00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

העברים

120 שנה של חבורות ספרותיות עבריות, מאת: יאיר קדר

 באחד החגים האחרונים, פרסמתי כתבה על 120 שנה של חבורות ספרותיות. הנה גרסה שלה:

את הסיפור אפשר להתחיל בסוף המאה ה-19 עם `חבורת אודסה`. עיר הנמל החדשה בדרום רוסיה הצארית משכה אליה לא רק זונות ופושעים אלא גם את העלית האינטלקטואלית והתרבותית של יהדות מזרח אירופה, שכללה סדרת אישים כריזמטיים, שסביבם נכרכו יוצרים צעירים ביידיש ובעברית. זקן החבורה היה מנדלי מוכר ספרים, שכונה `הסבא`, ולצידו האינטלקטואל האמיד אחד העם.

גם שלום עליכם היה שם. לבתיהם הבורגניים עלו לרגל בארוחות ליל שבת סופרים צעירים ופרחי סופרים, ביניהם ח"נ ביאליק, ש. בן ציון, י"ח רבניצקי, שאול טשרניחובסקי, יוסף קלוזנר ואחרים. כשביאליק התבסס כמשורר, גם הוא פתח חצר. לפני מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר אחריה, היגרו רבים מבני החבורה לארץ ישראל ולארצות הברית. ביאליק הגיע לתל אביב בשנת 1926, וסביבו התגודדו מעריצים, עמיתים וסופרים. הם היו שם כשערך ערבי עונג שבת בבית אוהל שם, כשעמד מאחורי אגודת הסופרים העבריים, כשישב בקפה בדר או בקפה רצקי בימי שישי אחר הצהריים. לפעמים היו משחקים שח. לפעמים היתה מצטרפת גם מניה. אבל המסיבה לא נמשכה לאורך זמן. די מהר קמו לביאליק מערערים, והוא הותקף על ידי דור חדש של סופרים ומשוררים – ונלחם בחזרה. המלחמה הזאת, בין הצעירים למשורר הוותיק, ייצרה תופעה תרבותית שהיתה מוכרת למדי אצל הצרפתים, הבריטים והרוסים - קראו לה `חבורה ספרותית`. ההגדרה של חבורה ספרותית די נזילה. לכל חבורה דינמיקה אחרת. לא תמיד יש לה התחלה וסוף ברורים. לפעמים היא מתחילה ברעש גדול ולפעמים לא, לפעמים היא נגמרת בקטטה ולפעמים סתם נמסה, לפעמים יש מנהיג ולפעמים לא. ובכל זאת יש כמה דברים שמשותפים לרוב החבורות.

"יש גרעין קשה של ארבעה עד שמונה אנשים, ופריפריה של אנשים שבאים והולכים", מסבירה חוקרת הספרות פרופ` נורית גוברין. "יש פגישות שמתקיימות במקומות פחות או יותר קבועים, ודיונים ביצירות שלהם ושל אחרים. החבורה הספרותית היא בעצם חממה, וחבריה מפרכסים זה את זה וגם מבקרים זה את זה, אבל תמיד יש להם הרגשה שהם חשובים ויש להם כוח".

בדרך כלל החבורה נשלטת על ידי גברים (ובייחוד על ידי גבר דומיננטי), לרוב יש בה צעירים ובאופן טבעי גם הרבה מתחים, תשוקה ולהט. הציר המרכזי שסביבו מתאחדת החבורה הוא כתב עת – כזה שמהווה מוקד חברתי ושבתוכו מתנסחת האידיאולגיה של החבורה.  היו כאן לא מעט חבורות ספרותיות כאלה ב-100 השנה האחרונות - ממושכות וקצרות מועד, סוערות ושקטות, משפיעות יותר או פחות, אידיאולגיות יותר או פחות. מתוכן בחרנו 10 חבורות בולטות. כמו תמיד, אין מקום לכולם. קפה וסיגריות דווקא לא חסר.

 

 

 

חבורת ברנר, 1910-1920

חברים בולטים: י"ח ברנר, ש"י עגנון, דבורה בארון, יעקב פיכמן, ש. בן ציון, יצחק ומאיר וילקנסקי, צבי שץ.

 מקומות מפגש: בתים פרטיים, חוף הים (רובם התגוררו בנוה צדק, מעטים בירושלים, אבל רוב הזמן נדדו מיישוב ליישוב).

יצירות מרכזיות: `והיה העקוב למישור` של עגנון, `מכאן ומכאן` ו`שכול וכישלון של ברנר, כתבי עת וביניהם `מעברות` ו`האדמה` שערך ברנר.

תקציר העלילה: מכיוון שהיו רק מעט קוראי עברית ביישוב, וגם מלחמת עולם ברקע, ההתמודדות היומיומית היתה על מחיה ועל הישרדות של קהילה קטנטנה של סופרים ומשוררים, שעלו לישראל לבדם, ונלחמו בבדידות ובמחסור. כך שהחבורה הספרותית העברית הראשונה בארץ ישראל לא היתה ממש חבורה, אלא יותר התלכדות חצי נואשת של סופרים על סף חצי רעב. הם לא נלחמו בדמות אב, ולא נפגשו באופן קבוע. מה שבכל זאת ליכד אותם היתה קצת עזרה הדדית, וגם דמות אחת שהחזיקה על כתפיה השמוטות את הספרות העברית בשנים הכי קשות שלה: י"ח ברנר, סופר ועורך גאוני, שדגל בכנות אכזרית ופעל ללא לאות להקמת כתבי עת, לפרסום סופרים ומשוררים צעירים, לחניכתם וקידומם, להקמת מפעלי תרגום שהשכר הזעום שיביאו יקיים עוד סופר, עוד משורר. באפריל 1921, כשהיה נדמה שספינת העברית מתייצבת על מים שקטים, ברנר נרצח בפרדס בדרך ליפו יחד עם עוד שני פרחי ספרות.

וככה זה נשמע: "הסביבה היא קטנה, מצומצמה. השעמום חזק, העצבים מרוגזים. הריקניות גדולה. הליכת-רכיל רבה. האנשים טעמו מהציביליזציה, אבל לא הגיעו לקולטורה. איזו עשרות אנשים עושים איזה דבר בשניים-שלושה מקומות – ועל חשבונם יש מאות, מאות מתנפחים... אין כמעט פה אדם, שעשה איזה דבר, שפתח איזה בית-מלון, חנות לממכר מי-סודה... שלא ימצא את עצמו רשום באיזה אופן שהוא למזכרת-עולם. `עם-הספר`! עם-הספר – וגיבורים! כולנו גיבורים פה" (ברנר על הז`אנר הארץ ישראלי).    

חבורת כתובים, 1926-1932 וחבורת יחדיו, 1933-1939

חברים בולטים: אליעזר שטיינמן, אברהם שלונסקי, ישראל זמורה, יעקב הורוביץ, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן, אברהם חלפי. בהמשך גם יעקב נורמן ומנשה לוין.

מקומות מפגש: כיסאות נוח על שפת הים, קפה רצקי וקפה שלג הלבנון. ובהמשך קפה אררט וקפה כסית הראשון.

יצירות מרכזיות: `כוכבים בחוץ` של אלתרמן, `אבני בהו` של שלונסקי, `טבעות עשן` של גולדברג.

תקציר העלילה: הם היו מודרניסטים אדוקים עם ביטחון עצמי עצום, קבוצת משוררים צעירים ומשכילים מאירופה, שהופיעו בתל אביב בשנות ה-20 ובחרו למרוד בממסד ובמייצגו - ביאליק. ההזדמנות צצה כששטיינמן מונה לערוך את `כתובים`, בטאון אגודת הסופרים. יחד עם שלונסקי הוא תקף את האגודה והביא לכך שביאליק יסיר את חסותו ממנה. שלונסקי ושטיינמן נשארו עם נכס מצוין: כתב העת, שהוקדש למודרניזם העברי החדש.רוב החברים היו בודדים, ו`כתובים` שימשה תחליף משפחה. הם הקריאו סיפורים ושירים, דנו בעניינים ספרותיים, שיחקו שחמט, ערכו נשפים כמו `פנינו לקהל – נשף תנופה לספרות שבעל פה`, וגם הקימו "מועדון שקראו לו קלוב האמודאים, שבו התכוונו לצלול למעמקי הספרות ונפש האדם", מספרת חוקרת הספרות פרופ` חגית הלפרין. החבורה היתה דלה בהכנסות. הם ניסו ללא הצלחה לגייס תרומות באירופה, וכששבו משם החבורה נפרמה. "באיזשהו שלב שלונסקי רצה יותר עצמאות, וכשהוא חזר מווינה הוא עזב את `כתובים`, ובתוך כמה חודשים יצר את `יחדיו`", מסבירה הלפרין. `יחדיו` המשיכה את כתובים. גם היא יצאה נגד השירה העברית של זמנה ונגד ביאליק. בראשה עמד שלונסקי, שערך את כתב העת `טורים`, שהתפרסם לסירוגין בין 33` ל-39`. בשנת 35` הצטרפה לחבורה משוררת קובנאית בשם לאה גולדברג, ובחלוף השנים התבלט בה יותר ויותר המשורר נתן אלתרמן. כקודמתה, שימשה החבורה כמשפחה, ונוצרו בה קשרים נפשיים עמוקים. הם ערכו נשפי `טורים בעל פה`, שבהם הופיעו השחקנים חנה רובינא, רודנסקי ומסקין בהקראות שירים בכל רחבי הארץ. בסוף שנות ה-30 גוועה החבורה בשל חילוקי דעות אישיים ופוליטיים.

וככה זה נשמע: "שעות הערב היו מתארכות עד הלילה, עד אחרי חצות. על פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה [...] אותה שנה הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת יחדיו, שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית כאמור היתה מייגעת מאוד. אבל בערב, במקום לשכב ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות בטלנים ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים" (לאה גולדברג על כסית).   

חבורת הכנענים, 1942-1953

חברים בולטים: יונתן רטוש, אהרון אמיר, עדיה חורון, עוזי אורנן, עמוס קינן, בנימין תמוז, שרגא גפני, יעקב אשמן. מקומות מפגש: קפה ביתן.

יצירות מרכזיות: מחזור הסיפורים `חולות הזהב` של תמוז, שירים ראשונים של אמיר, `חופה שחורה` של רטוש. תקציר העלילה: אחרי שנחשף לרעיונותיו של אינטלקטואל רוויזיוניסטי סהרורי מעט שפגש בפריז ב-1942, פרסם יונתן רטוש מניפסט בשם `קריאה אל הנוער העברי`. רטוש – משורר בעל לשון חדה ונפש זועמת - קרא להפנות עורף ליהדות ולעם היהודי המפוזר, לטובת זהות עברית-שמית שפורחת במרחב עם כל בני שם – מהים התיכון ועד לפרת ולחדקל. אליו הצטרפו סטודנטים, עיתונאים וסופרים מתחילים, חלקם אנשי אצ"ל ולח"י. הם כתבו שירה ופרוזה שמבוססת על חומרים מהמרחב הלשוני והספרותי של המזרח הקדום, כדי ליצור זיקה בין העם העברי ביישוב לבין האומה העברית הקדומה, וזכו להערצה גדולה בקרב רבים מילידי הארץ והאליטות. כינוי הגנאי שלהם היה `כנענים`. ב-1948 הגיעה החבורה לשיאה, עם כ-15 חברים, בהם אהרן אמיר ובנימין תמוז, עמוס קינן ואחרים, ועם כתב העת `אלף`. שיאם היה גם סופם. בעקבות השואה, הפניית עורף ליהדות לא נתפסה כמעשה נאות והקהל נעלם. גם העדר ההכנסות לא תרם, וב-1953 החבורה התפרקה. רטוש ואמיר המשיכו להיות כנענים. אחרים בחבורה התרחקו.

וככה זה נשמע: "חרב תיפול לימינך/ חרב תיפול לשמאלך/ חרב תקום בקומך/ חרום תלך שבכך/ חרב תכה אל מול פניך/ חרב תרדף עקבך/ ערב תהלך בתוך אחיך/ ערב תיגוף עורפך/ ולילה תיפול על נוול/ ולילה תך בחשיכה -/ לא שלום אני בא להביא/ כי אם חרב" (מתוך `ברית` של יונתן רטוש).  

חבורת משא, 1942-1955

חברים בולטים: אמיר גלבוע, בנימין גלאי, משה שמיר, אהרון מגד, מתי מגד, יגאל מוסנזון, חיים גורי, נתן שחם, חיים חפר, ע. הלל, ט. כרמי, חנוך ברטוב, דן בן-אמוץ.

מקומות מפגש: מערכת משא, רוטשילד 60, כסית, קפה ורד, קפה קראו.

יצירות מרכזיות: `במו ידיו: פרקי אליק` של שמיר, `חדווה ואני` של מגד, `ילקוט הכזבים` של חפר ובן-אמוץ.

 תקציר העלילה: היתה להם ביוגרפיה משותפת: הם התחנכו בבית הספר הארץ ישראלי, היו חניכי תנועות הנוער ואחר כך בפלמ"ח או בצבא הבריטי. הם היו צברים, או לפחות רצו להיות כאלה. הם היו אנשי תנועת העבודה, לאומיים ונאמנים, ולא מרדו באיש. כבר במלה"ע השנייה, סביב כתב העת `ילקוט הרעים`, התגבשה חבורה ספרותית ראשונה של ילידי הארץ, או כאלה שהתחנכו בארץ. אחרי מלחמת העצמאות הקימו שמיר, מגד, כרמי וגורי את כתב העת `משא`, שיצא כדו-שבועון עד שנת 1955 וזכה לתפוצת שיא: 5,000 עותקים. "היתה לנו הרגשה שאנחנו מרכזים את הספרות הצעירה", נזכר מגד. "זו היתה רוח חדשה שצמחה מהמלחמה ומראשית המדינה". שם פרסמו דן בן-אמוץ וחיים חפר את `ילקוט הכזבים`, שם התגבשו מיטב היוצרים של דור הפלמ"ח, במה שהיה אמור להיות היהלום שבכתר התרבות העברית. החבורה התפרקה על רקע שאלת הנאמנות לברית המועצות והפילוג בתנועה הקיבוצית.

וככה זה נשמע: "קאלמן אומר שמישקה בריא מאוד, אבל יש לו הרבה כדורים לבנים והדם שלו מתקרש בקושי. איך הוא יודע את זה? פעם אחת קיבל מישקה דקירה בשיעור לכידון. הדם לא הפסיק לנזול לו [...] עד שהרופא בא נשאר למישה מקסימום שני ליטר דם בכל הגוף. עד שבא האמבולנס נגמר לו כל הדם. כל הדרך לבית החולים הלב שלו עבד על ריק" (מתוך `ילקוט הכזבים`).   

חבורת לקראת, 1952-1954

חברים בולטים: נתן זך, בנימין הרושובסקי, יהודה עמיחי, אריה סיוון, משה בן שאול, משה דור, ובהמשך גם דוד אבידן, יצחק לבני וגבריאל מוקד.

מקומות מפגש: קפה ניצן בירושלים, עליית הגג של הרושובסקי, ביתו של הצייר מנחם גפן.

יצירות מרכזיות: `ברושים לבנים` של דור, `מגדל שמש` של בן שאול ו`עכשיו בימים אחרים` של עמיחי.
תקציר העלילה: ב-1952, זמן לא רב אחרי מלחמת העצמאות חברו כמה צעירים משכילים, רובם סטודנטים במערב ירושלים, ויצרו שפה שירית חדשה, בלי הפאתוס של אלתרמן ושלונסקי, בלי הלאומנות של דור הפלמ"ח, בלי פולחן הסובייטיות ובלי התרפקות על מפלגות וממסדים. החבורה פעלה במשך זמן קצר, אבל חוללה מהפך גדול. הדמות המרכזית היתה המשורר נתן זך. את רוב חיציו הפנה לכיוונו של אלתרמן, מה שחולל מהומה. הם הוציאו לאור ארבעה גליונות של כתב העת `לקראת`. הראשון יצא בסטנסיל בעלות של 12 ל"י. השני הופץ ב-100 עותקים. הם קיימו מסיבות יין ספרותיות וטיולים משותפים באווירה רוחנית. בהמשך הצטרף גם דוד אבידן. בשלב הזה החבורה התפוגגה, אבל משתתפיה התברגו במרכז המפה הספרותית.

