00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בנויה לתלפיות.

בין הֲנָאָה לסֵבֶל יש מֶרְחָק נְגִיעָה.

במהלך הימים הבאים התקשיתי לשבת בשקט, ההרהורים על זה הפחידו אותי. בכל הזדמנות הבטתי בחלון החוצה כמו שַׂחְיָן שעולה מעל פני המים כדי לקחת אוויר ולצלול בחזרה, אבל הרגשתי כאילו יד כבדה מונחת על כתפי ודוחפת אותי לטבוע. הלילות הקרים והלא נוחים ממלאים אותי בפחד, אני כל כך זקוקה למישהו שיחבק אותי כי אני מרגישה את האבק והזוֹהֲמָה שנדבקו אלי מתענגים זה על חברת זה. שתי הנשים שישבו בבר באותו ערב, זזו כשראו אותנו מגיעים, כדי לפנות לנו מקום לידם. המקום הצפוף לא הותיר ברירה כאם להיצמד זה לזו עם הרגליים בישיבה על כסאות הבר כמו גבעולים שמשתרכים ומתמזגים. כבר בשיחת הטלפון הרגשתי את התפרים נפרמים מהמכלול הזה שנקרא הון אנושי שנעים וששווה להכיר, אבל אמרתי לעצמי שאני מתעסקת בקָקָה עם כל מיני הצהרות, מחפשת גבולות, ובוחנת יותר מידי את המבקשים בקרבתי כדי שחלילה שוב לא אפול בפח. אז ויתרתי על פסטיבל הבררנויות וקבעתי להיפגש איתו.

 

הוא לא הפסיק לספר על החוזים שהוא מחתים כל מיני אושיות ציבוריות בכירות בראשות הממשלה, ועובד קשה. וכשאני מספרת לו על העיסוק והמעמד הבכיר שהגעתי אליו, אני שומעת אותו מגחך. אם יש משהו שאני מתעבת זו יְהִירוּת, היכולת לבטל אדם בגלל העיסוק שלו שאינו יוקרתי דיו, אבל זה לא הפריע לו תוך כדי השיחה לקרב את היד שלו לרגליים שלי. ריח הצַחֲנָה של הסיגריות החלה להעיק עלי והרגשתי לא בנוח, גם בגלל הכיסא הנמוך, וגם בגלל החברה שגרמה לי להיות מתוחה. כשפרצי הצעקות מסביב גרמו לי להתקרב אליו כל כך קרוב כדי לשמוע אותו, עד שיכולתי להרגיש את הֶבֶל הפֶּה שלו. ובכל הזדמנות שהטיתי את האוזן ורכנתי לעברו האצבעות שלו נגעו לי בתפר שבין הירכיים לוואגינה. בהתחלה הנהנתי בענווה כי חשבתי שזה לא מכוון, אבל בְּתוֹךְ תּוֹכי צרחתי מאימה. אחר כך זה הפך למאבק מילולי ופיזי, כמו שני ילדים שמתקוטטים מתחת לשולחן בלי שההורים יראו בזמן ארוחת הערב. לא עניין אותו כלום. המילה די תפסיק זה לא נעים לי, או תניח לי, לא אמרה לו כלום והוא המשיך בשלו בברוטאליות. בפעם השנייה ביקשתי שיפסיק והפנים שלי הביעו נֶחְמָדוּת עם תְּחִנָּה. אבל הוא עשה כאילו הוא לא מקשיב, ודחף שוב את האצבעות שלו הישר לוואגינה שלי. השילוב הזה של איפוק ושבריריות היה רגע שכבר לא יכולתי לערבל. מה הוא חושב לעצמו - זה לא קוקטייל רגשות מה שקורה פה, והייתי חייבת להפסיק את זה ומיד. באופן אִינְסְטִינְקְטִיבִי תפסתי לו את היד בחוזקה, מול כל האנשים שבבר והעפתי אותה ממני. אבל את אף אחד מהנוכחים ההיסטריה שלי לא הטרידה, גם לא את אורי גוטליב שנשק באותו רגע לבחורה קצוצת שיער.

הרמתי את עיני לעיניו וביטאתי את הכעס בהבעת פני. קמתי ואמרתי שאני רוצה ללכת הביתה. גופי רעד מעוצמת הרגשות הגועשים מתחת לעורי, והזעם והכאב שהרגשתי היו כמעט קשים מנשוא וזרקו אותי לאחור. כמו אז בשנת אלף תשע מאות תשעים וארבע, בשמונה עשרה לאוגוסט. אותו חזיר שדחף אותי לרצפה, שָׂם לי יד אחת על הפה שלא אצעק, וביד השנייה לחץ על הוְרִיד שבגרון עד שכמעט נחנקתי. הוא חיטט לי בגוף כשניסיתי להסביר לו שאני במַחְזוֹר ויש לי טמפון. הוא דחף את איבר מינו ובחר לעשות איתי עסקת מיטה לא מוסכמת בעליל, כשעל פניו מבט של בּוּז וזלזול. הוא היה שיכור ומסריח והתגלגל מעלי עד שנרדם או התעלף והידלדל בתוכי.

 

כך שכבתי על הרִצְפָּה המלוכלכת מפִּיחַ במשך זמן מה, מחשבותיי נתונות לירח שהאיר בחוץ והכוכבים הבהבו כמו גחליליות גוססות כמוני. היה לי כל כך קר באותו לילה של אמצע אוגוסט. אני מרגישה עמוק בגרוני את המילים שנתקעו כמו מאחורי סֶכֶר שלא הצליחו לצאת, פשוט הייתי חייבת לשתוק כדי שיסיים את שלו וילך. התפללתי שאלוהים ייתן לי כוח ובְּדֶרֶךְ נֵס שהוא לא יהרוג אותי. ברגע של התעשתות גלגלתי אותו מעלי וברחתי, בחיים שלי לא רצתי כל כך מהר כמו באותו רגע, אפילו לא בבחינת הבגרות בהתעמלות בתיכון שרימיתי בה. עד היום אין לי מושג מאיפה היו לי הכוחות הללו. פשוט רצתי, כשההפרשה המעופשת שלו נוזלת לי על הבגדים.

כשהגעתי למקלחת התיישבתי על הרצפה ובכיתי, קרצפתי את עצמי כל כך חזק שחשבתי שהעצמות שלי יהיו לבנות מרוב שהסבון יקלף את העור מעלי. הייתי נחרצת כמו איכר לאחר קציר, לנקות את השטח עד שלא תישאר אלא אדמה חשופה. הסימנים של הידיים שלו נשארו לי על הגרון אני חושבת במשך חודשים, בגלל זה עד היום יש לי מיליון מטפחות שעוטפות לי את הגרון בשלל צבעים בבית. במיוחד בחורף הם כמו צֶמֶר גֶּפֶן שמגונן על הדבר היקר מכל. הרגשתי שביקר אותי גנב שפורץ לבית ועושה מהפכה בכל הארונות ומוציא את כל הבגדים, כשבסוף הוא גונב את היקר מכל, את התכשיטים. לי הוא גנב את הנשמה והטיל עלי אוֹת קָלוֹן.

 

שנים לאחר מכן התנדבתי במרכז לנפגעות התקפה מינית. רפוי אחרות שחוו אונס עזר לי לרפא את עצמי ולתת להלמות שדפקו לי בראש להיחלש. גם בעבודה אני אחראית על כל נושא ההטרדות המיניות. היום בגיל שלושים ושֶׁבַע, אני מנסה להכיל חיים חדשים ובכל חודש אוגוסט, כמו צלקות ההרזיה שלעולם לא נעלמות, כך גם הזיכרון המר הזה שנבלע כמו גחלים שבוערות ממדורת הלילה, ניצת בתאריך הזה מחדש.

***

בדיוק כשהתרוממתי לקחת את הדברים שלי באתי לשלם וללכת, הוא החזיר את כרטיס האשראי שלי למקום, השאיר שטר של מאה שקלים ויצא בריצה אחרי. נפרדתי ממנו בצומת של מַעֲבָר החֲציָּיה, כשהמילים המנומסות שלו, שיהיה לך לילה טוב, נשמעו כאילו התרחצתי בקרביים של בְּהֵמָה ועטפו אותי בגועל.  

למה לא הלכתי להגיש תלונה נגדו, כי הייתי מספיק חזקה למנוע אסון, כי בשעה שתיים עשרה בלילה כשהראש שלך מלא בשרדונה אף אחד לא יאמין לך. ובעיקר כי זה המחיר לוויתור שלי, לחוסר ההקשבה לעצמי שמההתחלה לא הרגיש לי טוב. אבל אני זו לא דוגמא, צריך ללכת להתלונן, אני תמיד אומרת לנערות הצעירות, לכו. פשוט היום מנקודת מבט בוגרת יותר ההתמודדות שלי לא גורמת לקיבה שלי להחמיץ, אני יותר ברורה במילים ובשפת הגוף שלי לעומת בנות צעירות, שרגע כזה יכול לגרום להן לסֵבֶל רב.

זה מסע קשה להתנתק מטראומות העבר, במיוחד שבטיפשותך את מפחדת להתלונן וחושבת, מי יתאמץ למצוא איזה שיכור שמסתובב בסִמְטָה חשוכה באמצע הלילה. כבר שנים שאני ממאנת לכתוב ולהיזכר בזה, כי זה משא כבד מידי שאי אפשר להתגאות בו, יש בו משהו מזהם ומטמא. עד לא מזמן כיסיתי את סיפור העבר בשמיכה ופיניתי מקום להתקרב לגברים ולמצוא אהבה. אבל לפני כמה ימים מישהו הרים את השמיכה הזו והציץ למה שיש מתחתיה ברישול והכל צף, כמו תינוק שפולט על הכתף את השִׁיהוּק שלו.

 

כל פרשיות האונס וההטרדות המיניות שהיו בשנים האחרונות, מנשיא המדינה קצב, חיים רמון ועוד רבים, גרמו לי לקרוא דווקא את הטוקבקים שהגיבו בנאצה כלפי הנשים המתלוננות- שהן גרמו להוא לנשק, או לזה לגעת. ואני אומרת אף גבר לא קיבל שום הזמנה לגעת באף אישה בלי שהיא תסכים, ובמיוחד אם היא אומרת במפורשות את המילה לא. המילה לא היא כמו תמרור עצור, שמי שמפר את החוק הוא עבריין תנועה. במקרה הזה הוא עבריין מין. גם כל אלו שכותבים על אונס ומעולם לא חוו אותו, המילים שלהם ערלות בעיני, כמו סיסמאות סתמיות שמרחפות באוויר. הם לעולם לא ידעו מהי ההרגשה האמיתית כשאת עומדת אחוזת פחד, ובעיניים של הגבר שמולך נדלקות מדורות קטנות של תאווה, והוא טורף אותך כמו חיה רעה.

 

פעם אמרו לי שגבר בא לפגישה שהיא מוגדרת באופן רשמי כדייט, הדבר הראשון שהוא חושב עליו זה- האם הוא יצליח להשכיב אותה באותו לילה. למה, כי ככה גברים חושבים, ונשים חושבות על האם הוא יתקשר למחרת. אני לא אתיפייף ואהיה חסודה, כשבא לי והיה לי נעים באותו ערב אני לא מתחילה למנות סיבות של בעד או נגד ומגדירה הגדרות שמא אקרא שרלילה או זונה אם בחרתי לשכב איתו בערב הראשון. אני כבר לא בגיל שבו ההתניות החברתיות מזיזות לי משהו. אבל כשזה בא בכפייה כמו חיה שהטלפיים שלה תופסת קורבן, זה דוחה. גם מגעיל אותי גבר שבא לזיין כי הוא בכל זאת עשה את דרכו ללב שלך, למרות שהיה לשניכם ברור שאהבה לא תצא מזה. אבל הזיון איתו היה גרוע כי הרגשת ששוכב עלייך גּוּשׁ בשר שלא יודע לענג, לנשק ולגעת ואחר כך הוא נעלם. זה לא חבר. גם מגעיל אותי גבר שפוגש אותך והחלפת המילים איתו עד רגע המפגש שורפת בלב, ולמחרת הוא נעלם. אבל זה כבר לא האישיו. אני לא יודעת כבר מה יותר גרוע זה שאנס אותך פיזית או נפשית או שניהם.

 

אחרי המקרה הזה, לא בכל מחיר אני רוצה גבר בחיי. הוצאתי לעצמי כרטיס אדום כעת, כי אני רוצה לנוח מכל המפגשים עם הגברים שבאים לשחק או רק לראות מי אני במקום לקשור את קצוות הבד האנושי לקֶשֶׁר סבוך שאין להתירו.

 

ברשותכם, אני מדליקה את נרות החנוכה לכל הנשים שנאנסו בחייהם, שהלהבות יאירו אצלם את הנפשות המתות. ותזכרו שבין הֲנָאָה לסֵבֶל חוצה קו דק של מֶרְחָק נְגִיעָה.

 

 

Radiohead – Creep

 

When you were here before
Couldn’t look you in the eye
You’re just like an angel
Your skin makes me cry
You float like a feather
In a beautiful world
And I wish I was special
You’re so fuckin’ special

But I’m a creep, I’m a weirdo.
What the hell am I doing here?
I don’t belong here.

I don’t care if it hurts
I want to have control
I want a perfect body
I want a perfect soul
I want you to notice
When I’m not around
You’re so fuckin’ special
I wish I was special

But I’m a creep, I’m a weirdo.
What the hell am I doing here?
I don’t belong here.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

58 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הזוייה אלא אם צויין אחרת