00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבה בימי סגלון

בלוג הצילום שלי

המחלה ההיא / רחל טלשיר

 
 
 
אני לא יודעת איך זה, אבל תמיד אני מוצאת עצמי מול כותרים של ספרים קשורים לסרטן  ואף פעם לא קונה. רק עומדת מול, מביטה, הופכת בין הדפים, מתעכבת על שורה שמושכת את עיני וממשיכה לספר הבא.
כשהגעתי לפני שבועים לבית ציוני אמריקה  מצאתי עצמי מול הספר הזה, הפעם בזכות המחיר, 19 ש"ח, הכנסתי אותו לסל שלי.
 
את הספר כתבה טל שיר לאחר שהחלימה מהמחלה, הוא מאגד את מחשבותיה בעקבות המחלה, את תחושותיה ורגשותיה.
 
בספר מתמודדת טל-שיר עם פחדים ותחושות שיש לכולנו, גם למי שבריא ומעולם לא חלה בסרטן.
לא מכירה מישהו שלא מפחד מהמחלה הזו "פחד מוות".
 
טל-שיר שמה את האצבע על תופעות לא נעימות של המחלה , ואני לא מדברת על התופעות הפיזיות שלה. על הניצול הציני שעושים מרפאים למיניהם מרגעי החולשה של החולה. היא נוגעת בכך בציניות ואירוניות במידה הנכונה. 
 
"מרגע שנודע לי שאני חולת סרטן, התחלתי להסתחרר בתוך כל מיני מסחטות כספים. הייתי אצל רופא בסגנון מהרישי... נדרשתי לשלם כמה אלפים והסבירו לי שהריפוי והתורה בחינם, ורק על הדרגש שישנים עליו משלמים, והוא לא יסולא בפז...
יש עוד הרבה מומחים שאפשר לבזבז אצלם כסף למען הסרטן: מוכרי פאות, מערבבי אבקות, קוראים באישונים, הומופתים..." (23)
 
היא מתארת את התהליכים העוברים עליה, את רגעי הפחד מול רגעים טובים, ויש גם רגעים טובים במחלה הזו.
 
"הנה משהו חיובי על הסרטן והכימוטרפיה" האורגזמות הרבה יותר טובות... לא נהוג  לדבר או לכתוב על חיי מין של חולי סרטן. נכון שיש ימים רעים, שבהם שוכבים, מקיאים ובוכים, אבל יש גם ימי טובים, ובימים הטובים האוכל טעים יותר... והאורגזמות הרבה יותר צלולות... האופקים הנסגרים מעניקים לכל שעה שבה מרגישים טוב מעמד של השעה האחרונה שבה יש לנו היכולת לאכול, לאהוב, להנות." (49-50)
 
כשקראתי את הפרק הזה מצאתי עצמי מזדהה כל כך, כל רגע של הדובי ושלי, היה רגע של לעשות אהבה על כל גווניה, של ללכת למסעדה, של בילוי שמנסה לסחוט את החיים עד תומם. 
זה מופיע בדפי היומן שלי כמו מנטרה, חוזר על עצמו כל הזמן.
 

"אחרי קפה ומשהו קל לאכול אנחנו עוברים לאגף המרכזי של הבילוי שלנו, למיטה. "ריפוי בפיסוק" אתה קורא לזה... אנחנו שוכבים כשעתיים וחצי במיטה, אוהבים ומדברים, ושוב אוהבים ושוב מדברים. מנותקים מכל העולם, מרוכזים רק בנו." (מתוך היומן)

 

טל-שיר מביאה את הדברים כהוויתם. היא לא מיפה אותם, היא לא חוסכת מהקורא דבר, מתופעות הלווי, התמיכה/חנק/התעלמות חברתית, דעות קדומות, ועד לניצול ציני של המחלה.
 
אני, כמי שחוותה את המחלה כמלווה של איש שידע לדבר איתי את המחלה, את הפחדים והחששות, מצאתי עצמי לעיתים מזדהה ומסכימה ולעיתים, קצת משועממת מעומס של פרטים ומילים...
אני חושבת שהסיבה העיקרית שבגללה אני קוראת ספרים מהסוג הזה הוא לראות את הזוית של האחרים שהתמודדו עם המחלה מול הזוית שלי.
 
קשה לי להחליט אם להמליץ על הספר. 
 
למי שמלווה חולה (לא רק בן משפחה, גם חבר), הייתי ממליצה לקרוא. הספר מביא את החולה אליך מכל ההבטים שלרוב, המלווה לא רואה וחשוב שיראה.
 
מי שהיה חולה, בוודאי ימצא עצמו בספר ואולי הוא יעזור לו לזקק מילים החוצה, מילים שנמנעו ממנו. לפעמים הוא מנע זאת מעצמו, פעמים, הסביבה המתקשה להתמודד.
 
אנשים שהמחלה רחוקה מהוויתם היומיומית (כרגע), אולי לא ירצו לגעת בכזה ספר, כאילו יש בו מימדים מדבקים... (גם העניין הזה מוזכר בספר).
 
לקרוא או לא
תחפשו בתוככם את התשובה.
 
מבט נוסף על הספר
 
/ / /
 
"המחלה היא" רחל טל-שיר
הוצאת עם עובד, 2007

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ר ש פ י ם אלא אם צויין אחרת