00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ארבעים ודקה

"חייבים לדבר על קווין"

לרוב אני לא נוהגת לעסוק בבלוג שלי בהמלצות על ספרים (למרות שאני קוראת לא מעט), אבל הספר הזה הוא יוצא דופן. אולי כי לקח לי כחודש להתאושש מהטלטלה שהוא העביר בי. כשסיימתי אותו, פניתי לחברותיי לשאול אם מישהי קראה כי אני חייבת לדבר עם מישהו עליו. השאלתי אותו מייד לל` חברתי הטובה, כדי שתקרא. 5 דקות אחרי שהיא סיימה, היא התקשרה אליי: "סיימתי, אני חייבת לדבר איתך על זה". כי כמו שרומז שם הספר - "חייבים לדבר", ממש חייבים.

 

מתוך הכריכה:

"צעד אחר צעד, בדייקנות ובשיטתיות של בלשית זהירה, מנסה אווה חצ`טוריאן, מו"לית מצליחה ומחברת מדריכי נסיעות, לפענח את סודותיה של ה"יבשת האקזוטית" היחידה שלא עלה בידה לרדת ולחקרה - תודעתה של בנה, קווין.

 אווה שוקעת בכתיבה קדחתנית של מכתבים לבעלה הנעדר, פרנקלין, שבהם היא בוחנת בכנות נוקבת את יחסיה עמו ואת "תפקיד חייה" כאם, לאחר שבנה מבצע בבית ספרו טבח המוני בנוסח "קולומביין"."

 

הספר מעלה המון שאלות נוקבות (והמילה "נוקבות" כמעט דלה מכדי להביע) בנושא האימהות . אווה, לא ממש רצתה באימהות הזו, היא עשתה זאת בעיקר כי זה מה שבעלה רצה.  כמו שהיא כותבת: "איזה דיבוק נכנס בנו? הרי היינו מאושרים. אם כן, מדוע סיכנו הכול כמו מהמר כפייתי? מדוע השלכנו את יהבנו על ההחלטה להביא ילד לעולם?" הייתכן שזה מה שהפך את בנה לפסיכופט? אי הרצון שלה להיות בכלל לאם? אני מודה שלפחות בתחילת הספר היה לי קשה להזדהות איתה כי אי רצון כה בולט לילד היא משהו שלא ברור לי רגשית. אבל עם התקדמות הספר וחשיפת חייהם של קווין, אווה ופרנקלין (חשיפה המבוצעת באזמל מנתחים מושחז, כנה ומבריק), יכולתי להבין גם אותה.

 

אחת השאלות שהיא מנסה לברר לאורך כל הספר היא האם ילד יכול להיות "רע" מיסודו או שזו תמיד רק תוצאה של משהו - ההורות שהוא זוכה לה? התרבות בה הוא חי? קווין מצטייר בספר כילד לא קונבנציונלי, לא במובן ה"חריג" של המילה אבל כן במבנה הרגשי. אביו לא רואה זאת, אמו כן – "... מדי פעם עולה בדעתי שבעצם, אני הייתי זו שהתעניינה בקווין (אני רואה אותך בעיני רוחי רותח מזעם). אני מנסה להגיד שהתעניינתי יותר בקווין כפי שהוא היה באמת, ולא בילד שגילם מבחינתך את תפקיד הבן."  וזה העלה בי את השאלה מה היכולת שלנו בכלל כהורים לראות את ילדינו נכוחה? והאם ראיה חד-צדדית יכולה לגרום לנזק? אווה רואה בהחלט את הצדדים המסוכנים והאפלים בבנה, פרנקלין מתעלם לחלוטין, מעריץ אותו ומגונן עליו באופן עיוור. ייתכן כי אימו "השחירה" אותו אבל האם ייתכן שאם גם אביו היה רואה גם את צדדיו הרעים, הוא היה מטופל אחרת ולא מגיע למעשה המזוויע הזה שגבה קורבנות?

 

שאלה נוספת שעולה מהספר, שבתקופה זו אצלנו מקבלת משמעות רלבנטית ביתר שאת, היא נושא מידת החשיפה של ילדים לעולם המבוגרים . בבית המשפט עומדת אווה על דוכן העדים ואומרת: "כל החוקים האלה נגד  משחק באקדחי צעצוע וכל הניסיונות לחסום אתרים אינטרנטיים מסויימים...הרי הילדים אינם מנותקים מעולם המבוגרים, ואם אנחנו מנסים להשלות את עצמנו שניתן לגונן עליהם מפני נעולם, זו אינה נאיביות לשמה אלא בעיקר יהירות. בסופו של דבר מה כולנו רוצים? לטפוח לעצמנו על השכם ולומר שאנחנו הורים נהדרים. שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו."...לטענתה ה"סוד" של עולם המבוגרים הוא שאין סוד, שהכול תרמית אחת גדולה :  "כשהלטנו מפניו את מחוז חפצו המסתורי מפאת גילו הרך , באמתלה שזה מיועד למבוגרים בלבד, הבטחנו לו במרומז שבבוא העת נסיט את הוילון ונאפשר לו לחשוף – את מה בדיוק?"  (ואין לראות בכך הבעת עמדה אישית שלי לגבי נושא מידת החשיפה בנושא הספציפי של המלחמה).

 

אווה עוסקת הרבה בתרבות האמריקאית, כולל אזכורים רבים במהלך הספר למעשי הרצח  מהסוג הזה שאכן בוצעו במציאות (אזכורים "קרים" המפרטים את כל הנתונים היבשים – תאריכים, שמות, מס` קורבנות וכו`). מספר המקרים וה"טריביאליות" שלהם מצמררת ומציירת חברה אדישה ואלימה להחריד. פרנקלין גם פה מייצג את הצד השני של המתרס -  הוא פטריוט נלהב "...ולא סתם אמריקאי, כלומר גבר שהיה אמריקאי באורח אקראי. אתה היית אמריקאי מתוך בחירה..." ואילו עבור אווה, הארמנית במוצאה, שלא בכדי הפכה להיות מחברת מדריכי נסיעות, אמריקה הייתה כארץ עליה הסתכלה מבחוץ -  "שמת לב שמעולם לא התייחסת לאמריקאים כ"אנחנו"?" שאל קווין. אצלך זה תמיד "הם"." הספר מלא ניתוחם של החברה האמריקאית של היום –  חברה ריקה וריקנית, בעלת אורח חיים דקדנטי ומנותק, תרבות "סלבס" מעוותת שמעלה את ערך ביתה של אווה, בשל היותו הבית של הרוצח המפורסם: הייתי משוכנעת שאתקשה למכור את הבית. שיערתי שקונים שמאמינים באמונות תפלות, ימלטו על נפשם מרגע שתיוודע להם זהותה של בעלת הבית. אבל הייתה זו הוכחה נוספת בדבר הבנתי הדלה לגבי המדינה שאני מתגוררת בה. פעם הטחת בכעס שאני מזינה ללא הרף את סקרנותי לגבי כל "החורים המסריחים בעולם השלישי", בשעה שהאימפריה המדהימה ביותר בהיסטוריה של האנושות, נמצאת ממש מתחת לאפי. מסתבר שצדקת, פרנקלין. אין כמו הבית. מיד לאחר שהנכס הוצע למכירה, ההצעות החלו לזרום. לאו דווקא משום שכל אותם רוכשים פוטנציאליים לא ידעו. נהפוך הוא, דווקא מפני שהם ידעו. הבית שלנו נמכר במחיר גבוה מכפי ערכו, בשלושה מיליון דולר. בתמימותי כי רבה, לא קלטתי שהמוניטין של הבית העלה את ערכו בשוק הנדל"ן.

 

בחלק גדול מהזמן התחושה היא שאווה הייתה עסוקה יותר בזוגיות שלה מאשר באימהות שלה. "...אולם התאכזבתי בעיקר מכך שלא חשקת לבלות זמן איכות דומה עם אשתך. אין טעם ללכת סחור סחור. קינאתי. והייתי בודדה."  חלק גדול מבחירותיה נובעות מהרצון לזכות באהבתו והערכתו של פרנקלין, כולל עצם ההחלטה לעשות ילד, כולל ניסיון להרוויח נקודות אצלו דרך הילד.  משהו בהעמדת בן הזוג לפני הילד בזה חש לי כאילו "לא נורמאלי".  אולי כי האהבה לילד היא אהבה נצחית ובלתי מותנית ואילו האהבה לבן הזוג היא אהבה מותנית, אהבה שיכולה להשתנות ואף להיגמר (לראיה אחוז הגירושין בימינו).  אולי כי הדבר הטבעי בעיני הוא שאהבת ילד עומדת  מעל לכל, בטח עבור אימא. ועם זאת, מודה שזה גרם לי לבחון את עצמי, האם ועד כמה אני לעיתים "מקריבה" את ילדיי על מנת לא לריב עם אבא שלהם. הרי גם אהבתם של ילדים להוריהם היא מובנית בהם – הם יסלחו, בן הזוג אולי לא.

 

אלו רק חלק מן השאלות והתהיות שהציפו אותי במהלך הקריאה, פשוט קצרה היריעה. הספר לא קל לקריאה מחד, בשל היותו נוקב וחד כל-כך. מאידך, הוא מרתק וסוחף וכתוב נפלא בעיני. ממליצה בחום, רק קחו בחשבון שסביר שהוא יעביר בכם טלטלה עזה.

 

] למי שרוצה טעימה, הנה קישור לפרק הראשון]

 

"חייבים לדבר על קווין" – ליונל שרייבר, בהוצאת "סאגה", 494 עמ`

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

50 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דקה לארבעים אלא אם צויין אחרת