22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

הכל מתחיל בים

לסרטו האחרון של איתן גרין הלכתי עם ציפיות גבוהות, גם משום שאהבתי את כל מה שראיתי מפרי יצירתו (ראיתי את "לנה", את "אזרח אמריקאי", ואת "זולגות הדמעות מעצמן"), וגם משום שמהסקירות המקדימות יכולתי להבין שעלילת הסרט מתרחשת באשקלון, והים בשם הסרט הוא הים של אשקלון. מכיוון שהים של אשקלון תופס מקום מרכזי בביוגרפיה שלי, הייתי סקרן לראות איך הוא ישתקף מבעד לעיניים של אמן שאני מעריך.

בפרק הראשון, שלדברי אחת הדמויות מתרחש בחוף ברנע, עוד יכולתי לומר לאהובה בידענות של בן המקום, שאין מצב שזה חוף ברנע, כי בחוף ברנע שבצפון אין שלוחה של המצוק שמגיעה לתוך המים, זה חייב להיות חוף הפארק הלאומי, בדרום. בפרק השני, כשאחת הדמויות משוחחת בטלפון נייד, התחוור לי שהעלילה מתרחשת באשקלון של ההווה, לא באשקלון משוחזרת של שנות השבעים כפי שציפיתי. נאלצתי לעדכן ציפיות. אז אולי הפרק הראשון בכל זאת צולם בחוף ברנע, מה אני יודע.

כותרת המשנה של הסרט היא "שלושה סיפורים על ילדות ומוות", ובאמת יש בו שלושה פרקים, שלושה סיפורים שהם פרקים מחייו של אודי, ילד שנעשה נער. בפרק הראשון, אודי בן ה-6 בא עם אמו, סבו ואביו לבילוי קיצי בחוף הים, בילוי שמתגלגל במהירות לאירוע של כמעט טביעה. בפרק השני, אודי בן ה-12 יוצא עם בני כיתתו והמורה ללינת לילה בפארק הלאומי של אשקלון, ולמחרת היום הוא מבצע מעשה שובבות, שכמעט עולה לו בחייו. בפרק השלישי אודי כבר בן 14. המשפחה עוברת לדירה חדשה שמשקיפה אל הים, האם נכנסת להריון לאחר טיפולים ממושכים, אודי חווה נשיקה ראשונה ושיחת גברים קרובה עם אביו. המוות, שעד כה רק התקרב לחייו, בפרק הזה הוא כבר נכנס לתוכם. פעמיים.

ואם יש דיבור על מוות, איך לא יהיה דיבור על מין. הארוטיקה מלווה את הסרט לכל אורכו, כראוי וכמצופה מסרט שמתרחש ליד הים ובתוכו, סרט שמתרחש באביב נצחי, כשכולם מתהלכים בבגדים קלים או בפחות מזה, אבל אף אחד לא מזיע ואין גרגר של אבק באוויר. הפרק הראשון עומד בסימן תסכולה המיני של האם, שניכר כי אינה מכבדת ביותר את האב וגם לא את אביה שלה, שנמצא שם איתם. כבר בתמונות הפתיחה היא מתלוננת על המציל בחוף, גיבורו של הילד. הוא הומו, היא מטיחה באוזני האב, מי יודע מה הוא עושה עם הילדים שהוא לוקח על החסקה.

כשהם כמעט טובעים, בא עוזר המציל הבלונדי והחטוב על החסקה, שולה אותם מן המים ומשיט אותם אל החוף. האם יורדת אל החוף ומיד צונחת לשכיבת פרקדן, כאילו מתעלפת. עוזר המציל החתיך ממהר להעניק לה הנשמה תאוותנית מפה לפה. הצופה מבין מהר מאד מה קורה פה. סביר להניח שגם הילד מבין, ברמה מסוימת. האב יושב בצד וממרר בבכי. לא הצלחתי להחליט אם גם הוא מבין מה קורה שם, ממש לעיניו ולעיני בנו.

בפרק השני מופיע נחש ענק, רמז למעשה בראשית. ילדי הכיתה מגלים זוג מתעלס ברכב צבאי, קצין בכיר ופקידה, ואודי מוצא עצמו מישיר מבטו לעיני הפקידה היפה, השרועה מתחת לגבו העולה ויורד של הקצין. היא מחייכת אל אודי חיוך אימהי דרך חלון המכונית. אותו קצין, עוד מעט יתברר שהוא קרפ"ר פיקוד דרום, הוא זה שייקח מנהיגות כאשר תתרחש התאונה, ואולי בזכותו יינצלו חייו של אודי. בפרק השלישי אודי מבקר בסוכת המציל המיתולוגי, ומוצא אותו בחברת חתיך צעיר ושזוף בבגד ים קטנטן. בפרק הזה אודי כמעט חווה חוויה מינית ראשונה. כמעט. שלושה סיפורים על ילדות ומוות.

רבות נכתב על הגברים החלשים שמוצגים בסרט הזה ועל הכמיהה לדמות אב. אבל לדעתי, מה שבאמת נעדר מן הסרט הוא מבוגר אחראי. לא רק הגברים חלשים וחסרי אונים בסרט הזה, גם הנשים הן כאלה. כמעט כל המבוגרים בסרט מתנהגים כילדים, מנוהלים על ידי הגחמות והפחדים שלהם, לא מגשימים את הציפיה של הילדים מהם ולא את הציפיות שלהם מעצמם. אצל הילדים אפשר עדיין לראות גילויים של יוזמה ושל מנהיגות, אבל כל גילוי כזה מסתיים בפחי נפש.

אודי וחברו הטוב בני מופיעים לפני חבריהם בזמרה ובנגינה, וההופעה מסתיימת בקטטה. שלושה ילדים מטפסים על הצוק, ושניים מהם נפצעים. אודי מנסה לנשק ילדה מהכתה והיא מסרבת. ילדה אחרת מציעה לו את עצמה, והוא נבהל ונרתע. אפשר להבין מכאן שהמספר אינו מלגלג על המבוגרים החלשים שלו, להיפך. אם כל יוזמה סופה אסון, אולי פאסיביות היא הדרך ההגיונית לשרוד. המוות שהובטח לנו בכותרת המשנה, הוא מגיע במנות קטנות. כל אסון, כל תבוסה וכל השפלה כאילו מקרבים את המוות.

הביקורות נחלקו בקשר לסרט הזה, חלק כתבו שהמשחק מצויין, חלק כתבו שהוא עצי. חלק כתבו שזה סרט ספרותי מדי, שהצילומים סטטיים ושהצד הויזואלי חלש, אם כי הצלם עשה עבודה טובה. אני חשבתי שזה סרט יפה ומעניין, למרות שהוא באמת עצוב מאד. זה סרט קאמרי, סרט שהזכיר לי את הקולנוע המזרח אירופי של שנות הששים והשבעים, קולנוע שעוסק בחיים הקטנים של האנשים הפשוטים, קולנוע שאינו מתעקש להשיג את הכרת הצופה בכישוריו האמנותיים של הבמאי.

יצאנו מהסינמה סיטי לאחר צהריים חורפי של שבת. בשמיים עמד ענן מסודר פסים פסים, קוים מקבילים תחומים במסגרת מלבנית, כמו ברשת של מנגל.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת