00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יומן חסוי

והרי החדשות הישנות

למי שיש בלוג פעיל, יבין על מה אני מדברת-
כל מאורע מעניין או פחות שקורה בחיי, מיד עוברת לי בראש הכותרת של הפוסט שאכתוב עליו...
 
בחודשים האחרונים עברו בראשי  עשרות כותרות אבל איכשהו הן התפספסו להן מבלי להכתב. עברתי שלבים לא קלים בחיי פיץ. כנראה שלא רציתי להתעמת איתם כשהם כתובים מול העיניים.
 
 
עד גיל שנה וחצי, פיץ היה ילד-עובּר.  מחובר אלי חוץ מפיזית בכל התחומים. ישן איתי, אכל אותי, שתה ממני, שיחק בי, חי דרכי.
מכיון שהשאיפה שלי להעניק לילד הכי הרבה אהבה שאפשר, שיתפתי איתו פעולה והענקתי לו ללא גבולות.
בשלב מסוים זה התחיל להעיק. הילד לא אכל כלום(!) חוץ מהנקה. אי לכך הוא ינק המון. ואל תשאלו אותי כמה פעמים ביום, כי באמת שלא יכולתי לספור... הוא ינק לפעמים אחרי עשרים דקות, לפעמים אחרי שעה. ובכל פעם הנקה-הנקה. כמו שכתוב :)
כמובן שלא יכולתי לצאת מהבית בלעדיו כי הוא יהיה רעב. גם כשהייתי בבית, לא עשיתי כלום חוץ מלתחזק את הילד שלי, כי הוא תמיד היה בד` אמותי הצמודות מאוד.  יד אחת אוחזת בחצאיתי, יד שניה משחקת בלגו ...
 
הגיע הזמן ללכת לגנון. לצאת למספר שעות ולאפשר לי לתחזק גם את הבית וגם את עצמי.  ביררתי היטב ורשמתי אותו לגנון של אשה מקסימה וחמה. חיכיתי בקוצר רוח לתחילת השנה וכשהיא הגיעה, נכונה לי אכזבה . פיץ פתח במלחמה נגד הגן! הוא התקיף בכל החזיתות. הוא בכה, לא רצה לצאת מהעגלה, לא רצה לאכול, בבוקר בדרך לגן היה בוכה לי "מאמי, לא, מאמי לא," הלב שלי נקרע אבל הרגשתי שהגיעו מים עד נפש. ידעתי שהוא נמצא בידיים טובות והכל עניין של הסתגלות.
הבעיה היתה שלא הייתי שלימה עם המעשה הזה. כי לא עבדתי מחוץ לבית, לא היה לי תירוץ אמיתי לגנון בגיל שנה וחצי חוץ מהתירוץ המעורער שאני צריכה מרווח נשימה לעצמי ולבית. פיץ הרגיש את הקרקע הלא בשלה, והמשיך ללחוץ וללחוץ. במשך חודש הוא לא התפשר! התעקש לא להתאקלם :(  ואז הגיע חודש החגים. כמעט חודש חופש מהגן.   לאחר החופש חזרתי להביא אותו לשעתיים ביום בלבד. כך, עם סבלנות, בלי לדחוק. הוא התאקלם אט אט. מיותר לספר שהיום הוא כבר מאושר ללכת לגן. אוהב את החברים שלו ואת הגננת. הוא נכנס לביתה בשמחה, לפעמים אפילו שוכח לנופף לי לשלום... כן, יש לנו הפי אנד בסיפור הזה :)
 
במקביל לתקופת ההסתגלות בגן, עברנו חוויה נוספת. והיא- גמילה חלקית מהנקה!
בראש השנה קלטתי שבעצם אין לי שום היתר הלכתי לא לצום ביום כיפור ומצד שני לא בשביל כוחותי לצום+ הנקה מלאה כל כך!
החלטתי שאני רוצה גמילה, ועכשיו! עוד לפני יוה"כ.  עמד לפני בקושי שבוע.
הפעלתי את כל כישורי בתחום השכנוע והעברתי את בעלי לצד שלי, גרמתי לו לרצות לעזור לי לגמול את פיץ בעיקר מהנקת הלילה. (שהיתה הנקה אחת ארוכההה במשך כל הלילה עם הפסקות קלות ;-)
עוד באותו לילה, עשינו הפרדת כוחות- בעלי נכנס לישון עם פיץ במיטה ואני הלכתי לישון כמו אשה נזופה בחדר ילדים. סגרנו את דלת חדר השינה כדי שפיץ לא ידע שאני נמצאת בבית ו... התחלנו את ה-לילה.
הלילה הזה היה מטורף. פיץ בכה במשך שעה וחצי ללא הפסקה(!)
בעלי שהיה כאמור סגור עם פיץ בחדר, ניסה כל שביכולתו כדי להרגיע אותו. הוא הכין בקבוק מים, בקבוק עם דייסה, ממתקים, ספרים, משחקים, מוצץ, אבל שום דבר לא שיכנע את פיץ להפסיק לבכות בהיסטריה.
 
