00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מאבד מידע

ים - יבשה

תחיה

תחיה

באמת שאין לי מושג כבר כמה זמן אני רץ, אני פשוט רץ. אני מרגיש כבר כל צעד ולאט לאט מרגיש את הגוף מתרוקן מכל טיפה של אנרגיה, אבל לא מפסיק. הצעדים לא גדולים אבל ההתקדמות מהירה ועם כל צעד מגיעה נשימה שמוציאה מהגוף שלי אוויר חם ומכניסה קצת מהקרירות של החוץ.

אני לא מסתכל על כלום, העיניים פשוט תקועות קדימה על האופק והרגליים בעקבותיהם. אחרי כל צעד אני מרגיש את הגוף נוחת בעוצמה ונדחף קדימה רק כדי לעשות עוד צעד אחד. הזמן עובר והגוף ממשיך במגמת ההתרוקנות ולראשונה אני חושב על מה יקרה אם אני אפול כאן, בדרך הזאת, באמצע המקום הזה. המחשבה נעלמת כשהכחול של השמיים מתערבב עם הגוונים הירוקים והחומים של הטבע ואני מרגיש את העוצמה של המקום משתקפת בי.

אני שוב מיישר את הראש ומקבע את המבט קדימה ולו רק כדי להבחין בשינוי בקו האופק שנהפך כהה פתאום. "אני מתקרב לקצה", אני חושב לעצמי ובחצי מודע אני מגביר את הקצב. הרגליים זזות בקצב אדיר, הנשימות הופכות מהירות וחדות מרגע לרגע. הצעדים כבר ענקיים ואני מרגיש את הגוף חותך את האוויר במהירות אדירה. אני מתקרב לסוף, לא עוצר, יודע שמה שלא יקרה, לריצה הזו יש כיוון אחד בלבד. צעד ועוד צעד מתחברים להם וכל הרוח עוטפת אותי עכשיו ומביאה אותי למצב שבו אני כבר לא מרגיש את הרגליים. שנייה ועוד שנייה ואני כבר פחות מכמה עשרות מטרים ממה שנראה כמו צוק ענק ומתחתיו תהום רחבה. אני משחרר את הכל והגוף נדחף קדימה במהירות אדירה. אני מרגיש שכל צעד שלי ננעץ באדמה בעוצמה אדירה, צעקה אדירה מתגלגלת מתוכי והופכת לשאגה מהדהדת. צעד אחרון. שקט.

לרגע אחד קטן לעולם אין קצה ואין כיוון, אין למעלה, אין למטה, השמיים מתערבבים יחד עם הקרקע ולרגע אחד אין הבדל בכלל. אני מרגיש ערום וכל פיסת עור בגוף שלי מלאה באוויר מבפנים ומבחוץ. הרגליים נעולות לאחור, הידיים פרוסות לצדדים, הנשימה עמוקה והלב הולם לאט אבל בחוזקה. אני חי את הכל מחדש, זוכר את הכל ושוכח את הכל ברגע. רגעים עפים לי מול הפנים, פרצופים, נגיעות, בכי, צחוק, צעקות, לחישות, כח, רוך, מבטים, ה-מבט, הכל רגעים.

והנה אני חוזר לקצה הצוק, שתי הרגליים צמודות על הקצה והגב נשען לאחור. העיניים שלי עוקבות אחר הדמות הזו שחצי נוסקת וחצי צונחת והעניים נעצמות להן לאט. כשאני פותח אותם אני מספיק לראות רק רגע אחד חטוף של זיכרון לפני שאני מסתובב והולך, אבל גם אותו אני זוכר - ומיד שוכח. אני מתחיל לצעוד בדרך חדשה והפעם אני הולך בצעדים חופשיים לגמרי, אין מדידה, אין קצב, יש רק התקדמות. נשימה חדשה ועמוקה.

ברוך הבא לעולם. תחיה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אה ידשע ראסטמן אלא אם צויין אחרת