00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

גיהינום- קצת באיחור - לרגל יום המאבק באלימות כלפי נשים

לרגל יום המאבק באלימות כלפי נשים 

 

 

סיפור שכתבתי בעקבות מפגשים שהיו לי עם נשים מוכות במסגרת העבודה שלי.  משום מה אלימות כלפי נשים נתפסת כאופיינית בשכבה מסוימת- פשוטה, מעט נחשלת, ולא משכילה. ולא היא. זו מכה של כל שכבות האוכלוסיה ומי כמוני יודעת בכמה אנשים מפורסמים וידועים טיפלתי בהקשר לאלימות שכזו.

בחרתי דווקא את הנשים שברובן אינטליגנטיות, משכילות, חכמות. גם הגברים באים מאותה שיכבה סוציואקונומית.

 

 

 

את יודעת מה זה גיהינום? כולם חושבים שלשם מגיעים לאחר המוות, ואני רוצה להגיד - שם חייתי במשך רוב שנות נשואי.

 

כולם אומרים לי את משכילה, יש לך משרה, למה נשארת? למה לא קמת והלכת? ואני אומרת: אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.

 

זה היה שם, מההתחלה, בדיוק כמו בכל ספרי הדרכה, כל הסימנים – רכושנות וקנאות, ניסיון להרחיק חברים ובני משפחה,  מצבי רוח קיצוניים וביקורתיות. הוא קבע והחליט מה אני אעשה, מה אלבש ועם מי אתראה.  "זה חשוף מידי",  "את מאופרת מדי",  "כשאת חוזרת מאימא שלך את  לא אותו דבר",  " הם משפיעים עלייך לרעה שתעזבי אותי" . ואני, אני פירשתי את כל הסימנים כסימנים מחמיאים -"הוא אוהב אותי"  "הוא מתקשר אלי המון כי הוא מתגעגע"  "זה רק מצבי רוח ".

כל כך אסירת תודה, כל כך רוצה לרצות אותו, נמנעת מלעשות דברים שירגיזו אותו, מוותרת על עצמי, על הרצונות שלי "כדי שלא יפגע" "כדי שיהיה מרוצה. מכירה את ההרגשה? תסתכלי מסביב ותראי את אותו דפוס התנהגות ואותה זוגיות – אצל אחות, אצל שכנה אצל חברה לעבודה? וגם אם את לא רואה, תאמיני ל,  זה קיים .

 

הייתי המאושרת באדם כשביקש ממני להינשא לו. אני, עכברה, שקטה ואפרורית. מורה. והוא חסון וחזק, בעל נוכחות דומיננטית והופעה מרשימה, בוגר מנהל עסקים. כל מה שאני לא. בתחילה הכול היה נפלא- בילויים, פינוקים, יחסי מין. תחושה של שלמות, החצי השני שלי. שלם אחד. התעלמתי מהערות של חברים שניסו להפנות את תשומת ליבי להתנהגות שלו. משפחתי לעומתם שמחה ש"מצאתי חתן ראוי".

 

זה לא קורה מהיום למחר. הכניסה למערכת אלימה היא הדרגתית וכמעט בלתי מורגשת כמו קורי עכביש מסביב לטרף. עופר נולד וטיפלתי בו במקביל לעבודתי כמורה. כמובן שבמקביל גם טיפלתי בבית. ואז הגיעו הטענות "את לא מנקה טוב",  "את מלוכלכת ובלאגאניסטית". הוא הפך לאובססיבי בנושא כספים, לחץ עלי להפקיד את המשכורת  בחשבון משותף והפך לאדון לחיי – הוא חישב כל אגורה "את בזבזנית, את קונה מה שלא צריך" הוא אמר  "אני צריך להקציב כסף להוצאות ". "כל מה שהגענו אליו זה בזכותי" נהג לאמר "טפשה"  מצביע על הראש שלי " אין כלום, ריק".

 לא העזתי להשתתף בשיחה,  כי תמיד הואנהג לקטוע  אותי ולאמר "את מדברת שטויות" ליד כולם.

 

 אבל בעיקר ותמיד אמר  "את אשמה" . הוא גרם לי להרגיש שאני אשמה - את אשמה שיש קצר חשמלי, את אשמה שהמכונית התקלקלה, את אשמה שהבורסה צנחה. את אשמה

 

 את יודעת מה זה לחיות בתוך תחושת אשמה? וממש הרגשתי שאני לא בסדר, שאני חייבת להשתנות, שמגיע לי היחס הזה, שאני לא שווה כי אני טיפשה. ואם אהיה טובה יותר, מבינה יותר, הכול היה מסתדר. וזה ממש מחוכם. קורי עכביש כבר אמרתי?  הוא טווה מסביבי מלכודת של תחושות אשמה ואני חייתי בתוכה. אבל את יודעת מה זה באמת? זה מנקה אותו מכל אשמה כי הרי אני אשמה ! זו מערכת של הכחשה.

 

אל תסתכלי עלי במבט הזה. אנשים חושבים שהם יכולים להיות חזקים, בעלי תושייה . גם אני אמרתי,  לי זה לא יכול לקרות, אני לא אתן לזה לקרות. אבל אדם לא יכול להיות רציונאלי כשאקדח מכוון לו לראש, גם אם זה לא ממש אקדח . ואף אחת מכן לא חסינה. את יכולה להיות אקדמאית עם מקצוע והכנסה , את יכולה להיות פשוטה בלי השכלה ובלי מקצוע. זה לא משנה. כי בניגוד למה שהוא כל הזמן אמר, מה שכולם אומרים, זה לא אנחנו, אנחנו לא אשמות . זה משהו מעוות בראש שלהם.  

 

באחד הימים חזרתי הביתה מטיול בגינה עם עופר. הוא כנראה כעס שיצאתי ולא הייתי בבית כשהגיע מהעבודה. כשפתחתי את הדלת הוא נעץ בי מבט בעיניים רצחניות והיכה אותי באגרופו. זו הייתה הפעם הראשונה. אח"כ באו רבות.

 

אף פעם לא ידעתי מתי יבואו המכות, זה לא היה קבוע, זה יכול היה להיות פעמיים ביום או פעם בשבועיים, אף פעם לא ידעתי מה ירגיז אותו. את כל הזמן נזהרת אבל תמיד הוא ימצא משהו שעשית, שהקפצת לו את הפיוז- ואז מגיעות המכות.

יש בהן שיטה. זה לא סתם מכות של כעס זה כעס מסודר, מאורגן, ממוקד. אגרוף בראש, בבטן, בשדיים.  זה נקרא  "מכות יבשות" שלא משאירות סימנים, לא יורד דם. אבל לפעמים יש בעיטות, לפעמים תלישת שיער, ופעם הוא חנק אותי עד שהתעלפתי.  

אני רואה את הזעזוע בעיניך, אבל כשנמצאים בתוך הסיטואציה, אין לך כוח אפילו לחשוב על בריחה, את עסוקה רק בהישרדות ואת בונה לעצמך עולם שבו אפשר להמשיך ולתפקד ואומרת לעצמך הוא "מעליב ופוגע אבל אף פעם הוא לא ירים עלי יד" , ואח"כ את אומרת      " הוא אלים אבל הוא לא ירצח אותי". זה "מנגנון ההגנה של כל הנשים המוכות", כמו ששמעתי פעם מישהי אומרת "להפוך את הבלתי נסבל לנסבל" .  

אני רואה את המבט שלך וחוששת שאת לא קולטת את התהליך. זה לא כל הזמן אלימות. יש מעגל לאלימות.  יש שלב ההתפרצות אבל מיד אחרי יש שלב הפיוס, יש כאלה שקוראים לו "שלב הירח דבש" . את מחייכת, אבל זה בדיוק כך. הוא פתאום מלא אהבה מלא חרטה והתנצלויות ופתאום את זוכה לחוות את החלום המקורי של אהבה ופינוק. את מרגישה רצויה ואפילו יותר מזה, "אני אעשה כל מה שתרצי" הוא מבטיח,  וזה כובש. את מרגישה חזקה. את סבלת את אכזריותו, את החזקת מעמד, והינה הצלחת לשנות אותו.  את אפילו אוהבת אותו. הכל יהיה אחרת. אבל זו רק אשליה ואת זה את לומדת מאוחר מדי - אם את לא עוצרת את המכה הראשונה מגיעה המכה השנייה והשלישית ועוד מכה, ועוד מכה, ועוד מכה.....

וברור שמחוץ לבית, הוא היה האדם הכי מקסים בעולם. "איזה מקסים" נהגו המזכירות במקום העבודה שלו להחמיא, "איזה בעל נהדר יש לך"  אמרו המורות בבית הספר. תמיד היה שרמנטי ומצחיק. תמיד היה חכם ואדיב. "קסם של בחור יש לך".

עם הזמן נעשיתי יותר ויותר מפוחדת, פחדתי מהמכות , פחדתי להיות מתויגת כאישה מוכה, פחדתי שהסביבה תדע, פחדתי שיצביעו עלי עם האצבע. הייתי מושפלת ובלי כבוד עצמי, ולא היה לי למי לפנות. זה לחיות בבדידות, עם סוד נורא וחיים חצויים. והטיפשות הכי גדולה שלי - קיוויתי שזה ישתפר. אבל לא הייתה שום סיבה שזה ישתפר, לא העזתי אפילו להעלות את האופציה של יועץ או טיפול כי היה לי ברור שהוא יגיד "את המשוגעת, אני נורמלי אני לא צריך טיפול" והמכות שיתלוו לאמירות האלה. אז ויתרתי ובנתיים, מבפנים, התפוררה נפשי .

התמדתי ושרדתי רק בזכות עופר.  חייתי בשביל עופר. כדי שלעופר יהיה בית. כדי שלעופר תהיה מסגרת. קיוויתי שהוא לא יודע, שהוא לא מבין. הילד היפה והחייכן שלי.

באותו יום הוא אמר לי שהוא ייקח את עופר ויעזוב לחו"ל ולא אראה אותו לעולם. האמנתי לו. הוא תמיד הבטיח וקיים. לא הייתה לי ברירה. קמתי בלילה, ניגשתי לארון כלי העבודה ולקחתי פטיש כבד....

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת