00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סריגה עם שוקו

בית משוגעים שלם

רותם בחיפה. התקשרה ביום שישי לשאול איך היא חוזרת הביתה.
אמרתי לה שאבא מחזיר אותה.
הוא ישר בצעקה, למה את מנדבת אותי. לא רוצה לנסוע.
אמרתי לו זו הבת שלך, מי יחזיר אותה אני?
 
ככה נשארה השאלה פתוחה יומיים.
ביום ראשון בצהריים אני מתעניינת בעדינות איך הילדה אמורה לחזור הביתה הרי ביום שלישי כבר יש בית ספר. התשובה לא אחרה להגיע או שאני אוסף אותה מוקדם בבוקר או שאני אוסף אותה מאוחר בלילה.
אני מקשה אי אפשר מאוחר בלילה יש בית ספר למחרת היא צריכה להכנס לישון כמו שהיא רגילה בשעה 21:00.
 
שוב נשארת השאלה תלויה באוויר.
מגיע הבוקר.
 
אני כמובן ערה כבר משעה 6 בבוקר, ומחכה לראות מה יקרה.
בשעה 7:20 השעון שלו מצלצל להשכמה. הוא קם באטיות, בכבדות כמו כל בוקר אין חדש.
בשעה 7:40 הוא אומר אני לא מסוגל לנהוג היום.
נו ברור.
מזל שיש לי רשיון. מה אני אגיד?!
 
- מה עוד נותר לעשות, כמובן אני הנהגת.
 
ואם חשבתי שזה הכל אז לא, דפנה החליטה שהיא רוצה להצטרף. וחס וחלילה אם אני אצא לדרך ולא אעיר אותה לבוא איתי.
אז הערתי אותה. עוד 15 דקות עד ליציאה.
יצאנו אנחנו ברחוב. סוף סוף. נשימת הקלה ראשונה.
 
מגיעים לרכב.
כמובן המפתח החשמלי קצת מקולקל (חייבת להחליף אותו אבל בעלול מתנגד כי זה עולה - תחזיקו חזק - 280 שקלים, אוי ואבוי. צריך לשדוד בנק?!).
 
- אני כבר אטפל בהחלפת המפתח. זה ברור. ככה אני לא יכולה לנהוג יותר. ככה אנחנו נוסעים עם מפתח מקרטע בהפעלה ובנעילה כבר 8 חודשים אני חושבת וזה בהחלט די ומספיק לסבל שלי.
 
- נכנסות לרכב סוף סוף אחרי 5 דקות ייסורים עד שהמפתח נענה לנו.
 
- יוצאים לדרך. היפ היפ הוריי. ברדיו תחנה 90 אני מאושרת. דפנה מאושרת ומקשקשת להנאתה את קשקושי הבוקר הרגילים ופתאום שקט ודממה. אני מעיפה מבט הילדה חצי ישנונה. איזה יופי. יהיה שקט בנסיעה חושבת לעצמי מוקדם מדי.
 
- אנחנו צריכות לתדלק בדרך האדון אמר.
- מגיעות לתחנת הדלק. תחנת יסוריים מספר 1 בנסיעה ההזוייה הזאת.
כמובן אני עומדת בצד הלא נכון של דלת המיכל.
מתהפכים. לא מצליחה להכנס רוורס כמו שצריך וחוסמת לחצי תחנה את היציאה. נו שויין תחנה עמוסה לעייפה, נהגים עצבנים צופרים לי כל הזמן ללא הפסקה גם בזמן התדלוק.
- מתדלק רוסי (בכוונה כותבת את שם המוצא) נחמד שחבל על הזמן, מי אמר שהרוסים מגעילים יש ביניהם אנשים מקסימים ואני שמחה שנתקלתי באחד בתחנה. סבלני עד אין קץ. עוזר לי בתדלוק, עוזר לי בנעילת הרכב ופתיחתו לנסיעה. עוצר את התנועה שאוכל להשתלב, מסמן לכולם סבלנות נהגת חדשה.
 
- יצאנו מהתחנה. נשימה ענקית שלי. עשיתי את זה כמו גדולה.
 
- נוסעים.
 
דפנה ישנה חצי דרך. אני בחלומות בהקיציס כמו שאוהב להגיד הבעלול שלי שרואה את המבט שלי בעיניים בנסיעות הארוכות.
אבל הפעם לא יכולה לחלום הרבה אני נהגת בוס לא?
 
נוסעים.
נוסעים.
נוסעים.
 
מודה 3/4 מהדרך הייתי על טייס אוטומט במהירות של כמעט 150. הרבה משטרות עברתי בדרך שלא עצרו אותי ולא בטיח. איזה מזל.
כל פעם שאתה רואה ניידת אתה מוריד ל- 110 ועובר אותם.
 
חשבתי שזה יעזור ותוך שעה נגיע.
 
אז לא. היום הוא לא אהב אותי שם למעלה. הוא הציק לי. הוא הטריד אותי. הוא אימלל אותי.
הגענו סוף סוף למבואות חיפה.
אני שוכחת איפה עולים וכל זה כי הכיתובים על השלטים רחוקים מרחקים גדולים אחד מהשני. מה שכתוב בשלט אחד מוביל אותי לקריה הטכנולוגית בכניסה לחיפה, ורק לאחר
מכן מופיע השלט לשכונה של הורי. כמובן בגלל השילוט העקום המשכתי ישר במקום לפנות ימינה.
 
- סיוט מס` 2 מתחיל.
- דפנה בצווחה מאחור כנראה של בהלה רצינית, אמא זה לא הדרך.
אני בשלי. אני יודעת דפנה יהיה בסדר. אני אמצא איפה להסתובב ונחזור אחורה.
דפנה עוד יותר במצוקה לא לא לא עכשיו תסתובבי.
אבל דפנה אין לי איפה תראי. תסתכלי על הכביש מלא מכוניות ואין איפה להסתובב.
דפנה במצוקה איומה ונוראה צורחת.
אמא מתעלמת. כמו תמיד.
אמא ממשיכה לנסוע ישר עם ילדה חגורה וצורחת.
 
הגעתי בנסיעה ישרה עד העיר התחתית עם ילדה צווחת וצורחת. הכל מפריע לה, הדרך הלא המוכרת, השמש, הים, הרוח שלא מגיעה אליה מהמזגן, הרדיו שסגרתי כבר מזמן אבל היא בשלה הרדיו מפריע לה למרות שהוא סגור.
אני מנסה תראי הנה בית דגון, הפסקת צווחה קלה, מה זה בית דגון?
אני מסבירה לה בסבלנות שמביאים לשם חיטה, כוסמת, כוסמין ועוד ובגלל זה יש גם ריבוי ציפורים שם על הגגות.
איך שנגמר ההסבר הטנטרום חוזר עם הבכי והצווחות.
 
נסיון חדש.
תראי הנה הנמל, הנה אנייה גדולה פורקת מכולות עכשיו.
לא עוזר.
המוזאון הימי חלף בקול צווחה שחשבתי עוד רגע זהו אני מתחרשת סופית.
ממשיכה הלאה סוף סוף מגיעה לשד` הציונות.
מתחילה לעלות את העליה להדר.
בדרך רואים את הגנים המדהימים של הבאהיים ואת כיפת הזהב ואת בית המשפט שלהם. אחלה של נוף.
דפנה מתבוננת ומשתתקת חלקית.
חכו זה עוד לא נגמר.
 
 
מגיעים לעליה לכיוון הכרמל.
אני עולה בזהירות והופ נכנסת לרח` הילל. בדרך לבית של סבתא שלי ז"ל משם אני מכירה את הדרך בעיניים עצומות. אבל דפנה לא. היא מעולם לא היתה בבית של סבתא שלי. היא ממשיכה לצרוח.
 
חולפים את הרחוב, עוברים את הירקן והמכולת, עולים למעלה ומגיעים לרח` בלפור סוף סוף.
סיבוב קל ואני מסיימת רח` בלפור ומגיעה להפועל ושוב מסתובבת נכנסת לגאולה וממשיכה ישר. מגיעה לכביש רופין. יש תצפית מדהימה על המפרץ. חשבתי לעצור לרגע לעמוד בצד ולהראות לדפנה הצורחת דברים אולי היא תרגע.
אבל היא בשלה רק הביתה לתל אביב. או שאלה חדשה מתי מגיעים כבר?
 
אני עוד 5 דקות.
מסיימים את כביש רופין בדמים.
מגיעים לשמחה גולן. סוף סוף הרמזור נענה לי ויש ירוק.
דפנה להפתעתי סיימה לצרוח.
 
סוף סיוט 2.
 
מגיעים לאמי. רותם לא רוצה להתעורר. דפנה מנסה 4 פעמים להעיר וגם אני בסוף הצלחנו.
רותם מתארגנת, מתלבשת אורזת מכינה לה אוכל ומתיישבת לאכול. בעצם היא הכינה לשתיהן והן אוכלות.
רותם מסיימת ראשונה. אין לה זמן ואין לה סבלנות היא רוצה כבר את הבית ואת הפינה שלה. (הסברים בהמשך).
טוב, דפנה רוצה לצייר. לרותם אין סבלנות. והיא צווחת עליה תציירי בבית. דפנה בבכי אבל אני רוצה לעשות ציור לסבתא.
אני ברחמי הגדולים טוב. תציירי אנחנו מחכים לך בסבלנות. רותם שבי. תסגרי את הדלת כבר. שבי.
אבל אני רוצה לאוטו, משעמם לי, רוצה הביתה. טוב עוד מעט דפנה רק תסיים את הציור שלה.
בסוף דפנה מחליטה לקחת את הציור הביתה לסיים בבית. (בסוף כמו תמיד זה יגיע לפח) ולאמא שלי היא אומרת אני אביא לך אותו כשאני אבוא בפסח אליך.
אמי עם מבט מופתע אבל אומרת לה בסדר.
 
יוצאים לאוטו.
 
רותם מספרת על החופשה וכמה היה כייף עם אחי ועם סבתא.
מצליחים בפעם ה-2 לפתוח את הרכב. נכנסים מהר שהמפתח לא יכבה לנו.
מתניעים וזזים.
כל הדרך יש לי מאחורה בית משוגעים שלם. צרחות , שירים, צווחות, קולות מוזרים, קולות לא מוזרים, שירים מצחיקים, בדיחות מוזרות, ועוד שלל מרעין בישין שרק הורים לילדים כמו שלי יבינו.
כל 14  דקות אני יורה שקט. נהיה שקט ל-דקה יותר מזה הם לא מסוגלות ואני ממשיכה לנהוג.
 
אלוהים שונא אותי זה ברור.
הגשם מתחיל.
יצאנו מחיפה יבשים, מגיעים כמעט לזכרון, הגשם מתחיל. בהתחלה כזה טורדני שלא אבהל ממנו כשאני על הכביש. בהמשך הוא כבר מפסיק מתחיל, מפסיק מתחיל בפעם הרביעית הוא הופך בסביבות חדרה לשטפון שלא רואים מס"מ לנהוג. אני עוברת לנהוג מ-110 ל-40-70.
ראות לקויה ביותר היה אפילו שהמד ירד לי כמעט ל-20.
ודווקא אין פקקים והתנועה זורמת.
זורמת ממש יפה. לא היה אף פקק עד הכניסה לתל אביב.
 
סיוט 3 מתחיל:
שוב אני טועה בדרך ולא עולה על הגשר ובמקום זאת ממשיכה ישר.
הפעם רותם מזהה את הטעות.
עם חיוך היא ישר פונה לדפנה ואומרת לה לא נורא שאמא טעתה נגיע הביתה דרך כביש בית הספר שלי. כך היה. רותם כיוונה למרות שאני יודעת את הדרך והגענו לכביש בית הספר. משם תוך 25 דקות של הארכה בדרך אנחנו בבית.
 
אוי ויי.
חשבתי שדי. ובכן לא.
עוד בבית של סבתא רותם הזמינה ממני כוסמת ואת המרק כרוב של אמי.
אמי נתנה לי מתכון.
אנחנו חונות בחניה של הבניינים.
 
רותם רצה מהר למכולת שאני לא אתחרט, זוכרת צריך לקנות כרוב וגזר למרק . כן אני יודעת.
רותם אמא צריך גם קמח ואבקת מרק פטריות.
אני טוב בסדר. לא לצעוק.
 
קנינו הכל וגם הפתעה לרותם שהרגיעה את דפנה בנסיעה בחזור שוב בדרך לא מוכרת קצת.
 
ואנחנו בתוך הבית.
רותם רוחצת לי סיר, מקפלת חלק מהירקות. אני במטבח חותכת ומקצצת את הכרוב ואת הירקות שהיא מביאה לי.
בתום ההכנה וכששני הסירים על האש, אנחנו מנקים את המטבח והסלון.
 
עוד חצי שעה אני אמורה להוריד את  המרק מהאש ובא ציון וגאולה.
 
עוד חג הסתיים. אמא הרוגה.
אבא ברח מהבית לראיונות עבודה, ולשיעור היומי בקורס הכלכלה שלו. יחזור מאוחר ואני נשארתי עם בית המשוגעים.
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמא של דפנה אלא אם צויין אחרת