00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

שתהיי לי הסכין - דויד גרוסמן, מלים שמנסות לגעת

כשהייתי בת 16 בערך, מצאתי בתיבת הדואר שלי מכתב , וזה מה שהיה כתוב בו:
 
"קוראים לי יוני. את לא מכירה אותי. את חולפת על פני כמה פעמים ביום, אני רואה אותך רצה לתחנת האוטובוס בבוקר. בדרך-כלל את מפספסת את האוטובוס, ואז את יושבת ומכרסמת ציפורניים עד האוטובוס הבא. אני רואה אותך כשאני הולך לבית הספר שלי. לפעמים אני רואה אותך חוזרת בצהרים.
את לא יודעת מי אני, בחיים לא הסתכלת עלי. בחיים גם לא תדעי.
אני לומד במגמה ריאלית בבית-ספר - - הייתי רוצה לכתוב לך, אם תסכימי. את לא חייבת לענות לי. אם את מסכימה, תקחי את המכתב מהתיבה. אם לא, תחזירי אותו והוא יעלם, וגם אני".
 
כמובן ששמרתי את המכתב אצלי וחיכיתי למכתב הבא בכליון עיניים.
למחרת בערב מצאתי דף מקומט ליד הדלת.
במכתב היה שיר של לאה גולדברג

למדני אלוהי ברך והתפלל,

על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,

על החירות הזאת, לראות, לחוש, לנשום.

לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל

לבל יהיה עלי יומי היום כתמול שלשום,

לבל יהיה יומי עלי הרגל.


ואני חשבתי לעצמי, איך בחור שולח לי שיר כזה. זה שיר של בנות בכלל. רק בנות מרגישות ככה. לבנים בכלל יש שריון, הלב שלהם מכוסה באלפי שכבות של הסתרה והוא קטן מאד, קטן מדי בשביל רגשות כאלה.

התכתבנו תקופה קצרה, תקופה שבה הנער הזה חשף בפני את כל רגשותיו ופחדיו , במילים, במוזיקה, בקלטות שהוא הכין בשבילי, ואני עניתי במילים ספורות וזהירות.

יום אחד קבעתי איתו פגישה בגינה הציבורית. הוא לא הגיע. מאז לא שמעתי ממנו. ואני לא מתפלאת. לא נתתי לו כלום, הייתי קמצנית. האזנתי כמו אנתרופולוגית טובה, הפנקס פתוח והיד רושמת.

 

_____________

 

(ואולי עד היום אני חושבת ככה, שגברים לא מסוגלים להרגיש כמו נשים, לא מסוגלים לחשוף את עצמם עד הליבה. החשיפה של יאיר בסיפור הייתה קשה לי, נראתה לי לא נאותה, הדרך שבה הוא נדחף להחשף בפניה בכל עירומו. הזדהיתי יותר עם האיפוק וההסתרה שלה, עד שהיוצרות התחלפו והבנתי שהגיבורה האמיתית היא מרים)

"היד כואבת מרוב כתיבה. התריס פה סגור, ואני יכול לשכוח לרגע אם זה יום או לילה. אני לא יודע מה תרגישי אל הסיפור הזה. תחשבי שעשית לי חסד. שהיית לי  הבור באדמה שלתוכו צעקתי פעם אחת את הסוד הזה." (עמ` 184)

חשבתי על הכתיבה בבלוג, החשיפה שהיא לפעמים כמו  דווקא, ככה אני, קחו אותי ככה, כמו שאני, או שתלכו מפה. והאמונה שאי אפשר לאהוב אותי, שעכשיו כולם ילכו,לפעמים מכסה את הפנים  בידיים מבושה, איך יכולתי, איך העזתי בכלל. ושנייה לפני שאני מבקשת למחוק, התגובות מפריכות את הפחד הזה. ואני מבינה שאני לא לבד בקלוני, כמו שקורא לזה יאיר, בספר של דויד גרוסמן.

וסליחה ממי שביקש לגעת ביד ולא רק בנשמה. סליחה שברחתי.

_________

 

** ועוד מחשבה אחת על משפט אחד בספר: "...כי על כוח-המשיכה אפשר כנראה להתגבר, אבל לא כל כוח הרתיעה וההדיפה של הנפש שרואה מולה נפש אחרת קרובה ופעורה, ותכף המיצמוץ שהוא מישמר הגבול" (עמ` 172)

ותחשבו על זה, על כוחו של המיצמוץ ואולי על הסיבה האבולוציונית למיצמוץ, אולי מיצמוץ היא מנוחת העין מהמראות הסובבים אותה, התריס שקיבלנו מתנה כדי לנוח לשניה מחריפות המציאות. התנועה הטבעית של העין שלא יכולה לספוג יותר.

וולטר מארץ` כתב על זה בספרו "במצמוץ העין, מבט על עריכת סרטים", (הוצאת אסיה, 2008) על המיצמוץ כעל קאט בסרט. המצמוץ מסייע לקיים חלוקה פנימית של מראות. אם ההתבוננות היא משפט, המיצמוץ הוא פסיק.

 

___________

 


הספר הזה הוא אחת מחווית הקריאה הקולפות ביותר שנתקלתי בהן.
לא הייתי מסוגלת לכתוב סקירה מסודרת.  זה מה שהוא עשה לי.


במקום תמונת הכריכה, שגם היא ציור של פרנצ`סקו קלמנטה, בחרתי לשים ציור אחר שלו, Abraccio , שעמד מולי בזמן הקריאה.

 

שתהיי לי הסכין - דויד גרוסמן

הספריה החדשה, 1998, 283 עמודים
 
 
 
תוספת מאוחרת - דויד גרוסמן מקריא קטע מן הספר.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

101 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת