00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גלגלית החיים

הישרדות - גירסת האמהות.

כולם מכירים את התופעה.
 
היום מתחלק באופן דיכוטומי מדוייק לשניים.
 
במחצית הראשונה של היום, מרבית האנשים (למעט אני, ששעות הבוקר והצהריים  גורמות לי לתופעות שמזכירות מעט סצינות  מ"הדיבוק", כי אני יצור לילי בעיקרון) חדורים מוטיבציה, יש בהם את הכוח להזיז עולמות וילדים מהמיטה ולשכנע אותם שבית ספר זה אחד מהאירועים המכוננים בחייהם ולעומת זאת במחצית השנייה של היום מתרחשת תופעה שונה לחלוטין.
 
בסביבות הצהרים, משהו כזה בין טריפת בשר שפעם שרו לו יוגליייהוו באחו, לבין קפה של ארבע, מתחילים להווצר סדקים ראשונים.
 
זה מתחיל עם פתיחת הכפתור בשולי המכנסיים ועם הידיעה שעבר רק...מה? חצי יום? ובעלי חוזר רק ...מה? בעוד שבע שעות? ממשיך בסידרת התפהקות קשה שעם עוצמת שאיפות האויר בה, ניתן לשאוב שטיח שלם מאבק שלא נוקה שנה וזה מסתיים בסביבות השעה שש בערב שעון חורף ועל כך ארצה להתעקב מעט.
 
בשעות המוקדמות של הערב, לאחר שתמו שלבי העייפות המבוצבצת, הילדים מתחילים להשמע לפתע כחוקרי שב"כ, נראה כאילו במהלך כל השעות הללו הם עסוקים בעיקר בלשאול שאלות שלא מובילות לשום מקום מבטיח.
 
לילו שלי, הילדה הנפלאה והמצחיקה הזו, מתחילה להשמע כמונולוג שלא נגמר כאשר מדי כמה דקות היא גם דוחפת פנימה איזו בקשה שתשדרג את איכות חייה ואני כבר לא מסוגלת יותר לומר לה לא "לא", לא "אולי" או לפחות להפנים במה מדובר...(בסדר יש הקוראים לזה סחיטה) ורון מסתגר בתוך עצמו תוך השמעת קולות נפץ שאותם הוא מכנה "זמן פרטי" ובזה שולל כל זכות לזמן פרטי משלנו כשאנו בקירבתו.
 
בסביבות השעה שבע בערב, אני מוצאת את עצמי זוחלת אל עבר שעון הקיר שבמטבח וכאצנית מרתון משננת במוחי משהו כזה:
 
"גלית, אל תרימי ידיים, את חזקה, את אשת לפידות, את אשת אשכול(י)ות, את תעברי את השעתיים וחצי הבאות בקלי קלותים, את תראי ובסופן גם יגיח בן זוגך ולא עוד תהי לבד בשדה הקרב"
 
ועד אז רגע, נשארה עוד שעה של בכי עייפותי של הקטנטונת, אך אמשוך אותה עוד טיפה כדי שתישן טוב יותר בלילה, בנוסף יש עוד שכנוע מסיבי מלא שוחד שיוביל בסופו של דבר את רון ולוטי להכנס להתקלח, יש עוד ארוחות ערב שאיך שהוא תמיד מתואמות בין השניים כ"שמע, אתה לוקח את תפריט א` ואני אקח את ב`, שלא תעז לקחת אותו דבר, אמא בכלל לא הקדישה היום זמן יצירתי במטבח" וזהו, מיטות בשעה תשע ורבע בערך ו......גולללללללללללללללל נגמר היום.
 
אך כמו בכל צירי לידה, בדיוק כאשר מגיע הסוף, הוא מתארך לאין שיעור ונראה כנצח וכך בשעה תשע אני מתחילה להאיץ בחברים שיתחילו לסיים את מקפא החביתה שנחה בצלחת זה שעה, את העגבניות שגם פעם היו טריות וקרירות וסיימו מפאת עייפותן על הצלחת כקווצ` לא אסתטי ויאללה גימרו כבר הארוחה.
 
"זהו גלית עוד עשר דקות מסתיים יום מאתגר של להיות לבד עם שלושה מפעילים יום שיגרתי שניסית בכל מעודך להפכו למעט אטרקטיבי יותר, למרות שהגשם והקור די הגבילו את יכולות המימוש".
 
עשר דקות אחרונות:
 
מתחיל דיאלוג מיקוח על ציחצוח שיניים וגם נסיון מניפולטיבי לצאת מידי חובה משהו בנוסח: "אמא, צחצחתי שילשום ממש יסודי, הגעתי אפילו לענבל וללשון, ותרי לי".
 
ולבסוף מגיע רגע האמת, אנו עולים לחדרים להתאזנות גורפת.
 
ואז, מגיע הרגע אליו שאפתי כל היום, הנסיך שלי, נסיך החלומות נכנס הביתה מיום עבודה שהתחיל אי שם בבוקר וכעת נראה מאז חלפו שנים, הוא נכנס טרוט עיניים ואומר:
 
"אוף, איזה יום קשה היה לי היום, הנסיעות הורגות אותי"...שלא תחשבו שהוא נסיך משתמט, אלו אילוצים אמיתיים שמאלצים אותו לנסוע רחוק כפעמיים בשבוע, אך לפתע נסיעות ועייפות מקבלים פרופורציות חדשות.
 
שיהיה חג שמח מאוד ויחד עם כל זאת אבקש רק בקשה קטנה אחת:
 
"אנא, אלי שבשמיים, שלא יגמר לעולם, שיגדלו לי קצת פחות מהר, בבקשה!"
 

שירות חדש ושימושי באתר הברכות החדש שלי, כנסו:

http://www.e-sheet.co.il/75925/Fast_Service

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

40 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גאמי אלא אם צויין אחרת