וככה זה נשמע: "למעשה הייתי יכול להסתפק/ בשלוש מלים./ אתם הייתם מבינים./ אני הייתי הולך./ ואם אמרתי יותר -/ אין זאת אלא משם ששתקתם כבר די והותר" (`מסביב לשיר אהבה` של נתן זך, מתוך `לקראת 1`).   

חבורת עכשיו, 1959-סוף שנות ה-60.

חברים בולטים: גבריאל מוקד, דוד אבידן, אריה סיוון, משה דור, משה בן שאול, נתן זך, יהודה עמיחי, ברוך חפץ, מקסים גילן, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורוביץ, אורי ברנשטיין.

מקומות מפגש: בתים פרטיים של זך, של הרושובסקי, של אבידן ושל מוקד. קפה ורד וכסית בתל אביב. פינק בירושלים.

יצירות מרכזיות: ספרים ראשונים של ישראל פנקס, דליה הרץ, יונה וולך, אריה סיוון, מאיר ויזלטיר, יאיר הורוביץ, אהרן שבתאי, מרדכי גלדמן, מנחם בן, שולמית אפפל, מאיה בז`רנו ואחרים. מחזות של יוסף מונדי וסיפורים ראשונים של יותם ראובני ואהרן אפלפלד.

תקציר העלילה: "אם היית אז סופר צעיר שרוצה להתקדם", מספר פרופ` גבריאל מוקד, "היית צריך להיות שייך לחבורה שהיתה קרובה למפא"י או למפ"ם. אנחנו היינו מחוץ לכל הממסדים. חשבנו ששירה צריכה לבטא חוויות מרכזיות של המאה ה-20. אם אתה מדבר על שואה או על הירושימה, אתה צריך לקחת בחשבון שזו חוויה קוסמית ולא רק יהודית". גבריאל מוקד הקים את חבורת עכשיו בסוף שנות ה-50. יחד עם המשורר אורי ברנשטיין ומקסים גילן, מושפעים מהאקזיסטנציאליזם של סארטר וקאמי, הם הוציאו כתב עת ספרותי בשם `אוגדן`. אחרי שנתיים הצטרפו גם זך ועמיחי. זך התנה תנאי: יש להחליף את השם, כי זה הנוכחי מזכיר את אגד. השם החדש היה `עכשיו`. אליהם הצטרפו משה בן שאול, דליה הרץ, ישראל פנקס, ובהמשך גם דליה רביקוביץ`. כמעט כולם סטודנטים.בשנות ה-60 החל הפרק השני בחיי חבורת עכשיו, עם הצטרפותם של שלושה משוררים, שדוד אבידן כינה `הזוטרים`, אבל בדיעבד היו למאורות האחרונים של תור הזהב של השירה העברית: מאיר ויזלטיר, יאיר הורוביץ ויונה וולך. הם פרסמו ב`עכשיו` שירה ש"הושפעה מהסיקסטיז בעולם, הביטלס, ליאונרד כהן, מסעות אל.אס.די, וגם היתה להם שפה יותר קישוטית", מספר מוקד. `עכשיו` ממשיך לצאת עד היום, אבל החברים הראשונים הפליגו לחבורות אחרות ולגורלות נפרדים.

וככה זה נשמע: "הירח נחת נחת נחת/ והיה לו כיוןו נחיתה אחד/ וכולם אמרו לו שאין מושחת/ ממנו בשמיים// אבל הוא התעלם התעלם התעלם/ ממש כמו אז בימים ההם/ כשהיה עדין גדול ומחמם/ פי שניים// אבל הם גינו גינו גינו/ ואת שידוריו מיינו מיינו/ והודיעו בתוקף שלא ייענו/ לרצונו לנחות./ ולכן הוא חזר חזר חזר/ להיות כמקודם מזר מוזר/ חציו לא מוכר וחציו קר/ וכולו אנחות" (מתוך `נחיתת לא אונס` של אבידן).   

