנו, כשרק רצינו (ועדיין רוצים) לצרוח בבית משפט. ושתקנו כל כך הרבה. עד שנמאס לנו לשתוק, מה לעשות.

אז הם אולי מילאו אולם וגם זכו למחיאות כפיים אבל אנחנו למרות שעייפים ומותשים כבר לא שותקים. ואת ההדרן שלהם, של הפושעים האלה, שיחשבו שוב אם כדאי להם לבצע מחוץ לכתלי הכלא.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל frostatmidnight אלא אם צויין אחרת