00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טיקטאק יוצא לאכול

גינת המטבח

גינת המטבח, דרך הבוסתנים, ראש פינה

 

שכחו אותי בבית.

 

לא מעט דיווחים הגיעו בעת האחרונה לאוזניי, אודות ארוחת בוקר מיוחדת במינה בראש פינה - במקום הנקרא "גינת המטבח". למעשה לא מדובר בבית קפה או במסעדה, אלא בבית פרטי השייך לזוג בשם אמירה ומארק רובין. כל יום שישי הם פותחים את ביתם - ומגישים ארוחת בוקר לקהל הרחב. עלות התענוג כ- 75 ₪ לאדם – בהחלט יקר גם בסטנדרטים תל-אביביים. אולם בכל זאת החלטנו לבדוק על מה המהומה.

 

האמת היא שלא נסענו ל"גינת המטבח" במיוחד. כוונתנו המקורית היתה לטייל בצפון - וחשבנו שיהיה זה נחמד לפתוח את היום בארוחת בוקר מיוחדת. כיוונו את השעון המעורר לשעה חמש וחצי (אקט שביום שישי גובל במזוכיזם), בשש כבר היינו על כביש החוף – ובשמונה בבוקר התייצבנו בבית משפחת רובין.

 

ניתן לאכול כאן בחצר בחוץ מול אורוות סוסים – או בחדר בתוך הבית. בשל הקור הרב ששרר בשעה מוקדמת זו, בחרנו באופציה השנייה. נכנסנו פנימה וגילינו חדר בעל מראה זרוק, קצת מוזנח, עם כורסאות, מזרנים ישנים, כריות ושולחן נמוך. כמה שונה ממה שדמיינו.

 

מכיוון שמדובר באירוח ביתי, ציפינו לאיזו קבלת פנים חמימה כלשהי מצד בעלי המקום. אולם תקווה זו התבדתה, כשאף אחד מהם לא בא עימנו במגע. את השירות קיבלנו מעובדת פיליפינית, שאיננה דוברת עברית כלל. עודדנו את עצמנו, שממילא הגענו לכאן בשביל האוכל – ושתמורת 150 ₪ נחווה כאן בוודאי חוויה קולינארית מיוחדת במינה.

 

הארוחה נפתחה בכוסית יוגורט חביבה.

 

מטבלים שונים הוגשו גם כן לשולחן. חבל רק שהלחם, אשר היה אמור ללוות אותם, הוגש כרבע שעה לאחר מכן.

 

בנוסף הוגש סלט ירקות, שהורכב בעיקר מחתיכות גדולות של עלי חסה.

 

לאחר מכן הוגשו אומלט וקיש תרד - שניהם היו חביבים אך שגרתיים.

 

צלחת שכללה 6 גבינות שונות (אותן מגבנים כאן במקום) היוותה מפנה לטובה.

 

אולם גולת הכותרת היתה סלסלת מאפים גדולה, שכללה מבחר גדול ועשיר של בצקים: לחם, בורקס, קלצונה, סמבוסק, קרקרים ועוד - שהוגשו בכמות, המספיקה גם לחבורת נהגי משאיות מורעבים. ולמרות טיבם של המאפים, יש גבול לכמות הבצקים שאפשר לזלול בארוחה אחת.

 

 

ואם כל הפחממות הללו לא הספיקו, הוגשה לשולחן גם פיצה ביתית, שהיתה חובבנית לחלוטין.

 

 סיימנו לאכול לקראת השעה תשע. מכיוון שרצינו להשתתף בסיור מודרך בטבריה בשעה עשר, תכננו לצאת מראש פינה עד השעה תשע וחצי – וזאת כדי להגיע בזמן ליעדנו. ציינו בצורה מפורשת, שעלינו לעזוב במחצית השעה הקרובה - וביקשנו שהקינוחים והקפה יוגשו לנו בהקדם. אז חיכינו וחיכינו - ולאחר 20 דקות, בהן אף אחד כלל לא ניגש אלינו (אפילו לא כדי לפנות את הצלחות), יצאתי החוצה כדי לברר את פשר הדבר. לתדהמתי גיליתי, כי פשוט נשכחנו בבית(!). יכולנו להמשיך לשבת שם עוד זמן רב – מבלי שמישהו היה פונה אלינו. אז לקחנו בטייק-אווי 2 קינוחים (שבלול קינמון ועוגת גבינה), ויתרנו על הקפה – ויצאנו החוצה.

 

 

הרגשנו מאוכזבים וכעוסים. לא אהבנו את אווירת השאנטי הזרוקה שם, את חוסר היחס כלפינו – וגם את העובדה שחשנו כבדים ביותר פיסית. הגוף פשוט התפוצץ מאכילת בצקים. ציפינו לחוויה שונה לגמרי – ואמרנו לעצמנו שלא נחזור לגינת המטבח בעתיד.

 

נסענו במהירות לטבריה – ובעשר בבוקר בדיוק הגענו לאתר הארכיאולוגי במרכז העיר (ליד מלון שרתון). בכל יום שישי יוצא מכאן סיור מודרך במשך כשעתיים - במחיר סמלי של 10 ₪ לאדם. היתה זו חוויה נהדרת, במהלכה למדנו רבות אודות ההיסטוריה העשירה של העיר. מסתבר שלטבריה מקום חשוב בהיסטוריה היהודית – ושהיא אחת הערים היחידות בארץ, בהן התקיימה התיישבות יהודית רציפה - החל מהתקופה הרומית ועד ימינו. ההשתתפות בסיור היתה מהנה ומחכימה.

 

הגן הארכיאולוגי:


 

מסגד ישן בעיר:

 

מטבריה נסענו כעשר דקות לאתר הטבילה ירדנית. זהו אתר עלייה לרגל לנוצרים מאמינים, הטובלים עצמם במימי הירדן, בדיוק כפי שישו עשה 2000 שנה לפניהם. חזינו בקבוצה גדולה של צליינים, שנראתה נרגשת מאוד מהמעמד. ניכר כי עוברת עליהם חוויה רוחנית-דתית גדולה. הישראלים המעטים שהגיעו לכאן, התבוננו בטקס במבט די משועשע.

 

 

 

יצאנו מהאתר, מזג האוויר הסביר לנו פנים – והחלטנו לטייל לאורך נהר הירדן הדרומי (במסלול בו עובר שביל ישראל). ההליכה, שנמשכה כשעתיים בערך, היתה קלילה, נעימה ומהנה. היא כללה מעבר בחורשת האקליפטוס, עליה כתבה נעמי שמר את שירה הידוע.

 

 

חזרנו לרכב – והמשכנו לנסוע מרחק קצר עד לקיבוץ דגניה א`, שם הצטלמנו ליד הטנק הסורי המפורסם. זהו טנק, שנפגע ע"י לוחמי המושבה במהלך מלחמת השחרור - בקרב מכריע, שעצר את התקדמות הכוחות הסוריים לעבר מרכז הארץ. כיום הוא ניצב כאן בכניסה לקיבוץ כמזכרת לאותם ימים קשים.

 

 

 

מכאן שמנו פעמינו לקיבוץ השכן דגניה ב` – אל חוות השוקולד "גליתא". המילה "קיבוץ" בד"כ מעלה אסוציאציות של רפת, לול, חדר אוכל מיושן – ולאו דווקא של פרליני שוקולד מעודנים. לכן אולי המקום הזה מיוחד במינו.

 

 

גלית אלפרט היא שוקולטיירית, שלמדה במשך כשלוש שנים בבלגיה את סודות השוקולד. בדגניה ב` היא הקימה בית שוקולד נהדר, כזה שלא נופל במאום מאלה שברחוב אבן גבירול בת"א. יש כאן מפעל שוקולד, בית קפה – ואפילו מעבירים פה סדנאות שוקולד לקבוצות. אני לא יודע מה מייסדי התנועה הקיבוצית היו חושבים על המקום הזה, אבל בהחלט מדובר בהתגשמות החלומות הרטובים של חובבי "מאכל האלים".

 

 

נכנסנו פנימה - ושם הציעו לנו לצפות בסרט קצר אודות המקום. הסכמנו ולא התאכזבנו – במשך 12 דקות תיאר הסרט את תהליך יצירת השוקולד  – החל מקטיפת פולי הקקאו באפריקה, דרך עיבודו בבלגיה – וכלה בהפיכתו למוצר מוגמר בישראל. כל מי שצפה בסרט יצא ממנו בתאוות שוקולד משולחת רסן וגם אנחנו לא התאפקנו - וקנינו מספר פרלינים מהמבחר הגדול והמפתה במקום (4.5 ₪ ליחידה).

 

 

 

התיישבנו בבית הקפה והזמנו את "משקה האלים" (18 ₪), המכיל מנת אספרסו, קצף חלב, כדור גלידת שוקולד 73%, ליקר שוקולד וקצפת. תענוג לכל חובבי קפה עם שוקולד.

 

 

כמו כן הזמנו "חגיגת גלידה" (20 ₪) – עוגת גלידה סנדוויץ` עם שני משטחי מרנג וביניהם 2 כדורי גלידה לבחירה. המנה כשמה כן היא – חגיגה גדולה, מתוקה ומשמחת.

 

 

עצרנו כאן. יש גבול לכמות הסוכרים שאפשר לספוג בבת אחת. הבטחנו לעצמנו, שבפעם הבאה שנעבור בסביבה, נבקר בגליתא שוב. חזרנו לאזור מרכז בשעת ערב מאוחרת. היה זה יום ארוך, אינטנסיבי - אבל עמוס בחוויות ומהנה מאוד.

 

ציונים: גינת המטבח: 2.5 כוכבים, גליתא: 4 כוכבים

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TickTack1 אלא אם צויין אחרת