בחדר השני, כשאני לא יודעת מה קורה בחדר השינה דמיינתי לעצמי את הסיטואציות הכי נוראות. חשבתי שפיץ נפל מהמיטה , נשאר תקוע בין העריסה למיטה, בוכה כדי שמישהו יציל אותו אבל בעלי ישן... כשפסלתי את האפשרות ההזויה, עלתה בדמיוני אפשרות אחרת, אולי פיץ בוכה בגלל ההנקה ואבא שלו פשוט חזר לישון מתוך חוסר אונים? הרי כגבר, הוא יכול לישון אפילו בעמידה...ואני, בחדר השני בוכה יחד איתו. הספקתי להבטיח כל כך הרבה הבטחות, העיקר שהוא ירדם וישכח מההנקה. קמתי מהמיטה, הסתובבתי במרפסת, הלוך ושוב. אבל הבכי של פיץ הגיע אלי מכל הצדדים. החלטתי שאני נכנסת לחדר ומניקה אותו. היד שלי כבר היתה על הידית, אבל נזכרתי באזהרת בעלי, שלא אכנס לחדר כדי שלא אהרוס הכל.  חזרתי למיטה, החזקתי בכרית וחיכיתי שהבכי ידעך. סיוט בהתגלמותו.
לאחר שעה וחצי של בכי היסטרי רצוף, פיץ נרדם ובעלי יצא מהחדר... סוף סוף.
שמעתי ממנו על כל ניסיונות ההרגעה שלא העלו פרי. ונרגעתי , לפחות למרות הצעד הקשה של הגמילה, אבא שלו היה לצידו וניסה לתמוך בו.
המשך הלילה לא היה קל יותר. הוא היה בנוי מבכי ממושך בהפסקות קלות. אבל למרות מלחמותי שלי מול עצמי, נשארתי נטועה במיטתי שבחדר הילדים כי הרגשתי שאני בשלה לשלב הגמילה הזה. שמחתי שיש לי את יום כיפור כיעד מפחיד שאני לא רוצה להגיע אליו כאשה בהנקה מלאה.
 
הלילות הבאים היו לילה אסל לילה באסל... ישנתי במשך שבועיים בחדר השני. כשבתחילת כל לילה הנקתי את פיץ בשכיבה, הרדמתי אותו על ידי הנקה.  ביום כיפור הנקתי בדיוק כמו שרציתי- 2 הנקות במשך כל יממת הצום. שכרתי בייבי סיטר ששמרה על הילדים משעות הצהריים עד צאת הצום וכך, הצלחתי לעבור את היום הזה בשלום.
 
באותם ימים קשים, פיץ התחיל עם וירוס של שילשולים והקאות... ואני כאמא, הייתי צריכה לראות אותו הולך ורזה מיום ליום. מצד אחד הורדנו לו את רוב ההנקות אבל מצד שני הוא לא התחיל לאכול אוכל רגיל. (כולם הבטיחו שברגע שהוא לא ינק הוא יהיה חייב לאכול אוכל רגיל, אבל מתברר שהוא כתב כללים חדשים...)  בקבוקים בכלל לא באים בחשבון הוא נגעל מהם כמו מפגר מת אפוף זבובים...
הלב שלי נקרע, החלטתי שרק בימים האלו אניק אותו מעט יותר מהרגיל. כי בכל זאת, הילד עם וירוס וחלש. הוא חייב את הנוזלים ואת המינרלים מההנקה.
בכל פעם שלקחתי אותו להנקה הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. והגמילה היא הדבר הלא נכון והלא הוגן :(
אבל ידעתי, שאו עכשיו או... מי יודע מתי.  הרי הוא היה בן שנה וחצי, מאז ואילך כבר לא נהיה בשלב שהוא יסכים בקלות לגמילה. תמיד נצטרך לעבור מערכה, אז אם כבר התחלנו, ועברנו את החלק הקשה. חבל להרוס.
עברו עלי ימים מלאי רגשות אשם. רציתי לכתוב, רציתי לספר אבל לא רציתי להגיע למסקנה שאני עושה דבר לא נכון. העדפתי להוריד את הראש מתחת למים ולתת לגל לעבור כמו שהוא. חיובי או שלילי.
כשהוירוס הנורא עבר, הילד התחיל עם התקפי סטרידו שלוו בהקאות. שוב, אותן מלחמות שאין אף אחד בעולם שיכול להכריע בהן ולעשות שלום בין הצדדים.  האם להניק ולעזור לו להחלים, או להמשיך לגמול מההנקה למען העתיד?
עברנו גם את זה. כיום הוא יונק פעמיים ביום. פעם אחת בצהריים כשהוא חוזר מהגן. ופעם שניה בלילה לפני השינה. (ההנקה של הלילה אורכת בין חצי שעה לשעה, אבל זה בסדר, זה מרגיע לי את המצפון על כל ההנקות האחרות שכבר אינם :)
 
 
- - - - -
התיימרתי לדחוס מאורעות כבדי משקל, שקרו במשך מס` חודשים, לתוך פוסט אחד... אני יורדת מהעץ.  
יש לי עוד הרבה לספר לכם. אבל אמשיך בפעם אחרת, רק תזכירו לי שכותרות כבר יש מספיק, אפשר להתחיל ישר מהעלילה ;-) 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

קוביית רשימת הרשומות
קוביית אלבום
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פ י ל פ ל י ת אלא אם צויין אחרת