00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

העברים

אודה לחזי לסקלי

 "היתה תמונה אחת שחזרה על עצמה מדי שבוע: חזי עומד עם פלט ניירות הברומייד שהרכיבו את שלל הטקסטים הפוטנציאלים של `השער האחורי`. המודעות, הציטטות והדמויות שהמציא. והוא מרחף - כן, זו המילה, מרחף - עם מארקר כחול ליד הניירות, משקיף עליהם מלמעלה, טועם את המילים, צף בתוך בריכה חמימה וחסרת צורה של מילים מילים מילים - ואז נוחת בעדינות, מסמן נקודה כחולה ליד אחת המודעות הביזאריות שעינו צדה, וחוזר מיד לרחף שוב", נזכר עוזי וייל. "מעולם לא ראיתי מישהו עורך כך, ומיד התאהבתי. אוסף ניגודים מטורף כל כך, ומרתק כל כך, לא ראיתי מימי. הגבוה ביותר והנמוך ביותר, לא רק באדם אחד - אלא באותו זמן. ומעל הכל התרשמתי משני דברים: מכמה הוא יודע, וכמה הוא נדיב עם הידע הזה".

הוא המציא את `השער האחורי` – מדור מיתולוגי בעיתון `העיר`, כשעוד היה מקומון מקורי, מתפוצץ מכישרון, שבמובנים רבים המציא את תל אביב כמו שאנחנו מכירים אותה. הוא היה כוריאוגרף ומבקר מחול מזהיר שאמרגנים היו משחרים לפתחו כדי לברר את מי כדאי להביא לרקוד בארץ. הוא היה פובציליסט מושחז, שבטורו `יומן הנרגן` לא חשש לכתוב אמת, בלי פחד וגם בלי הרבה רכות או טוב לב. “כשנקודת המוצא שלך היא אהבה, ואפילו תשוקה", כתב פעם, "אתה מגיב כאיש אחוז תשוקה, וזה אומר לפעמים לכעוס מאוד”.

הוא היה הומו לפני שאנשים כאן יצאו מהארון, לפני שהומוקסואליות היתה מצרך מבוקש בתוכניות ריאליטי, חבר כבוד באליטה קטנטנה של הומואים, ביניהם הקולנוען המנוח עמוס גוטמן והמשורר יותם ראובני, שכתבו על הנושא לפני כולם, נלחמו מלחמות זעירות וצודקות, ועשו המון סקס בארץ ובעולם.

והוא היה משורר מסור. התחיל לכתוב כנער, פירסם שירים בכתבי-עת, השתתף בערבי שירה (בין השאר ב`בית הובן` שבדיזנגוף בתל אביב), אירגן את פסטיבל השירה של `העיר` בשנת 88`, פירסם שני ספרים (`האצבע` ו`חיבור וחיסור`) שמכרו פחות ממאה עותקים כל אחד, ועוד ספר בעידודו של אריאל הירשפלד (`העכברים ולאה גודלברג`), והפך למשורר מטאורי. ואז, אחרי שזכה לנחת משוררית, חלה באיידס, ובתוך שנים ספורות מדי נפטר.

"חזי כתב שירים מגיל 15, וגם פירסם פה ושם בגיל צעיר, אבל ההכרעה הרצינית לראות בשירה את האמנות העיקרית שבה יתמקד היתה מאוחרת אצלו באורח יוצא דופן", מסביר מאיר ויזלטיר, שכבר תקופה ארוכה שוקד על עריכת קובץ משיריו של לסקלי, שייצא בשבוע הבא. "הוא הקדיש שנים ארוכות לאמנות פלסטית, למיצג ולמחול. בסופו של דבר, ספרו הראשון הופיע כשכבר היה בן 34. והאחרון נכתב כשהיה בסך הכל בן 40. בכך היתה לו ביוגרפיה אמנותית חריגה בנוף השירה הישראלי. השנים ש`ביזבז` בניסויים שלו באמנויות אחרות הטביעו חותם חזק על הפואטיקה. הוא המשורר העברי הראשון שלא בא ללשון מהספרות בדרך הרגילה אלא נדחק אליה כביכול מהתנסויות אחרות”.

15 שנה אחרי מותו של לסקלי יוצא סוף-סוף `באר חלב באמצע עיר` (עם עובד), לקט שירים מקיף שכולל חמישה חלקים: ארבעת הספרים שלסקלי הספיק להוציא, מובאים על פי סדר הופעתם בחייו, ומעין ספר חמישי שערך ויזלטיר מתוך תיקי העיזבון. הוצאת הספר התעכבה יותר מדי, מספר ויזלטיר, “בגלל ענייני זכויות. ספריו של חזי יצאו בשתי הוצאות ספרים שונות – הוא היה נאיבי מאוד כשחתם על החוזים עם המו"לים, ולמעשה לא נותרו בידיו ובידי היורשת שלו זכויות על הספרים שהוציא בחייו. זה הצריך טיפול ממושך".

בתום טיפול ממושך יודע ויזלטיר לאמר ש"השירה של חזי היא תופעה אמנותית מענגת ומרתקת. בעצם, הוא חותם את המהלך השירי הישראלי הגדול, פרץ השירה שהחל בשנות ה-50 בשירתם של זך ועמיחי, אבידן ופנחס שדה, נמשך בשנות ה-60 וה-70 בשירה של רביקוביץ, ויזלטיר, וולך ושבתאי, ונסגר בשנות ה-70 וה-80 בשירתם של בז`רנו, לאור ולסקלי. כל מה שמעבר לזה הוא כבר פוסט השירה המכוננת הזאת – בעיקר שירה אתנית, שירת ג`נדר, שירה פסיכולוגיסטית אסקפיסטית נטולת ממד היסטורי וכו`. זה כבר פרק ב`”.

אריאל הירשפלד, אחד האנשים הקרובים ללסקלי, רואה את הדברים אחרת: "השירה של לסקלי לא נובעת באופן מתבקש מהשירה העברית שקדמה לה. הוא ליקט את אבותיו מכל העולם המוכר לו, ולאו דווקא מן השירה ולאו דווקא מזו העברית. משפט בסרט של פזוליני, הוראת במה של מריוס פטיפה, חצי בית של גרטרוד שטיין או של קוקטו עשו בתודעתו הרבה יותר ממסורת השירה העברית כפי שהיא מובנת בדרך כלל. זו שירה מוזרה ויחידה במינה. שפה אחרת לגמרי מזו שדיברו בה כאן".

הם הכירו בפסטיבל השירה הראשון של גלריה בוגרשוב התל אביבית שערך לסקלי בסוף שנות ה-80. "הייתי מהופנט", נזכר הירשפלד, "הוא הקריא את השיר ``שירה`, ולראשונה שמעתי מישהו קורא שיר כאילו הוא שר אותו ומעלה את השומע לספירה אחרת. לראשונה שמעתי נוכחות אנושית שחיה באמת בתוך האמנות בעברית, בלי ההנמכות האופייניות כל כך לדוברי עברית. שמעתי אומץ אמנותי ואנושי עצום. מאז היינו חברים קרובים עד יום מותו".


*****


לסקלי נולד ב-1952 בגבעתיים, שהיתה "פרובינציה לעומת רמת גן, שהיתה פרובינציה בהשוואה למושא הערגה: תל אביב”, מספרת חברת ילדותו רונית ויס ברקוביץ. יחד עם עמוס גוטמן הם היו שלישייה – ילידי שנות ה-50, דור שני קלאסי, לפני שבכלל הוגדר ככזה.

לסקלי היה בן יחיד לזישה ויפה לסקלי, ניצולי שואה עם בגדים יפים ומבטא כבד. אביו איבד אשה וילד במחנות ההשמדה, בארץ הם חוו חמישה הריונות נפל, ואז יפה ילדה פג. הפג התאושש, וחזי גדל, לעולם לא בתקשורת של ממש עם הוריו. אביו נפטר; את אמו לא הצליח להבין לעולם. גם לא היא אותו.

על כתפיהם הדקיקות מלחמה עולמית, טראומה של הגירה ומלחמת עצמאות אחת – ניסו שלושת החברים להימלט מהמועקה. לשם כך היו עולים על קו 61 ונוסעים לתל אביב. מתווכחים בדרך אם גרטה גרבו או מרלן דיטריך, טולסטוי או דוסטוייבסקי, להקת בת דור או בת שבע, פאזוליני או אנטוניוני, קבורה בארון או פיזור האפר. בתל אביב הם הלכו לקולנוע מקסים ולסרטי חצות בקולנוע פריז ולמועדון הסרט הטוב של דוד גרינברג.

לסקלי – ברגע שהיה יכול – נמלט להולנד, ללמוד מולטימדיה באקדמיה החופשית לאמנויות בהאג, ובעצם כדי לחיות חיים חופשיים. הוא המשיך לכתוב שירים, אבל בעיקר ספג והתנסה – מיצגים, אמנות פלסטית, מחול. כששב לארץ, ב-1980, החל לעבוד בעיתון `העיר`, מקומון חדש שתיפקד כאלטרנטיבה לעיתונות הממוסדת והמאובנת, וקלט אוסף יוצא דופן של כשרונות, ביניהם יוסף אל דרור, עוזי וייל, גל אוחובסקי, ב. מיכאל, ארז קומרובסקי, מאיר שניצר, רפי לביא, אמיר אוריין ואחרים. "כשבאתי לעבוד ב`העיר`", מספר גל אוחובסקי, "חזי קיבל אותי בדרכו המיוחדת: קודם כל בחשדנות, באופן מעט מתנשא ומחנך, כדי לבדוק שאני אכן ראוי בעיניו, ומהר מאוד הפך להיות האדם שמלמד אותי הכל ונותן לי את המבוא השלם להבנה נכונה של תולדות התרבות העולמית באשר היא. הוא לא פחד מאף אדם. לא היה לו מורא. הוא האמין שהוא אומר את האמת. היתה תחושה של מלחמות קדושות – שחייבים להגיד את האמת, לשנוא בינוניות". מה שהוביל ללא מעט ביקורות מעליבות שכתב לסקלי, בין השאר על יונה וולך ועל זמרת צהובת שיער, שבעלה חם המזג מיהר לצלצל בתגובה לאמו של לסקלי ולספר לה שבנה הומו.

"הגישה שלו לתרבות היתה חד פעמית", אומר וייל. "הקפדה חסרת התפשרות - אבל באמת חסרת התפשרות - על ידע, עמדה ואיכות כתיבה. ראיתי אותו פעם משעה מתפקידו כתב תרבות זוטר שהתקשר לראיין את נתן זך ולא הכיר את הפואמה המופלאה שלו, `המוות בא אל סוס העץ מיכאל`. חזי לקח מידו את הטלפון, פיטפט עם זך כמה משפטי נעימות, סגר, ואמר לכתב שייקח לו שבוע חופש, שיקרא את `שירים שונים` של זך, ויחשוב בינתיים אם, אולי, החדשות המקומיות יותר מתאימות לו. לא ייתכן, אמר, שכתב תרבות לא יכיר את `סוס העץ מיכאל`. לא אצלי".


*****


בדומה לגוטמן, לסקלי גילם הומוסקסואליות מובהקת בנוסח שנות ה-70. כזו שנלווית לה תחושה של מחתרתיות, של ייחודיות, של השתייכות לכת סודית, אליטיסטית, עם קודים משלה. ולמרות שהרבה לעסוק בנושא, לכתוב פחות או יותר בגוף ראשון, לנהל ב`העיר` מלחמות גאות (בין השאר הוציא מהארון את גבריאל שרובר, בנה של המצנטית גיטה שרובר, שנפטר מאיידס) – לסקלי חי למעשה חצי בארון. הוריו לא ידעו מעולם.

במשך שנים חי לבדו. "הוא מאוד התקשה לשמור על קשרים", מספר אוחובסקי, "הוא לא אהב שישנים איתו במיטה. גם אם מישהו נשאר לישון, הוא היה ישן בסלון. הוא לא היה בנוי לקשר. הפעם היחידה שראיתי אותו ממש שבור היתה כשהוא התאהב באיזה בחור צעיר נורא – הוא היה נגיד בן 35, והתאהב בבחור בן 21 - והבחור שבר את ליבו אחרי חודשיים, ואז הוא בא לישון אצלי. הוא אמר, `אני לא יכול לישון לבד`".

ב-1991, מלחמת המפרץ, לסקלי ירד לירושלים וביקר את הירשפלד מדי יום. הוא הראה לו את השירים שכתב בין השנים 1987-1989 ובעידודו הוציא את ספרו השלישי, `העכברים ולאה גודלברג`. במשך זמן מה לסלקי היה מוקף בביקורות חמות ומלאות הערכה, ואז חלה. די מהר התברר לו שמדובר באיידס.

לסקלי התמוטט. ממילא נתמך בכדורים שנועדו לחזק אותו מבחינה רגשית. הוא אושפז בבית החולים אברבנל, ושובץ בחר אחד עם הטרנסווסטיט המפורסם זלמן שושי. חברה קרובה של לסקלי מספרת שבמהלך האישפוז החתים אותו שושי על העברת כל רכושו לידיו שלו. כשלסקלי השתחרר מבית החולים, חברים התגייסו והצילו את הירושה מידיו של שושי. לסקלי לא חזר לעצמו – הוא הועסק בעבודה משרדית בארכיון עיתון `חדשות`, המשיך לקבל משכורת מרשת המקומונים של שוקן, וגם שולמית אלוני אירגנה קצבה. חברים ביקרו אותו וסעדו אותו, לקחו אותו לטיולים ארוכים ברכב ברחבי גוש דן.

"את הטיול האחרון בחוץ עשינו בבוקר חמים", כתבה ויס ברקוביץ מיד אחרי מותו, "הוא ישב בכיסא גלגלים, עטוף שמיכות, והורה לי לאן להסיע אותו. כל ירידה מהשביל אל הכביש, עדינה ככל שתהיה, הכאיבה לו. חקרנו את הביתנים הישנים של תל-השומר, זיהינו פרחים ושרנו שירי צופים: `בהרים כבר השמש מלהטת`, `שיבולת בשדה`. חזרנו להוספיס צרודים. האחות זקפה מולו אצבע: `שוב אנחנו סימן שאלה?`. חזי יישר במאמץ את ראשו השמוט. `זהו`, אמרה האחות, `סימן קריאה`".

לסקלי לא סיפר לאמו שהוא חולה באיידס. קרובת משפחה, רופאה, צלצלה אליה ואמרה לה, "את יודעת מה יש לחזי?". לילה אחד, מספרת ויס ברקוביץ, עירבב תרופות מסוגים שונים ואז התקשר לאמו ואמר: "אמא, הרגתי אותך". כשמצבו הידרדר, הועבר מדירתו ברחוב בני דן בתל אביב להוספיס בתל השומר – התחנה האחרונה.

לפני מותו, מטושטש, אחוז חרדה, עוד הספיק לעבור על ההגהות לספרו האחרון, `סוטים יקרים`, שיצא לאור אחרי מותו. תחת השם `שלוש סיבות` כתב שם: "אני שונא שירה ויש לכך שלוש סיבות./ הראשונה: איני יכול להניח ראשי על כתפיה של השירה./ השנייה: השירה אינה יכולה להניח את ראשה על כתפי./ השלישית: לשירה אין ראש או כתפיים./ וישנה גם סיבה רביעית”.

 

 

מתוך "שבעה לילות", בעריכת מאיה בקר

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל alalon אלא אם צויין אחרת