חבורת סימן קריאה, 1972-תחילת שנות ה-80.

חברים בולטים: מנחם פרי, מאיר ויזלטיר, יאיר הורוביץ, נילי מירסקי, אבות ישורון, נסים קלדרון, יוסל בירשטיין, יעקב שבתאי, חנוך לוין, דן צלקה, אורי ברנשטיין, משה רון, רונית מטלון.

מקומות מפגש: בתי הקפה ורד, שטרן ונאוה בתל אביב.

יצירות מרכזיות: `השבר הסורי אפריקני` של ישורון, `כך` של ויזלטיר, `נרקיסים למלכות מדמנה` של הורוביץ, יצירות ראשונות של רונית מטלון ופרוזה של חנוך לוין.

תקציר העלילה: זה היה לא פחות מאשר מהלך לארגון מחדש של הספרות המקומית. הוביל אותו התיאורטיקן והעורך מנחם פרי בכתב העת ולאחר מכן בהוצאת הספרים `סימן קריאה`. סביבה התגבשה חבורת משוררים, סופרים, חוקרים ומתרגמים, והם יצאו ב"פסיעה ראשונה יומרנית מאוד", כפי שנכתב בגיליון הראשון. הם יצאו נגד נוסח עגנון, קידמו פרוזה פשוטה, בלי פאתוס ובלי קישוט, ואיפשרו שירה קונקרטית, פוליטית, דיבורית יותר. "נהגנו לערוך לפחות אחת לשנה ערבים סגורים למוזמנים בלבד בצוותא ובמועדון התיאטרון", מספר פרופ` פרי, "בהם קראו אנשי החבורה מיצירותיהם, ונכתבו לכבודם מערכונים ושירים. כמה מהשירים האלה תועדו בכתבי חנוך לוין, כמו `הבלדה של סימנטוב וסימן קריאה`, מערכון אופראי שהיום אפשר למצוא ב`יוטיוב`". "נחלקנו לחבורת היום וחבורת הלילה", מוסיף פרופ` נסים קלדרון. "ביום היו פרי, מירסקי, דן צלקה, משה רון ואבות ישורון. בלילה היו הורוביץ וויזלטיר. דמות קבועה נוספת היתה ח"כ אברהם מלמד מהמפד"ל. הוא היה פליט שואה ולא נרדם בלילות, אז הוא היה יושב איתנו בקפה שטרן, ואחר כך היינו הולכים אליו לדירה". בתחילת שנות ה-80 החבורה התפרקה, אבל כתב העת המשיך לצאת עוד כעשור.

וככה זה נשמע: "הַמִּלְחָמָה הִיא הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הַמְּדִינִיּוּת,/ וּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן:/ עַל כֵּן אַךְ טִבְעִי שֶׁמְּדִינָה/ תַּעֲרֹךְ מִלְחָמָה בִּלְבָנוֹן.// הַנְּעוּרִים הֵם הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הַיַּלְדוּת,/ וּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן:/ עַל כֵּן אֵין טִבְעִי מִיְּלָדִים וּנְעָרִים/ הַיּוֹרִים זֶה בַּזֶּה בִּלְבָנוֹן.// הַקַּבְּרָנוּת הִיא הֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל הָרַבָּנוּת,/ וּדְרוֹם הַלְּבָנוֹן הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן:/ עַל כֵּן תִּכְרֶה חֶבְרָה קַדִּישָׁא הַצְּבָאִית/ קְבָרִים רַעֲנַנִּים בִּלְבָנוֹן" (מתוך `המשך יבוא` של ויזלטיר).    

חבורת שופרא, 1984-1986

חברים בולטים: אילן שיינפלד, עפרה יגלין, צבי מרמלשטיין, איתי עורב, שז, דני זקהיים וענת שן, ליה נירגד, משה צימרמן.
מקומות מפגש: קפה הטברנה של `היווני` בדיזנגוף. החבורה ערכה ערבי ספרות בצוותא, וגם את המיצג מלא החיים "סטוצים, נשף פוסט מודרניסטי ראשון", במלאת שנה להולדת כתב העת `שופרא`".

יצירות מרכזיות: `אגדת החולדה והבאר`, מחזה שירתי מאת צבי מרמלשטיין. `פרידה: קדושתא` של אילן שיינפלד. תקציר העלילה: היא פעלה למשך זמן קצר, אבל הספיקה לחטוף מהלומות מילוליות ולהיות מואשמת בפוסט-מודרניזם, מה שהפך בתוך זמן לא רב למחמאה. תרמו לכך המיניות הגלויה, בעיקר החד-מיניות של חלק מחברי החבורה, ושיתוף הפעולה של אנשי שופרא עם אמן המיצג המנוח דני זקהיים, שהוסיף להם מידה של קרנבליות. שופרא נוסדה על ידי המשורר אילן שיינפלד והחוקרת עופרה יגלין, וב-84` התפרסם לראשונה כתב העת שלה, `שופרא - עיתון ישראלי לספרות ולהגות`, שיצא לאור במשך שנתיים. שיינפלד מספר: "קראתי חומר על פוסט-מודרניזם בארכיטקטורה, ובמקביל התחלתי לפרסם שירה, שהיו בה שני מאפיינים בולטים – החזרה ללשון גבוהה ו/או פיגורטיבית, והשימוש המודע בתבניות שיר מהשירה העברית לדורותיה". אל מול שופרא התייצבו עיתון `העיר` והמשורר חזי לסקלי, שהיה חלק מחבורת `מקום` קצרת הימים, שפעלו בה גם המשוררים אלי הירש ואלון אלטרס, וחוללה מלחמת מילים קצרה שהתפוגגה יחד עם שתי החבורות.

וככה זה נשמע: "אל תיגע/ אל תיגע בי עכשיו/ אל תיגע בי בכלל אל תיגע/ אני רחוק אני לא כאן אני לא אתך/ אני/ אתה קריר/ אתה קר אצבעות./ אתה רך אצבעות, רך מאוד, רך כל כך,/ נוח./ שים ראשך על חזי ונוח" (מתוך `עושים אהבה בלשון` של שיינפלד).   

חבורת הו!, 2005 ואילך

חברים בולטים: דורי מנור, משה סקאל וסיון בסקין. רונן סוניס היה בין המייסדים. וגם אנה הרמן, מאיה ערד ואורי הולנדר.

מקומות מפגש: בתים פרטיים, הבר-מסעדה ג`וז ולוז בתל אביב.

 יצירות מרכזיות: `בריטון` של דורי מנור, `ספר הרפואות הפשוטות`של אנה הרמן, `יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה` של סיון בסקין.

תקציר העלילה: למרות גילם הצעיר מאופיינים אנשי `הו!` בהישענות על עבר קלאסי ועל צורניות מדוקדקת. כשיצא לראשונה כתב העת נפתחה סביבו מלחמת סכינים מילוליות: המבקר אריאל הירשפלד האשים אותם בשמרנות ואנכרוניזם; דורי מנור כינה אותו בתגובה "גולדה מאיר של הספרות העברית". השלישייה המובילה בחבורה כוללת את מנור, משורר ומתרגם ועורך כתב העת, את הסופר משה סקאל, ואת המשוררת הצעירה סיוון בסקין. "יש לנו זיקה משמעותית לספרות ולאמנות שנוצרו בתקופות שונות, וגם כשאנחנו כותבים על כאן ועכשיו, אנחנו מסתכלים על זה מתוך אופק תרבותי רחב ועמוק אחורה ולצדדים", מסבירה בסקין. "אנחנו מקדישים מקום לתרגום לספרויות ותרבויות שונות. יש לנו אג`נדה חינוכית ומאוד קוסמופוליטית". חבורת `הו!`, שידועה בחיבתה ללאה גולדברג, מבוססת על חבורה קודמת שפעלה בשנים 1996-1993 והוציאה את כתב העת `אב`. עורכיו היו מנור, אורי פקלמן וגל קובר, שערכו יחד אירועי שירה ברחבי הארץ, ביניהם גם `שבוע השירה בתל אביב` שנערך בגלריה בוגרשוב ביוני 1995.

וככה זה נשמע: "דִּמְיַנְתִּי מִגְדַּל קוֹסְמִים/ וְהֻשְׁלַכְתִּי אֶל כִּתַּת יְלָדִים מְנֻזָּלִים./ תַּקְלִיט חוֹרְקָנִי קִרְטֵעַ לָנוּ וַלְסִים, מַנְגִּינַת רַוָּקוֹת לִבְנֵי הָאַרְבַּע./ וְכָל הַחִיּוּכִים הַנּוֹרָאִים./ רֵאשִׁית מִצְעָר וְאַחֲרִית תִּשְׁגֶּה מְאוֹד/ שָׂנֵאתִי אֶת הַקַּרְקָשִׁים הַוִּינָאִיִּים וְאֶת הָעֲכָסִים הַנָּשִׁיִּים/ שָׂנֵאתִי אֶת צָהֳלַת הַמּוֹרָה וְאֶת סְבִיבוֹתַי/ הָיִיתִי מְאֻשָּׁר. (מתוך `ימי הקונסֶרבָטוריון התל אביבי` של אורי הולנדר).   

חבורת מעין, 2005 ואילך

חברים בולטים: רועי ארד (צ`יקי) ויהושע סימון. וגם נמרוד קמר, ארי ליבסקר, יוני רז פורטוגלי, אהרן שבתאי, ואן נויין ומעין שטראוס (שעל שמה קרוי כתב העת).

מקומות מפגש: הנסיך הקטן, באצ`ו, מרסנד וריפרף בתל אביב.

יצירות מרכזיות: `עין הכמהין` של ואן נויין. ובתחילת העשור גם `הכושי` ו`אירובי` של ארד, ו`אזרחים לאומיים` של סימון.

תקציר העלילה: אם אנשי `הו!` מהלכים על מסורות של מאות שנים, הרי שאנשי `מעיין` נולדו מן הים. במרכז החבורה התל אביבית, שנושאת את דגל הצעירות, השמחה והשובבות, עומדים יהושע סימון ורועי צ`יקי ארד. הם התחילו ב`אקדמיה החופשית`, גוף וירטואלי שהוקם בשנת 2000 ושילב פעילויות אמנות ותרבות ונושאים פוליטיים. הם הקימו חוף ים מאולתר בכיכר רבין במחאה על שפיכת הביוב לחופים, וערכו עשרות ערבי שירה, בין השאר בסופרמרקטים, סניפי מקדונלד`ס ומועדונים מזרחיים. בחורף 2005 יצא הגיליון הראשון של כתב העת – שמופץ בין השאר בפיצוציות ובתי קפה במחיר נמוך יחסית ומודפס על נייר עיתון זול - ובהמשך צורף אליו גם מגזין הקולנוע `מערבון`. פעילות החבורה מתרכזת סביב כתב העת, אבל חבריה עסוקים גם בתחומי אמנות, מוזיקה וקולנוע. או כמו שמסביר ארד: "אנחנו לא מצייתים להפרדה בין שירה לבין אמנויות אחרות, זה כמו שלא נבחר לצאת רק עם ג`ינג`ים. הפעולה בחבורה חשובה כי זו תקופה שנותנת ביטוי רק לדברים משעממים. אנשי `מעין` הם יותר שמחים ויותר מיניים. לא שייכים לפרופיל האמן המיוסר שבדרך כלל הוא מסווה לגרפומניה ולרפיסות. אנחנו גם יותר פוליטיים וחברתיים. החומרים שלנו יותר אוונגרדיים וקיצוניים, בעייתיים בכוונה. אידאולוגית, אנחנו יותר קרובים לתנועת הפאנק מאשר לתנועות פואטיות. אני חושב שאנחנו גם סקסיים יותר משאר הקבוצות. מה שבטוח שבחבורת מעין נהנים יותר".

וככה זה נשמע: " אני הולך לישון עם הטלפון דולק. הולך לישון/ וכשהיא מצלצלת/ לא עונה/  כי אכלתי טוסט נקניק/ עם יותר מדי חרדל (מתוך `שירים תל אביביים` של של רועי ארד).


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל alalon אלא אם צויין אחרת