00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

העקרב הצהוב וקן הנשרים.

דנדן נכדתי היקרה,
היום אספר לך קצת על מדבר יהודה, כשאומרים מדבר חושבים על שממה, על מקום שאין בו חיים. זה לא כך בכלל, מדבר יהודה הוא מקום עם חיים עשירים ומגווונים, עם צמחיה שיודעת להסתפק במועט. במיוחד אהבתי במדבר את השקט והניקיון.
לא בכדי שלושת הדתות המונותאיסטיות נולדו במדבר, המדבר זה המקום הכי קרוב לאלוהים  על פני האדמה וזה לא משנה איך אתה מגדיר אלוהים.

מגילות מדבר יהודה

יום שישי לא עבדתי, זה היה היום בו עסקתי במדיטציה. לא שידעתי מה זה, פשוט קמתי בבוקר אכלתי ארוחה קלה לקחתי מימיה ויצאתי למדבר למספר שעות. היום בדיעבד אני יודע שזו היתה מדיטציה.
 
ברכה עבדה כמורה, שולי וחגי היו במוסדות החינוך ואני ציפור דרור. כאשר מי מתושבי ערד עבר בכביש בואך ים המלח, וראה את ה"פורד אסקורט" חונה בשולי הדרך, ידע שאני משוטט בואדי שפיתחו קרוב למכונית. זה היה הסימן המוסכם במקרה שעד אחה"צ אני לא מגיע הביתה. הטלפון הנייד טרם הומצא.

אותו יום שישי בחרתי לי ואדי עמוק שהירידה אליו היתה במיתלול מדורג. יכולתי אומנם לעשות קפנדריה ולהגיע מסביב אך חיפשתי גם את הריגוש שבסכנה. כאשר הגעתי לתחתית הערוץ הרגשתי שמשהו, כנראה יצור פרוק רגליים זוחל במעלה ירכי. קפאתי על מקומי. ברוב טיפשותי שכחתי להכניס את שולי המכנס לגרביים. על פי תורת הסיכויים מדובר בעקרב צהוב, הם פשוט נמצאו בכל מקום.

התחלתי לחשב במהירות את הסיכויים שלי, כמה זמן יש לי בין העקיצה של העקרב וההגעה לבית חולים סורוקה בבאר שבע לקבל זריקת נסיוב נוגדני? הסיכויים היו לרעתי. החלטתי או אני או הוא. עצרתי את הנשימה ו... טראח הרבצתי מכה אדירה על המקום שהחיה נמצאה בו, כדי שלא תספיק להגיב. מיץ צהוב התפשט על מכנסי הג`ינס הלבנים מאובקים שלי.
הפשלתי את מכנסי, חיפשתי סימן עקיצה, כלום, רק שריטה קלה מהגוף הגרמי של הפגר. פרשתי את החלקים על הסלע והתחלתי לשחזר את צורתו מקורית של היצור, והתברר לי שהיה זה חרגול גדול וטיפש. רק אז הרשיתי לעצמי לרעוד מהתרגשות של "פוסט מורטום", שתיתי מים והמשכתי בתוכניתי המקורית.

הואדי היה מדהים ביופיו, זרוע חלוקי נחל עגולים. עברתי גב מים שבסביבתו הבוצית יכולתי לזהות עקבות בעלי החיים ששתו ממימיו, יעלים, שפני סלע, שועלים ועופות. בסתר ליבי קיויתי לגלות גם את עקבות הנמר שחוגי משוטטים דיווחו שנצפה כמה פעמים באיזור. בין הסלעים הופיעו ונעלמו יעלים ושפנים שהיו מדרדרים אבנים קטנות במרוצתם.

ולמעלה בשמיים חגו זוג נשרים. כשעקבתי במבטי אחריהם ראיתי שמידי פעם נחת אחד מהם על מדף סלע במרומי הצוק ושם בגובה של כחמישה עשר מטר מקרקעית הואדי היתה מונחת ערימת ענפים קלועה כמו קן, מאחר ושני הנשרים דאו בשמים הסקתי שהביצים כבר בקעו וכנראה יש בקן גוזלים.
 

 
השעה היתה כבר מאוחרת והייתי צריך לחזור. בערב נכנסו מספר חברים ושכנים וסיפרתי את חוויות אותו היום. שכני שהיה צלם חובב בדרגה מקצוענית (לפחות על פי הציוד), מאוד התלהב וביקש שנצא בשבת לצלם את הקן והגוזלים מקרוב.
גם הנשים רצו להצטרף וגם הילדים. בשבת בבוקר יצאה משלחת מחקר גדולה ומצוידת היטב לצלם את הגוזלים.
הפעם ירדנו לואדי בדרך הבטוחה יותר וצעדנו בקניון עד שהגענו לצוק שם חנו הנשרים עם צאצאיהם הצעירים.

בעוד חברי מחפש דרך עוקפת להתקרב אל הקן עם כל הציוד המשוכלל שלו, אני בשחצנותי הרבה מאותם ימים, מתחיל לטפס בקו ישר אל מרומי הצוק התלול, נאחז בזיזים ונעזר במדפי סלע כדי להרים את עצמי לאט לאט במעלה הקיר האנכי. בעודני מתקרב במעלה הקיר הזרוע שיחי צלף קוצניים, פתאום חודרת ההכרה במוחי: מה אני עושה פה לעזאזל? תלוי בין שמיים וארץ, בקושי יש לי נקודת אחיזה, אם הנשר יחשוש לגורל גוזליו הוא יכול להעיף אותי מהמדף בנשיפה קלה. 
כשמחשבה זו חולפת במוחי אני נצמד יותר אל הסלע, וקוץ חד משיח הצלף חודר לתוך ירכי. נרתעתי לאחור בבהלה, ומאחור היה רק עמוד אוויר בגובה שנים עשר מטרים.

צלף קוצני פורח.
 
באינסטינקט חתולי וכנראה יצר הישרדות חזק, הסתובבתי באויר עם הגב אל הקיר וחיפשתי מדף סלע לבלום את הנפילה, רגלי נחתו על מדף אחד אך בגלל התנופה בלמתי מעט בברכיים כפופות וניתרתי למדף הבא, המדף היה צר מידי וכשכופפתי את הברכיים ישבני נחבט בקיר ועפתי קדימה כמו בצניחה חופשית, הקרקעית הזרועה בחלוקי נחל עגולים התקרבה במהירות, עוד הספקתי להושיט קדימה ידיים ורגליים לבלימה חלקית. איבדתי את ההכרה למספר שניות. חלוקי הנחל הלבנים ליד עיני נצבעו באדום מחתך במצחי, ברכה לקחה את כובע הקש הרחב שלי שנחת כמה שניות אחרי, וכיסתה את ראשי, שהילדים לא יראו את הדם.

"אני עוד חי" אני מנסה להתבדח, "מה את מכסה אותי?".
הבנתי שאסור לי לקום לפני שאבצע בקרת נזקים. הזזתי אצבעות הידיים, זזות, הזזתי אצבעות הרגליים, זזות, כך בדקתי את כל הפרקים והגב והתישבתי, שטפתי את החתך במצח, אילתרתי חבישה, ובתמיכה של ברכה והחבר נגררתי חזרה לרכב. הורדנו את הילדים אצל חברים ונסענו לבית החולים, כמה פרפרים במצח, צילומים אין שברים אין סדקים אין נקעים. ממש איש גומי, ואם איש גומי אז התנפחתי כמו בלון במקומות שנחבלתי ורק אחרי עשרה ימים חזרתי למימדים הרגילים שלי. אבל פרקי הידיים הציקו לי זמן רב. אז הבנתי שאני כבר לא סופרמן, אבל ראה זה פלא, אצל הילדים רק התחזקה האמונה שאבא סופרמן יודע לעוף, את הנחיתות הוא צריך עדיין לשפר.
עכשיו תשאלו מה עם גוזלי הנשרים? מי ראה אותם בכלל?.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת