1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

בניגוד לאחרים, אני עדיין עושה מילואים (ולא אוהב את זה)

רשימה זו נכתבת בחדר מאובק בבסיס אימונים אי שם בדרום (רמז: קרו בו גם אסון א` וגם אסון ב`).

בשבילי אני מקווה שזה יהיה שרות המילואים האחרון – בעוד כחודש ימלאו לי 42 שנים, ולמרות שהחוק קובע כי קצינים ישרתו עד גיל 45, בחיל (הלא כל כך קרבי) בו אני משרת הנוהג הוא לשחרר את הקצינים משרות פעיל כבר בגיל 42 (למעט בשעת חירום).

 

חשבתי לנצל את השקט היחסי מסביב (יריות בודדות בלבד מהמטווחים סביב) להרהורים נוגים וקצת מצועפים (בגלל האובך והאבק) על אודות הקריירה שלי במילואים בפרט ונושא המילואים בכלל.

 

איפה להתחיל?

האם באבא שלי, שבגיל 48 יצא לחודש מילואים בלבנון מטעם הג"א (!) או בקצינה הצעירה בגדוד שלי שזועמת על כך שמכריחים אותה להגיע לשלושה ימי מילואים (לאחר שהיא לא עשתה אף יום מילואים ב-4 השנים האחרונות)?

אני די בטוח שההשוואה הזאת ממצה את הפער בין היחס למילואים לפני 25 שנים לבין היחס בימינו, אבל אני לא בטוח אם הפער מתייחס לנכונות לצאת למילואים או לשילוב הנשים במערך המילואים בימינו.

 

ארשה לעצמי להתמקד רגע (או לפחות שתי פסקאות) בפן השני של ההבדל בין אז והיום. כשהוצבתי בגדוד שלי אי שם ב-1996, הגדוד כלל גברים בלבד.  והיום, בערך שליש מהגדוד הוא נשים – כולל חלק לא מבוטל מהקצינים (כלומר קצינות).

בלי שהרגשתי, הצבא באמת מתקדם לכיוון שוויון בין נשים וגברים. היה מאוד מוזר לשמוע מאחת החיילות על כך שבעלה מתנגד שתצא למילואים...

חשבתי הבוקר על האמרה הידועה שמרגע שמגיעים למילואים הופכים באופן אוטומטי לרעבים, עייפים וחרמנים.

עבורי רק שני החלקים הראשונים של המשפט נכונים – ואני חושד כי יש קשר בין חוסר החרמנות לעובדה שיש לא מעט נשים מסביב. לדעתי האמרה הנ"ל מתייחסת למצב של גדוד גברים שלא ראו אישה מזה חצי יום לפחות...

 

בכל אופן, אני מרגיש קצת שוביניסט ומאוד  זקן כשאני במילואים. עדיין נראה לי מוזר לראות את כל חיילות המילואים שמבצעות אותם מילואים כמוני – או בעצם קשים יותר – בהתחשב בכך שאני עושה תפקיד משרדי בעיקרו.

ולא קל לי עם זה ש-90% מהחיילים והחיילות בגדוד צעירים ממני... אתמול בערב גיליתי שמעיל הדובון שלי (אותו קיבלתי בבקו"מ בגיל 18) מבוגר יותר מקצינת הקישור שלי 

 

מה המוטיבציה של אדם שהשתחרר כבר לפני שנים מהשרות הסדיר לעזוב את משפחתו ואת עבודתו, את השגרה היומיומית, ללבוש מדים ולהעמיד את עצמו לרשות המדינה (או הצבא)? אני מאמין שאבא שלי לא שאל את עצמו את השאלה הזאת. הוא פשוט קם והלך למילואים כי באותם שנים "כולם" עשו את זה (ואם כולם היו קופצים מהגג? אני מניח שגם הוא וגם אני היינו קופצים.) וגם אמא שלי קיבלה את זה כחלק מעובדות החיים. אני מניח שגם מקום העבודה של אבא שלי לא אמר מילה על כך שהוא יצא למילואים. אלה היו החיים אז...

והיום? אין לנו זמן למילואים. או אולי אין לנו כוח. או סתם אנחנו מסתכלים סביבנו על כל אותם אנשים שלא עושים מילואים וחושבים שאנחנו הפראיירים היחידים שתורמים מזמנם למען מטרה לא ברורה.

 

ובסוף, אנחנו מגיעים למילואים. קצת גאים במדים וקצת מתנצלים על זה שאנחנו לובשים אותם ולא באמת "מגנים על המולדת". נוסעים לנו לאישם בארץ (ובניגוד לאחרים, אני שונא פקקים) ובעיקר מחכים. קודם מחכים לאישור להיכנס לבסיס בכלל, ואח"כ מחכים שכולם יגיעו, ואז מחכים לישיבת הפתיחה שאחריה מחכים לתחילת הפעילות.

אני לא יודע אם גם אצל המילואמניקים הקרביים זה ככה (אני באמת מקווה שלא) אבל לדעתי ביו שליש לבין חצי הזמן ששהיתי במילואים עבר בהמתנה למשהו או למישהו.

 

גם כעת, כשאני כותב את הרשימה הזאת, אני ממתין למפקד שלי... אחרי שאדבר איתו אוכל ללכת הביתה ואולי גם לפרסם את הרשימה...

ובעוד שנה (או יותר) כשאשתחרר סוף סוף מהמילואים (שלעולם לא מגיעים בזמן טוב... ) אסתכל על כך ברגשות מעורבים. מצד אחד ארגיש הקלה שאיני חייב לעזוב הכול ולנסוע לאישם, ומצד שני ארגיש כאילו איני תורם יותר למדינה (לא שכעת אני מרגיש תורם...) ושאני זקן לא נדרש... אולי הצבא בונה על הרגשות האלה כדי לשכנע אותי להתנדב לעוד כמה שנות מילואים.

 

 

 

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת