00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

חזרה בתשובה



כשהייתי בת 12 בערך התנגן אצלנו בבית תקליט של רבנית אמריקאית, לא זוכרת את שמה. אני זוכרת רק את זעקות השבר שלה "יהודי אתה! יהודי! שמע ישראל אדושם אלוקינו אדושם אחד"
אפילו כילדה יכולתי להרגיש את המניפולציה מאחורי המילים המלוות בדמעות, את הקול הצלול שמשתוקק לשיר אבל מחמת קול באשה ערווה, זועק את תשוקתו לאלוהים.
לא לקח הרבה זמן מאז שהתקליט הזה הפך להיות חומר ההאזנה המרכזי בביתנו, ומחה בדרכו את כל התקליטים האחרים.
לא לקח הרבה זמן עד שההורים שלי הודיעו לי יום אחד בארשת חגיגית שהם חוזרים בתשובה. ואני חופשיה להחליט מה  ומי אני אהיה.

מהר מאד עבר הבית לנוהל הפרדה חלבית ובשרית, המטבח  אורגן עם שני כיורים וארונות נפרדים, והפאות של אמא שלי מחגי הפורים הקודמים הוסבו לשימוש יומיומי. השינקן  נעלם מהמקרר והעציצים הפורחים הפכו לעונש למזלגות סוררים שמצאו את דרכם באופן קבוע לכיור הלא נכון.
באינטואיציה  שלי ידעתי שמדובר בשלב, בבדיחה עצובה שנגררנו אליה בעל-כורחנו.  ידעתי שהקטע הדתי לא יחזיק מעמד, שזו רק עוד מדרגה לקראת התפוררות הנישואים של הורי.
שנאתי כל רגע בשנתיים האלה. פיתחתי געגועים עזים לתחביבים הקודמים של אמא שלי, מג`אז ועד מדיטציה טרנסדנטלית.
אבא שלי היה מעשן בשירותים, חס וחלילה שלא יראו, אבל הריח היה ממלא את הבית. בסופי השבוע, שבהם נהגנו לנסוע לסבתות בחדרה, נשארנו עכשיו בבית, מתבשלים בתוך המיץ של עצמנו ומחפשים מה לעשות בין ערבית לשחרית.
שנאתי כל רגע. שנאתי את הקידוש ואת שירי השבת, שנאתי את הנסיעות לירושלים לחברים הדתיים החדשים שלהם, לא ידעתי מה לעשות עם הילדות הצדיקות הקטנות, לא הייתה לי שפה משותפת עם אף אחד, אחותי הפכה לדוסית קטנה שסתמה לי את הפה 100 פעמים ביום עם "יש לך עברה!" כמו איזה שופט כדורגל כל פעם שנכשלתי בלשוני. הדבר היחיד הטוב שאני זוכרת  מאז  זה תפילת "שמע ישראל" שאחותי לימדה אותי לומר לפני השינה.
רק בשנתיים האחרונות הפסקתי לומר את המילים ברגעי מצוקה, הן הפסיקו לעבוד בשבילי. אולי כי הבנתי שהציווי שמחייב להאמין באלוהים  כולל בתוכו איום כלל לא מוסווה.
 
אני לא זוכרת איך בדיוק התפוגגה אמונתם של הורי כעשן ברוח, יום אחד הם פשוט לא היו דתיים יותר, אחותי הועברה לבית הספר החילוני בשכונה, החצאיות הארוכות נעלמו מהבית,  הנסיעות לירושליים פסקו והנסיעות לחדרה חודשו.
לקח זמן עד שאבא שלי העז לחנות ליד הבית ולהזיז את הרכב בשבת.
זו הייתה הנחיתה הסופית. לעבור ליד בית-הכנסת עם הרכב. מבחינתם זה היה הפשע הכי נורא.
 
עד היום הדת אצלי היא פצע פתוח. השבת היא חור שחור של איסורים, כל עשייה נורמלית ביום הזה היא התרסה.


צילום - Dorothy Hong

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

133 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת