22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

ערבים רוקדים, ויהי בוקר

אהובה צלצלה אלי מהספריה לשאול מה לקחת לי. היא אמרה שהיא רואה שם שני ספרים של סייד קשוע, ושהיא זוכרת שאמרתי שאני אוהב לקרוא את הטור שלו בעיתון. מה שנכון, כשהייתי קורא את "העיר" בקביעות באמת אהבתי את הטור שלו. ודווקא מתאים לי עכשיו ספר קל לקריאה, כזה שכתוב בשפה עיתונאית נגישה וקולחת, לא בשפת הקודים הסתומה שמשמשת לתקשורת פנים בין אנשי הפקולטות למדעי הרוח. בקשתי מאהובה שתביא לי את שניהם.

קראתי את שני הספרים ברצף, לפי סדר יציאתם לאור. למרות שכל אחד מהם נכתב מעמדה קצת שונה, ואני מניח שקשוע היה רוצה שכל אחד מהם ייקרא כטכסט נפרד, אי אפשר שלא לקרוא אותם כשני פרקי ביוגרפיה של דמות אחת, דמות שמשמשת כמספר בשני הספרים. למרות שקשוע שינה לדמות הזו כמה פרטים ביוגרפיים בין שני הספרים, המשותף רב מן השוני. למספרים בשני הספרים יש אותה שפה, אותה השקפת עולם, אותו מבנה אישיות, אותו הומור עגנוני עדין, וכן גם ביוגרפיה כמעט זהה. ביוגרפיה שמזכירה מאד את זו של קשוע הפובליציסט, כמו שאני מכיר אותה מהטורים שלו בעיתון. גם המספר ב"ערבים רוקדים", גם המספר ב"ויהי בוקר" וגם קשוע הפובליציסט, שלושתם נשואים טריים עם תינוקת. שלושתם חיים עם רגל אחת בחברה היהודית-ישראלית ועם רגל שניה בכפר הולדתם. שם הכפר לא מצויין בשני הספרים, אבל יש די רמזים עבים לכך שהכפר הזה הוא העיר טירה. שזה גם המקום ממנו בא קשוע בעל הטור.

שני הספרים עמדו בציפיותיי, שניהם באמת כתובים היטב. שפתם עשירה ועדיין קומוניקטיבית, הם גדושים בהתרחשויות ובתובנות, לא היה לי בהם אף רגע של שיעמום, ואני ממליץ על שניהם בחום. אבל, קלים לקריאה הם לא היו, ממש לא. וזאת משלוש סיבות.

ראשית, קשוע מציג בשני הספרים תמונה אותנטית של סבלם של הערבים הישראלים (כך מכונים בשני הספרים הפלסטינים תושבי ישראל, ואני אאמץ את המינוח לצורך דיון זה). ב"ערבים רוקדים" המספר מתאר את הזרות שהוא חש כתלמיד ערבי בבית ספר שהוא ברובו יהודי, את ההשפלה שהוא חווה כשהוא נדרש להציג תעודות לחייל ישראלי, את שברון הלב שפוקד אותו כשהחברה היהודיה שלו נפרדת ממנו בשל ערביותו, את התיסכול מאי נכונותם של בעלי דירות יהודיים להשכיר לו דירה. ב"ויהי בוקר" מתואר מצב בו טנקים ישראלים מטילים מצור מתמשך על הכפר, מנתקים אותו מתשתיות החשמל המים והביוב, ויורים בכל מי שמנסה לפרוץ את המצור. עלילת "ויהי בוקר" מזכירה קצת את עלילת "על העיוורון" של סאראמאגו, אבל בעוד שאת האחרון נטשתי במיאוס אחרי מאה עמודים, את הראשון צלחתי עד תומו. עשיתי הרבה הפסקות בקריאה, אבל חשבתי שהטקסט ראוי ושווה את המאמץ לצלוח אותו.

זה אף פעם לא קל לי לקרוא על סבלו של מישהו אחר, אפילו כשהסבל הזה עטוף בהומור ובשנינות. זה קל עוד פחות כאשר הטכסט מצביע עלי כעל מקור הסבל, כעל מי שגורם לסבל בעצם נוכחותו. מצאתי את עצמי עוצר פה ושם את הקריאה כדי לנהל עם הסופר את הויכוחים הרגילים שיהודים נוהגים לנהל עם פלסטינים ובעלי בריתם. שוב ושוב שיננתי לעצמי שביקורת התעודות והחיפוש בתיקים במבואות נתב"ג נחוצים כדי למנוע פיגועים, שקשרים רומנטיים בין יהודים לפלסטינים בדרך כלל נגמרים לא טוב, וש-רבאק, הבן אדם לא יכול לתמוך במלחמה נגד היהודים ובאותה עת לצפות שהיהודים יקבלו אותו קבלה שלמה, ללא סייגים.

קשוע גם מותח ביקורת נוקבת על הערבים הישראלים עצמם, וגם עם זה היה לי קשה. הוא מותח ביקורת על יחסם הדכאני לנשים ולילדים, על יחסם הצבוע ליהודים מחד ולתושבי השטחים מאידך, על היעדר הסולידריות בינם לבין עצמם. גם את עצמו הוא אינו מוציא מן הכלל. הוא לא מעמיד את עצמו כנביא זעם, אחד שרוחץ בנקיון כפיו כשהוא נוזף בכל הסובבים אותו. המספר שלו מותח ביקורת על החברה שממנה צמח, אבל גם מדגים בעצמו שהוא אינו נקי מכל החולשות שהוא מונה אצל אחרים.

לא פעם עצרתי לתהות, כאשר קשוע תיאר תופעה בחברה הערבית שבעיניי הייתה ראוי לגנאי (למשל, התנשאות על ערבים מאיזורים אחרים בארץ), האם הוא מגנה את התופעה, או שמא הוא מגלה כלפיה הבנה וסלחנות. כי לזכות קשוע יש לומר, שהטכסטים שלו אינם פלקאטיים. הם לא כמו הטכסטים של מחמוד דרוויש ואנטון שמאס. אצל קשוע אין מסכנים מצד אחד וחארות מהצד השני. אצל קשוע כמעט כולם גם מסכנים וגם חארות, אבל פה ושם יש להם רגעים קטנים ואנושיים של נדיבות מכמירת לב. ובשביל הרגעים האלה היה שווה לי להמשיך לקרוא.

הסיבה שלישית אינה קשורה כלל לסכסוך היהודי-פלסטיני. היא קשורה להיותו של המספר נער שלא הצטיין בכדורגל וגם לא במכות, ולכן נדון למעמד שולי בחברת הבנים בכיתה. השוליות הזו שלו נמשכת גם אל תוך גיל ההתבגרות ואל הבגרות. המספר מעיד על עצמו, שהוא בן למשפחה קטנה וחסרת כח בכפר, מה שמעצים את החוויה שלו כחסר כוחות וחסר יכולות. אמנם יש לו היכולת להצליח בלימודים ולרכוש מקצוע חפשי, אבל הוא לא מממש אותה, כנראה בגלל הפגיעות שנפגע כגבר צעיר. הוא לא מחזיק מעמד בעולם העבודה. אפילו אשתו בזה לו. רק בסוף "ויהי בוקר", אחרי שהוא מעורב בעימות אלים עם השכנים, היא מתחילה להפגין כלפיו כבוד ואהבה. יעני, עכשיו הוא נהיה גבר בשבילה. יש מילה, שאני מתעב במיוחד, שמשמשת בחברה היהודית-ישראלית לתיאור גברים מסוגו של המספר. קשוע לא משתמש במלה הזו. המילה הזו היא חנון.

אחד הקטעים הכי נוגעים ללב ב"ויהי בוקר" מתאר את הבהלה וההשפלה שחש הנער המתבגר בפעם הראשונה שהיה לו קרי לילה. אפילו אני, שידעתי שיש דבר כזה לפני שהוא קרה לי, זוכר את זה בתור רגע מבייש ולא נעים. המספר לא הבין מה קרה לו. גם לא היה לו עם מי לחלוק ולשתף, כי לא מדברים בבית על דברים כאלה. מאד ריחמתי עליו, ומאד הזדהיתי איתו. זו הסיבה השלישית שהיה לי קשה לקרוא את שני הספרים, בגלל ההזדהות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת