00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

פוסט על פוסט מלחמה

 דנדן יקירתי,
 
הבלוג שלי (שלך) בדרך כלל בורח מפוליטיקה, אבל לפעמים עולים נושאים פוליטיים שאינך יכול להתעלם מהם, כי הם נוגעים בערכים הבסיסיים ביותר שלך כאדם, ואז חשוב לי שתשמעי גם את עמדתו של סבא.
לכן כתבתי את הפוסט ילדי מלחמה להלן הלינק: 
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1402898
 
בזמן שהתנהלה המלחמה, הנקראת כרגע "מבצע עופרת יצוקה", רוב הבלוגרים נדמו, כי "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" ובאמת, הדאגה שלנו ל"כוחותינו בחזית", לא הותירה ברובנו אנרגיות או מצב רוח לכתוב על הנושאים הרגילים שלנו.
על המלחמה לא יכולנו הרבה לכתוב, כי לראשונה בהסטוריה התקשורת (ומכאן גם הציבור) לא השתתפה בקרב "און ליין". חוץ מדובר צה"ל וספקולציות של "יודעי ח"ן" לא ידענו כלום.
 
מבצע "עופרת יצוקה" התנהל בקונצנזוס לאומי כמעט מלא, חוץ מהח"כים הערבים בכנסת ישראל שרצו להוכיח את נאמנותם לחמאס שהיא יותר מזו של ערביי יהודה ושומרון. גם "יפי הנפש" (במרכאות ובלעדיהן) הצטרפו לקונצנזוס, להביא להפסקת ירי הטילים על הדרום ולגרום לחמאס שלא תהיה לו מוטיבציה או יכולת לחדש אותו בעתיד. באופטימיות זהירה ותמימה התגנבה לה תקוה וכמיהה, בקרב כל שדרות העם, לשחרורו ההירואי של גלעד שליט.
 
כאשר ישראל הכריזה על הפסקת האש מיד החלו להופיעו תגובות ביקורת על ההרג "ללא הבחנה" באזרחים "חפים מפשע" נשים וילדים, ומנגד על הפסקת הלחימה ללא השגת כל יעדיה, ועל החמצת הזדמנות לשחרור גלעד שליט.
 
את דעתי על פגיעה בילדים כתבתי קודם, על הבוגרים אני מצר מאוד, אך להם היתה בחירה חופשית, בחירתם בחמאס היא באחריותם בלבד, ואין לגלגל אחריות זו לפיתחה של ישראל.
 
בשיטוטי בפרדס הבלוגיה, נקלעתי לבלוג של נעמיר שכתבה פוסט נרגש ביותר נגד הפגיעה באזרחים "תמימים" (על פי הגדרתה כמובן, המרכאות הן שלי). מגיבה בשם "ללא שם" תקפה אותה שם בשצף קצף, באופן אישי ובוטה, לא יכולתי לקבל את האופן שבו הגיבה הגברת "ללא שם", במקום להתווכח עם התפיסה ולסתור את הטיעונים העדיפה "ללא שם" לסטור על פניה של נעמי ולהרכיב לה פרופיל פסיכולוגי ב"רמוט קונטרול". 
כאמור חלקתי על רוב דבריה של נעמי (לא על התפיסה ההומניסטית אלא על יישומה במציאותנו ההזויה), ניהלתי  עימה וויכוח  בחליפת תגובות ארוכה מאוד שאת חלקה הראשון הבאתי להלן ואת כולה כולל התקפות "ללא שם" ומגיבים אחרים של בעד ונגד אפשר לקרוא בפוסט:תדע כל אם עבריה  שבלינק המצ"ב.
 http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1404345

כמו שציינתי בתחילת הפוסט, אני משתדל לא להכניס פוליטיקה לבלוג הזה אלא כאשר הדבר נוגע בערכי הבסיסיים ביותר שאותם הייתי רוצה להנחיל לנכדתי דנדן.
 
הזכות של נעמי (כמשל) לחשוב, לומר ולכתוב את דעתה בצורה חופשית וללא תנאי, הוא בעיני ערך עליון , ושווה בדיוק לזכותי לעשות כן, זכויותינו שואבים את כוחם ותקיפותם מאותה מגילת העצמאות. מכאן שפגיעה בחופש זה שווה לפגיעה בזכותי. כמאמר הציטוט הידוע (שמקורו זרח מפירחוני):
 
"אני מתנגד לכל מילה שלך, אך אלחם על זכותך לומר אותה".
 
 
כי לדעתי, חופש הדיבור, שאני מדבר עליו, יחד עם המצפון והרגישות לחיי אדם, שמגלה נעמי ועוד רבים אחרים משלנו, מכל קצווי הקשת הפוליטית,  זה בדיוק מקור עוצמתנו, זה מה שעושה את ההבדל ביננו לבין "מקדשי המוות" הללו, זה בדיוק הכוח המוסרי שלנו שישליך אותם חזרה לשאול התחתיות, לפח הזבל של ההיסטוריה.
 
ולהלן תגובתי הראשונה לפוסט של נעמי:
 
קראתי את הרשומה בנשימה עצורה,
  
סבא של דנדןו | 19/01/2009 22:24

הגעתי בעקבות איזכור של אירוס הנגב.
קראתי את כל התגובות המפרגנות, המתנגדות והמשתלחות.
אני מתבייש לומר שנהניתי, כל כך ישראלי.
רק הוכרזה הפסקת האש והתחילה מלחמת יוד ביוד.
כל האחדות הנפלאה שמביאה "מלחמה טובה" לעם הזה נתפוגגה.

חייתי כמוה באספמיה די זמן כדי להזכר בנוסטליה
ברעיונות הנעלים שנעמי מעלה כאן ברשומתה,
אינני חושב שהיא צריכה להצטדק ולחזור ולומר
שמה שהיא חשה כלפי מוחמד מבית ליהה,
ברור שהיא חשה גם כלפי משה ביטון מאשדוד.
יתרה מזאת היא חשה כך כלפי כל אדם,
למעשה אפשר לכלול גם את רוב בעלי החיים,
מנין לי? כי הייתי בסרט הזה.
כיום, נותרה בי רק חמלה לילדים ולחיות מחמד.
בחיות אדם יש לטבוח ללא רחם.

אני היגרתי מאספמיה כאשר מגדלי התאומים קרסו.
הבנתי שיש לי פה עניין עם מ ט ו ר פ י ם.

מטורף עולה על בניין גבוה ומאיים לקפוץ,
כולם מתחננים שירד והוא בשלו,
מגיע שכנו המטורף יותר וסכין גילוח ביד,
תרד או שאני חותך את הבניין.
הוא מיד ירד, שאלו אותו למה ירדת?
ענה, אתם לא מכירים אותו, הוא מטורף.

זו התשובה רק מטורף יכול להבין ולהביס מטורף.
סליחה נעמי יקרה, שפיותך חשובה לנו מאוד,
שמרי אותה לאחרי המלחמה.
והראייה, עד שלא השתלחנו בטירוף זעם על עזה.
החאמס מיררו את חיינו 8 שנים ואף הכינו ארסנל
לערים בטווח 40 ק"מ והיו ממשיכים גם רחוק יותר.
הפיתרון הוא לא בידנו נעמי יקרה, לא בידיך ולא בידי ללא שם.
לא בשמאל ולא בימין, לא במרכז ולא בחרדים.

אני מאמין שהמלחמה הזו יצרה קואליציה של כל אירופה, ארה"ב
וארצות ערב המתונות, והרשות הפלסטינית,(אשף היה פעם אויבנו הנורא מכל) להביא שלום לאיזור הרדוף שלנו.
הסיכוי שלנו לשלום בזה שהעולם חושש שהטירוף מדבק (והוא אכן מדבק).
ולכן הם ישימו לו קץ. ואז אולי החזון היפה שלך ושלי ושל ללא שם
יתגשם סוף סוף.

אוף כמה ארוך יצא לי, אני הולך לשים קומפרס קרח
על האצבע המקלידה.

סוף ציטוט תגובתי הראשונה שפתח דיאלוג ארוך שבסופו הסכמנו לא להסכים על דרך אחת אך להשאר ידידים ושותפים לגורל אחד בארץ אחת מתוך כבוד הדדי.

(האיורים נוספו מאוחר יותר).

אסיים בסיפור קצר אמיתי על חייל עברי צעיר שהיה לי הכבוד לשרת לצידו במלחמת לבנון הראשונה. היינו במילואים וקיבלנו לנגמ"ש שלנו חיילצ`יק טרי צעיר ורציני.

באחת מהפסקות המנוחה שלנו ליד מטע תפוחים, לרגלי הרי השוף בלבנון, לאחר ארוחת שחיתות ממנות הקרב, נכנסתי למטע וקטפתי 6 תפוחי עץ גדולים, יפים ועסיסיים לקינוח.

כשנעצת שיניים בתפוח כזה הוא השפריץ עליך זרם של עסיס מתוק וריחני שלא מהעולם הזה. היינו שישה בנגמ"ש  אז חילקתי תפוח לאיש, כל חייל לקח את שלו בשמחה, רק ה"חרא" הקטן דחף לי את היד המושטת.

"אתה לא אוהב תפוחים?" אני שואל את השמנדריק,

"אני אוהב תפוחים ששילמתי עליהם" עונה לי החוצפן.

"אז מה זה עושה אותי? גנב? קלגס? כולה קילו וחצי בקושי, לכיתה של שישה חיילים, לא שרפתי, לא עקרתי, לא שברתי, שישה תפוחים מחורבנים, אפילו לא אחד רזרבי לדרך, מה עשית ממני? כובש אכזר? התפוח הטעים ביותר שאי פעם בא אל פי ואתה חייב לקלקל לי?"

"אתה אוכל את התפוח! בפקודה! או שאני מעלה אותך על טיל!" "מסרב פקודה" הוא עונה לי הטירון המושתן הזה....

הרבה שנים חלפו עברו, בכל פעם שאני נתקל בתפוח שטעמו מתקרב לטעם ולריח הנפלא של הפרי ההוא, אני נזכר בילד הרציני והמעצבן הזה ועובר לי החשק לתפוח.

באיזה עוד צבא מזורגג בעולם יש  ילדים יפים כאלה שבא לך לחנוק אותם?


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

20 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת