00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

וידוי

 

 

 

דנדן יקרה,

 

הערב קראתי רשומה נוגעת ללב של הבלוגרית שחף, על חברות.

ברשומה היא מעלה כמה תובנות על מהות החברות ומודה לחברתה הנאמנה רונית על חברותם האמיצה ומברכת אותה ליום הולדתה.

 

בעקבות רשומה זו שקעתי במחשבות על חברים ש"עשיתי" במהלך חיי.

רובם פנו לדרכם בצמתים שונים של החיים ואחרים תפשו את מקומם.

מחלקם התרחקתי מבחירה והיו גם שהתרחקו ממני מבחירה שלהם.

נותרו מעט מאוד חברים אבל הקומץ שנשאר הם החברים לחיים.

 

כאשר אני עושה חשבון נפש להתנהלותי כחבר, למחויבויות שלי בחברות, לתרומה שלי בטיפוח החברות, אני מרגיש שעמדתי, פחות או יותר בציפיות של עצמי.

 

חוץ ממקרה אחד, שכל עוד אחיה אשא עמי כאות קין, כצלקת קלון.

מעולם לא ניסיתי לתקן את המעוות ולבקש סליחה וחנינה,

כי כמו שברור היה לי שאקבלנה ידעתי גם שאינני ראוי לה.

 

 

ומעשה שהיה כך היה.

השנה 1973 אני נשוי אז לברכה אב לשולי בן ה-5 וחגי (אביך) בן ה-3

גרנו אז בערד עבדתי ביום ולמדתי בערב, בקורס שלי למדה אישה צעירה נשואה אף היא, התידדנו מאוד סביב נושא הלימודים, מאוד חיבבנו אחד את השניה, פעמים רבות גם למדנו יחד בבית.

אבל היה כבוד הדדי והיחסים לא גלשו מעבר לחברות אמיצה.

(פעם גבר ואישה יכלו להחליט להיות חברים וגם לכבד את החלטתם).

מלחמת יום הכיפורים פרצה לה מבלי שהיינו מוכנים לכך, כל הגברים  גויסו.

 

 

אני לא גוייסתי, סבלתי מבעייה רפואית ולא הייתי בפרופיל קרבי אז.

 בשלב ההוא גויסו בעיקר הקרביים. הג`ובניקים נשארו בעיר ומי שלא גויס השתדל לא לבלוט יותר מידי.

 העובדה שהייתי מרותק לעבודתי כעובד חיוני לפי תקנות מל"ח (משק לשעת חירום), לא הוסיפו כהוא זה לאגו הפגוע שלי.

 

בעלה של ידידתי וחברתי לספסל הלימודים היה בין חללי צה"ל הראשונים במלחמה זו.

כל העיר ליוותה את ארונו, כל העיר חוץ ממני, אני נכנסתי לחדר הפנימי ביותר בבית,

התעטפתי בשמיכה מעל הראש וניסיתי להצטמצם ולהעלם מהבושה שאני חי והוא לא.

לא הלכתי לביקור ניחומים בשבעה, לא באזכרה, יצאתי מחייה ונעלמתי בלי מילה, בלי הסבר.

 

 

 

באותה תקופה רוב המילואים היה מגוייסים ע"פ צווי שמונה לחודשים ארוכים וצריך היה לרענן את הכוחות.

שלושה חודשים לאחר המלחמה גויסתי בצו שמונה. מיד כשעליתי על מדים דרשתי ועדה רפואית.

בתור לועדה הרפואית עמדו חיילים והחליפו שיטות בדוקות להורדת פרופיל.

בתורי נכנסתי לועדה וביקשתי לבטל את הסעיף הרפואי שעל פיו אני לא כשר קרבית.

יו"ר הועדה הודיע לי שועדת בריאות הנפש מקבלת בחדר האחרון במסדרון.

הייתי הפסיכי היחיד שביקש להעלות את הפרופיל שעה שכל החיילים ניסו להורידו.

הסברתי ליו"ר שהבעייה שלי לא נפשית זו רק בעיית אף אוזן גרון.

והיו"ר עונה שהמסמכים מראים שהבעייה עדיין קיימת.

ואני טוען לעומתו שהבעייה לא מפריעה לי בחיי האזרחיים ואין סיבה שתפריע בצבאיים.

נאלצתי לחתום על ויתור על הסעיף הבריאותי וקיבלתי את הכושר הקרבי 3 חודשים אחרי המלחמה.

שירתתי קרוב לחצי שנה באותם מילואים בכושר קרבי ועדיין התביישתי להביט בעיניים של חברתי האלמנה.

ככל שנקפו השנים הבנתי  שמתוך העיסוק האנוכי באגו המרוסק שלי הזנחתי חברה שחוותה את רגעים הקשים ביותר של חייה, לא הייתי בשבילה כי הייתי עסוק בעצמי, ועל כך אשא את אות הקלון עד יומי האחרון.

לא אבקש מחילה וסליחה כי אינני ראוי לה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

32 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת