00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

דוח העוני

 

נתקלתי בכתבה שאומרת, שדוח העוני שפורסם היום קובע כי, שיעור הקשישים העניים עלה ל- 22.6% וסה"כ האנשים העניים בישראל עומד על 1,630,400 בני אדם.

 

מישהו מסוגל לחשוב על המספר הזה? לנסות ולדמיין אותו? בפרסומת למניעת תאונות דרכים מנסים להסביר לנו מה זה – 30.000 הרוגים – 2  אצטדיוני כדורגל , עיר בינונית, אז איך להסביר מה זה מליון שש מאות אלף וארבע מאות אנשים? תדמיינו משפחה אחת, הורים ושלושה ילדים, מקרר כמעט ריק, בגדים משומשים ותיקי בי"ס שהתקבלו כתרומה, חבילות מזון שמגיעות מארגון זה או אחר, שוו בנפשכם מה זה עושה לאותם ילדים.

 ותכפילו.

 

בספר "נוטות החסד" מנסה "הגיבור" להמחיש, להבדיל אלפי הבדלות, את המספר שישה מליון.  

"הטלוויזיה מטיחה בנו מספרים רבי רושם שנגמרים בהרבה אפסים, אבל מי מביניכם עוצר לעיתים כדי לחשוב באמת על המספרים האלה? " והוא מציע לקחת שעון, להסתכל על מחוג השניות ולספור. תנסו.

 

בכל פעם שהבת שלי מבקשת ממני 50 שקלים מסיבה זו או אחרת אני לא מצליחה להימנע מלחשוב על אותם אנשים שעבורם 50 שקלים היו פותרים את בעיית המקרר למספר ימים.

 

אני מודעת לכך שאני מדברת ממקום כואב, כי אני הגעתי ממשפחה כזו, לא היינו רעבים אבל כמעט כל דבר אחר – לא היה. היו לי שתי חולצות שלבשתי לבית הספר, בכל יום כיבסה אימי אחת ולבשתי את השנייה. כשהגעתי לתיכון ולבשתי תלבושת אחידה שקיבלתי ממישהי, רק אז הבנתי שיש עולם אחר, עולם שאבא עובד באופן קבוע, עולם שיש בו מכוניות פרטיות למשפחה ובדכ` יותר מאחת, עולם שלכל ילד יש חדר משלו, שיוצאים לנופש בחופשים ומקבלים דמי כיס בסכומים שלא ראיתי עד אז.

 

מדי פעם אני תוהה  האם זו אני או הגורל/המזל/אלוהים או כל גורם אחר שאיפשר לי לצאת ולפרוח מהקן שבו גדלתי.

 

התקדמתי, ואני גאה בהישגים שלי לעומת המקום שממנו באתי. למדתי באוניברסיטה, רכשתי מקצוע ומעמד, יש לי בעל משכיל, בית פרטי ושתי מכוניות והחיים טפו טפו טפו...

 

אבל בפנים בפנים נשארתי אותה ילדה שכואב לה לזרוק אוכל ולכן לימדה את עצמה לאלתר ולמחזר אוכל, שמפריע לה לשלם הרבה עבור מוצר שאפשר לרכוש בזול יותר במקום אחר,  ולכן טורחת לנסוע לרשתות רחוקות וזולות, שלא מסוגלת לחשוב על לרכוש ג`ינס בשמונה מאות שקלים, ותמיד מנסה לשכנע את הבנות להתפשר על המותג, וכמובן שזה לא עוזר לי.

 

אני חצויה, מצד אחד אני רוצה לתת לבנות את מה שלא היה לי, כי הן לא חייבות לסבול מהתסכולים של אמא שלהם, כי אם אני לא אתן להם יהיה לאחרים? אבל מצד שני -  אולי אנחנו טועים? אולי אנחנו לא מכשירים אותם לצאת לחיים עם" סכין בין השיניים" לא מכשירים אותם להישרדות. מצד שלישי אני מסתכלת על שתי הבנות הבוגרות שלי- חרוצות, עובדות שעות ארוכות כי הציבו לעצמן מטרה ועומדות להגשים אותה ואומרת לעצמי,  אולי לא טעיתי, אולי המסר בכל זאת עבר .  

 

וקשה לי שלא לתהות, כמה מאותם עניים יצליחו לצאת מהמעגל שכיום הוא כבר מעגל שני או שלישי לעוני.  האם אותו גורל/מזל/אלוהים יעמדו מאחורי חלק מאותם עניים, יטפחו על כתפם ויגידו: אתה נבחרת, אתה תצליח? או האם זה תלוי רק בנו? .

כבר נאמר כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אבל עד כמה? 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת