00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סריגה עם שוקו

הסיפור של רותם

רותם נולדה בשבוע 38. ד"ר משיח אמר שמצידו אני יכולה ללדת, אך הצירים שעצבנו אותי היו חזקים מאוד, ברקסטון היקס שלא הובילו לשום מקום חוץ מזה שאני אסתובב בפנים חמוצות וכואבות כל היום ואקטר ואקטר ואקטר כל כך שהמשפחה הקרובה כבר לא יכולה לשמוע אותי.
אז בסוף לא יכולתי יותר והתייצבתי במיון נשים בשבוע 36 + 6. כל כך כאב לי כל הגוף והם בשלהם. יש לך רק פתיחה של ס"מ זה לא בשביל לידה.
ולמחרת כשהגעתי שוב, הפתיחה רק ס"מ ורבע וכעבור 6 שעות בהם הייתי מאושפזת ועברתי 4 מוניטורים הגעתי לפתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה של 30 אחוז ושוב שחרור הביתה.
כן רותם החזקת חזק מאוד את אמא כאילו הבנת ששם בחוץ לא יהיה לך טוב.
אבל אמא התעקשה חזק.
והצוות הרפואי לא יכול היה.
נקראתי לידה פוסט רפואית. כלומר סיפור מוקדם ביותר של אשה שמתעקשת ללדת אבל היא בכלל לא מוכנה גופנית וגם העובר שלה לא.
אבל אני התעקשתי -
וביום 37 +1 התייצבתי שוב בבית החולים הפעם 4 פעמים באותו היום כאשר בפעם הרביעית עשיתי הצגה מושלמת של התמוטטות. השעה 23:30 ואני מאושפזת במחלקה.
 
רותם נולדה אחרי שעות סבל רבות בשעה 15:35 אחרי הצהריים.
ומאז רגשי האשם שאולי רק אולי (למרות שאני יודעת שזה לא שייך ומה שהיא סובלת ממנו הוא גנטי בכלל) מלווים אותי עד היום הזה.
 
והסבל מתחיל כך:
- לא, לא נכון,
- כן נכון
- לא, אני לא מאמינה
- תראי, שבסוף אמא שלך תמיד צודקת
- ווט אבר.
 
ככה היו מתנהלות השיחות, כמובן מעל ראשה של תינוקת בת 4 חודשים ואח"כ 6 חודשים, ואח"כ  9 חודשים.
ובגיל 9 חודשים אמא לא הסכימה יותר לשמוע ממני לא וקבעה עובדה.
 
ואני, אני קבעתי תור במרפאה לשמיעה.
כן ככה זה התחיל.
מתור לשמיעה, עברנו לתור לרופא התפתחות
ומשם לרופא המשפחה בחזרה להמשך קביעת תורים
הכל לפי הגחמות של אמא שלי.
ואחרי שהיא אמרה שלא יכול להיות שאף אחד לא רואה
כלום, הגענו גם לפסיכולוגית לילדים.
שכמובן כמו כולם לפניה אמרה שהכל בסדר ומדובר
רק בתינוקת בת 10 חודשים ואח`כ שנה ואח"כ שנה וחצי
ויהיה בסדר.
 
בגיל שנתיים וחצי חזרנו לגור ליד אמא שלי, בפעם הראשונה נכנסה בתי שלא למעון חממה, וכאן כבר לא יכולתי להיות יותר בת יענה, זו שטומנת את הראש בחול ולא מוכנה להודות שיש בעיה.
אכן היתה בעיה .
בעיה גדולה.
ילדה שלא מוכנה להתנסות בהרבה הרבה דברים שבני גילה מתנסים, שבוכה המון, שצריכה המון חיזוקים שצוות רגיל לא יכול לתת לה במעון ואח"כ בגן הפרטי.
ילדה שהרבה דברים שאנחנו מקבלים כמובן מאליהם כמו להדביק, לגזור, להשחיל חרוזים - באו לה בכל כך הרבה שעות סבל ובכי.
 
- אתם לא מבינים שאני לא רואה את החור.
- אתם לא רואים שהוא קטן מדי.
- החרוז הזה נגדי הוא לא רוצה להכנס לשרוך שלו.
- המספרים האלה לא טובים, הם לא גוזרים כלום.
- די, נמאס לי, את רוצה שאני אגזור, הנה אני גוזרת וטראח
עבודה שישבנו עליה 3 שעות נקרעה בפראות והלכה לפח.
- לחולצה הזאתי אין בכלל חור לצוואר, את סתם אומרת. אחרי הפעם האלף של נסיון להתלבש לבד.
- אני לא אוהבת את המכנסיים האלה, הם מגרדים וככה היה עם רוב הבגדים שלה. הפתק מפריע לי.
 
ככה זה המשיך עוד שנה.
כמובן שהיא גם לא השתתפה בפעילויות של הגן, תמיד ישבה בצד, תמיד היתה עצובה, תמיד עיניים גדולות מבינות ושותקות.
והלב שלי נחמץ.
איך אני יכולה לעזור לפרח שלי.
 
עברנו דירה והיא כבר בת 4.
נכנסה לגן חדש מול הגן של אחותה שתמיד הגנה עליה ושמרה עליה אבל הן כבר לא היו ביחד. כל אחת היתה בכיתה משלה עם גננת אחרת וצוות אחר.
והצות אהב אותה, באמת שאהבו אותה ונצמדו אליה וניסו להקל עליה ככל יכולתם הדלה.
אך היו רק 3 סייעות וגננת ובגן היו עוד 35 ילדים.
ואני נקראתי לשיחה קשה ועצובה שוב עם כל הצוות בתגבור המפקחת על הגנים ומישהו מהרווחה אצלנו.
 
פתחנו תיק ברווחה בתקווה שזה יביא אור.
ואכן הגענו למקום מהמם בהתנהגותו כלפי הילדה.
צוות של 6 סייעות + גננת ועוד מטפלות מקצועיות כל אחת בתחומה,
וכן רק עוד 10 ילדים מלבדה כולם בנים.
 
ורותם החלה לפרוח. היתה המלכה הבלתי מוכתרת של הגן תואר שנשאה בגאון עד לפני שנה.
בהתחלה ההתקדמות היתה בצעדים מהוססים כאלה קטנים.
לא האמינה שהיא מסוגלת, שהיא יכולה, שגם היא תדע.
אבל למדנו, לגזור, להשחיל, להדביק, להתלבש, להתרחץ, לרחוץ פנים
ידיים, לחתוך מלפפון ועגבניה, למרוח לחם, ועוד המון פעולות שאתם
רואים אותם כמובן מאליהם והיא לא.
 
עברו עליה שנתיים כאלה בנעימים עם הצוות ואז הפוגרום החל מחדש.
אנחנו עולים לכיתה א`.
 
מה עולים לכיתה א` איך, איפה, מתי, הלו, מישהו שומע אותי , אני אמא שלה מודיעה לכם שהילדה הזאת בכלל לא מוכנה לבית ספר, למה, למה לא מקשיבים לי.
 
- יהיה בסדר אמא, שחררי.
 
הודיע לי איש צוות משרד החינוך. אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים.
אבל -
 
- כן שמענו אותך אמא. אבל לנו יש את ההחלטות שלנו.
 
היום אני יודעת זה רק התקציב שדיבר מהגרון שלו.
אבל אני כבורג קטן מול מערכת משומנת היטב לא יכולתי לעשות כלום.
 
ראיתי אותה דועכת בכיתה א`. מתחבאה מתחת לשטיח, מתחת לשולחן, בפינת הבובות רק שלא יראו אותה רק שלא יבקשו ממנה שוב לשבת ליד השולחן ולצייר או לכתוב שלום כיתה א` או כל משימה לימודית אחרת.
אחרי חצי שנה כזאת לא יכולתי יותר הרמתי זעקה לרווחה ונכנסתי להיות סייעת מן השורה בכיתה שלה.
בהתחלה המורה והצוות התנגדו חזק לכניסה שלי, בהמשך ראו שאני בסדר גמור גם  עם ילדים אחרים אפילו שנותנת 90 אחוז לבת שלי מהזמן והסכימו שאשב שם לא בלב שלם אבל הסכימו .
 
שבועיים הייתי הסייעת הפרטית שלה ושל בר. ילד כמוה עם בעיה אחרת.
במשך השבועיים מיד ראיתי שתוכנית הלימוד אינה בשבילה. על היום הראשון אצתי לחנות הספרים הקרובה וקניתי תוכנית אחרת לחלוטין מזה שמלמד אותם בית הספר.
הילדה שמגובה באמא נכבשה לרעיון תוך 10 ימים לא קלים הדבקנו פער של 5 חודשים.
הצוות היה בהלם טוטאלי שהילדה מסוגלת.
סילקו אותי וניסו בעצמם ונכשלו.
נקראתי שוב לדגל.
הפעם לא בבית הספר נאמר לי לעבוד איתה בבית צמוד צמוד.
עד סוף השנה למדה הילדה קריאה בקמץ בלבד עם אמא צמודה צמודה. את החשבון זנחנו לטובת מקצוע אחד ויחיד הוא לימוד אותיות הא"ב וראשית קריאה.
אי אפשר היה יותר מזה.
 
אך הפתעה, הפעם סוף סוף לטובה.
סוף סוף מישהו שם במשרד החינוך וברווחה הסכים איתנו ההורים שיש בעיה גדולה.
לא לפני שפתחו לחצי תיק במשטרה, על התעללות בה, וסגרו אותו מחוסר ראיות לציבור ותוך הבנה סופית שלא אנחנו ההורים הבעייתיים אלה שיש כאן בעיה אמיתית שההורים לא יכולים לפתור לבד עם הצוות מצומצמם.
 
עברנו וועדת השמה לא קלה והיידה לחינוך המיוחד בו אנו אנחנו נמצאים כבר 8 שנים.
 
מפה נפתחה דרך חדשה ומעברים חדשים ובהחלט לא קלים. עם צוות השמה שיושב איתנו כל 3 שנים להחלטה אם היא נשארת בחינוך המיוחד או חוזרת לקהילה. קבלנו גם יועצת בית ספר מעולה שבמעולים לא הייתי יכולה לבקש אישה יותר טובה מדבורה או תמר עם אוזן קשבת ענקית שאני חושבת שהאוזניים של שתיהן מגיעות לבטח עד אמריקה. אך כל בקשה קטנה וגדולה ממולאת על הצד הטוב ביותר שאפשר לצפות ואי פעם לקוות שנגיע אליו.
התסכול היה מנת יומנו והבכי היה חדשות לבקרים וגם בבית הספר. מחברות קשר שלמות עם כיתובים של סוף יום הוחזרו הביתה בו נכתב היום בכינו המון, היום קצת פחות, היום למדנו פעם ראשונה שבכי אינו פתרון ומשם נפתחה דרך חדשה.......
 
מלחמות חדשות נולדו אך הפעם מלחמות שבצד להם היה גם מי שהקשיב וידע גם לכוון נכון עם כלים מתאימים. ואם לא צוות בית הספר אז הפסיכולוגית הפרטית שמקבלת מאיתנו הון חדשות לבקרים אך מאחר והיא פרטית כל הצעה שלה קולעת בול למטרה ועובדת.
וכאשר אחד לא התאים הוא מיד הוחלף באחר ושוב באחר עד שנמצא הפתרון הסופי.
 
למדנו במשך הזמן להסתרק, להקשיב לאמא, ללבוש בגדים נקיים, לצאת בזמן מהבית עם אמא בהתחלה עד ההסעה ובהמשך עם אחריות משלה להגיע להסעה לבד.
למדנו שאפשר להשאר 5 דקות בבית לבד, בהדרגה זה צמח ועומד היום על שעתיים.
למדנו עם הזמן שאפשר להטיל עליה משימות ולעמוד לידה כשהיא עושה אותן ולהשגיח רק להשגיח שהיא לא מתפזרת ולא שוכחת דברים בדרך. שזוכרת את המשימה מהתחלה ועד סופה.
בהמשך ניתנו כבר יותר משימות ויותר דברים הכל בהתאם לגיל ולתרגיל.
 
כמובן זה לא הסוף, בד בבד עם ההפתעות נולד בית ספר חדש, עם צוות מדהים שאני מברכת ואמשיך לברך עד שרותם כמובן תסיים אותו (יש לנו עוד 8 שנים לבלות בו) ואח"כ אלוהים בעזרנו כמו שאומרים.
 
גאה לספר שהשנה , רותם החלה לעשות דברים בבית שהיו בבחינת חלום, לטאטא, לשטוף, לנגב אבק, להעביר בגדים לכביסה, לתלות מגבות אחרי מקלחות שלה, לרחוץ כלים, לקפל כביסה, לתלות כביסה, להעביר מהמכונה למייבש או לשולחן לקיפול, לגהץ, לקלף תפוחים ותפוחי אדמה גם גזר, לשחק עם אחותה כל כך יפה שקשה להאמין שזו ילדה שקשה לה לסבול לשחק עם מישהו שהוא ילד, ללכת לצופים לשנה ולהפסיק כי השיחות שם ואני כל כך מבינה אותה משעממות אותה וכן הפסקנו צופים לפני 3 שבועות בצער רב אך הפסקנו. (הם בטח מאוד מאושרים שלא צריכים להשגיח עליה יותר אבל אני עצובה כי שם היו ילדים בגילה ובבית מלבד האחיות שלה אין ילדים).
 
תודה לך בת שלי שאפשרת לי פתח וחלון לעולמם של הילדים האוטיסטים, ואלה שבין להיות אוטיסט ובין להיות רק ילד שסובל קצת מהתופעה כמוך ומתנדנד בין הכסאות.
 
תודה שזיכית אותי במילה אמא בגיל שבו לא האמנתי שאשמע אי פעם את קולך.
תודה שהיום את מדברת חופשי חופשי וגבוהה גבוהה שאיש לא מאמין שאת בחינוך מיוחד.
תודה שנתת לי ואת נותנת לי כל בוקר להכיר אותך מחדש ולמלא את חייך בהפתעות חדשות לבקרים.
תודה שלמדת אחריות לעצמך ולסביבה.
תודה שאת מי שאת.
 
אמא שאוהבת חזק חזק ולעולם לא תרפה ממך.
 
התמונה ממסיבת חנוכה בבית הספר נתיב. הכומתה על הראש שייכת לחייל עידן שישב לידה והיה תלמיד בבית הספר והוכיח לכל העולם שגם ילדים בחינוך מיוחד יכולים לתרום למדינה והתנדב ליחידה שאימצה את בית הספר ומגיעה אליהם פעמים רבות במהלך השנה לימי כייף ולמסיבות השונות.
כולי תקווה מהכרותי עם רותם שגם כשזמנה יגיע זה מלמד אותי שיש תקווה שאולי תוכל גם היא להתנדב ביחידה הזו ולהתקבל בזרועות פתוחות ולמלא שם משימות בהדרכת רב אלוף רונית. שמחזיקה את היחידה כיום אחרי שהאלוף הקודם שוחרר מצה"ל.
 
אכן יש למה לשאוף.
ולא רק זאת התמונה היא מלפני שנתיים כמעט וגם זה תמונה בה אסור שרותם תקלוט שמצלמים אותה כי אחרת מיד יהיה פרצופים של תשעה באב ובכי. נכון להיום כבר יש קצת יותר הסכמה לצילום אבל עדיין אנחנו עושים זאת בלי שתרגיש כמעט.
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמא של דפנה אלא אם צויין אחרת