00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

קנאה 2

 

סבינה, אמרתי לה, סבינה,

אהובתי הנוכריה, נודפת ריח מטוסים, סבינה, יש לך צבע

של זכוכית.

פלדה בענני הבושם המתוחכם, פלדה במבטיה

אגדל את ציפורני שיהיו מטופחות, חייתיות

כציפורניה

 

בגלגל העין השחור יש נקודה

שלא שייכת לי, אני רוצה

לקרוע את האור מתוך עיניה.

 

(כלומר רציתי שתמות. ראיתי בעיניה

השתקפות של מבטי, נתקפתי זעם חייתי,

ידעתי שהבינה, סבינה ריח חוצלארץ,

ריח מתוחכם, מראה שקופה ומחמיאה שלי

עיניה בעיני, מפוחדות, עיני בציפורניה

אקרע לה את פני מתוך עיניה)

 

פעם כשהייתי צעירה הייתי מאוהבת נואשות בגבר אחד, נקרא לו האקס.
אהבתי אותו בנואשות, בתשוקה טורפנית ובחרדה מתמדת מהמבט שלו.

כל אישה הייתה אויב פוטנציאלי. כמו בשיר של יונה וולך"כל מבט  רחוב כל פנים עולם אחר כל אחד אפשרות שהוחמצה", אלא שזו הייתי אני ולא הוא.

העולם היה  שדה קרב פראי מלא אפשרויות בלתי מוגבלות, נשים יפות בכל מקום, במעבר החצייה, ברכב הסמוך, בחדר המדרגות. כולן שיקפו את המבט שלו. הייתי מענה את עצמי במחשבות מה הוא מרגיש כשהוא מסתכל עליהן, איך היה רוצה לגעת בהן, הייתי בטוחה שיש בתוכי רדאר שמסוגל לקרוא את תשוקותיו. לרגע לא הבנתי מה אני מעוללת לעצמי ולו.

היום אני חושבת שלא נתתי לו טיפת קרדיט, אם היה מכיר בעומק השריטה שלי  היה בודאי נחרד, אבל לא נתתי לפראנויות שלי לצאת לאור. חייתי אותן יום יום ושעה שעה, בתוך הנשמה שלי, ערימת נחשים מתפתלים סגורים בקופסא.


אז כתבתי את השיר הזה, סבינה.

סבינה הייתה האובססיה שלי ולא שלו,הייתי מריצה את הדמות שלה בראשי כמו תקליט מקולקל, על כל מגוון האפשרויות הסקסואלי בינה ובינו.

איך לתאר את סבינה?

סבינה הייתה דיילת באל-על, מאצולת מלח הארץ. היתה לה אדמה משלה, ובית מטופח שנבנה באהבה רבה, במקום הכי יפה בארץ, עם נוף לים מחדר השינה.

השם האמיתי שלה הוא הרבה יותר פרוזאי, אבל בשבילי היא תמיד תהיה סבינה.

היא כתובה בשיר הזה, בדיוק כמו שראיתי אותה במראה המעוותת שלי, האם זו סבינה האמיתית או הפנטזיות שלי אודותיה, אני כבר לא מסוגלת להבדיל. בשבילי סבינה תמיד תהיה פסל איטלקי, מושלם קר ולא מזמין למגע. עד היום אני לא יכולה לחשוב עליה בלי להרגיש קרירות מזדחלת  במורד הגב. הבית שלה, עם כדים גנובים מאתרים ארכיאולוגים, הקירות הלבנים והכילה הלבנה מעל המיטה, הכוסות השקופות בכחול וירוק וסנדלי האצבע העדינים. החיוך המושלם שלה. חיוך של גורגונה שמאבנת את כל מי שמביט בה, בעיקר אותי.

לסבינה היו ציפורניים ארוכות ואדומות (אני מעולם לא הצלחתי לגדל את שלי הכסוסות תמיד, פעמיים הדבקתי ציפורניים מלאכותיות אבל הן נשרו בנסיבות לא צפויות) , קרסוליים דקים עד  כדי גיחוך וגינוני מלכות. הייתה לה יציבה של רקדנית  בלט לשעבר והיא אף פעם לא נשענה. תמיד ישבה זקופה, או כך לפחות נחרטה בזכרוני. סבינה הייתה מפלרטטת איתו עד זוב דם ואני עם חרדת הנטישה שלי והדמיונות המטורפים הייתי מעניקה פרשנות סמויה ואפלה לכל מבט שהחליפו ביניהם.

היום אני מבינה את עומק הטירוף שהייתי לכודה בו. היום אני יודעת כמה קל לי ליפול שוב למקום הזה, של חוסר הביטחון. העולם מלא סבינות, והתכונות השטניות שיחסתי להן קיימות רק בראש שלי .

פגשתי אותה לא מזמן. היא  נראתה שבעת-מלחמות, ונישואיה הקצרים הסתיימו בגירושים מכוערים ומתוקשרים.

עדיין יש לה  קרסוליים מפוארים וציפורניים מושלמות, אני מאמינה שהיא התרככה, גם אם חיתוך הדיבור המתכתי שלה נשאר כשהיה. הצער והאכזבה ריככו אותה. אולי היא למדה להישען, וזה נוח לה וטוב לה. אולי נמאס לה מהקירות הלבנים והיא צבעה כמה קירות בכתום וצהוב, הכל יכול להיות.

אני נשארתי אותו דבר, לפחות בתחום הקנאה, אבל רוב הזמן אני מצליחה להשתלט עליה. מכיוון שחרטתי את החופש המוחלט על דגלי, אין לי זכות לקנא. זה לא אומר שאני לא מתייסרת נוראות כשאני מרשה לעצמי לפתוח לרווחה את התריסים המכסים על הדימיון. אבל זה הולך ומשתפר.

 


צילום - Francesca Woodman

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

90 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת