00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

המלצה חמה - שבעה - אברהם בלבן

 
לא ברור לי מה הופך ספר לרב מכר ולהיפך. לאחרונה אני ניזהרת מספרים המוגדרים "רבי מכר" לאור אכזבות רבות מספרים שקיבלו המלצות נילהבות וגורפות, גם מצידם של חברי אוהבי הספר שאני מעריכה את דעתם, אבל לפעמים הם ממש לא קולעים לדעתי ולטעמי.
מאידך אני לא מבינה יך ספרים מסויימים לא הפכו לנכס צאן ברזל - השפה, הדמיון, הדיוק, הוירטואוזיות שהפעימו אותי וגרמו לי לא אחת ללילות לבנים.

הינה אחד הספרים הנהדרים המומלצים על ידי שלא קיבלו את ההד המתאים והמקום הראוי להם בקרב חובבי ספר.

שבעה - אברהם בלבן
2000 ,
222 עמ`
הקיבוץ המאוחד

בן קיבוץ החי בחו"ל מגיע לקיבוץ לשבעה של אביו. במהלך השבעה הוא משוטט בקיבוץ, ניפגש עם האנשים שבאים לנחם ועולים בו זיכרונות, ברובם כואבים ומרים, מילדותו בקיבוץ ובעיקר מאחד המוסדות המזוהים ביותר עם ה"אתוס" הקיבוצי - "לינת ילדים". הספר כולו הוא סגירת חשבון עם התפיסה הקיבוצית הסוציאליסטית שהתיימרה ליצור אדם חדש ורק פגעה באנושיותם .

הוא מתאר ילדות ללא משפחה,  כי לילדים הותר לפגוש את ההורים לשעה ביום, לאחר יום של עבודה מפרכת,  כשהם עייפים וחסרי סבלנות. אימו שצעדה רגלית בגשם מבית החולים בו ילדה אותו, הפקידה אותו הישר לידי המטפלות בבית הילדים,  אימו שהיתה מטפלת בגן הילדים מעבר לקיר והגיעה אליו רק אחרי ששלחה את "ילדיה אחרים" לביתם   "כך היתה מופיעה כדי לקחת אותי ממקום אחד שבו לא היתה, למקום שני שבו לא תהיה...אם חסרה, המופיעה רק כדי להיפרד... אף פעם לא שיחקה איתי בכדור או בקלאס, אף פעם לא צחקה איתי... מעולם לא האמינה שהחיים נועדו לאושר..."   . ואביו "הזמן שנועד לילדיו בסדר יומו היה התפר שבין המקלחת לפני ארוחת הערב"   שנישכב על הספה כשעיתון מכסה את פרצופו בעוד ילדיו פוסעים סביבו על בהונות רגליהם, אביו שהיה רץ למטע לבדוק את העצים בליל סערה אבל " בנו לא ידע אבי איך לגעת" .
וכך היו כל הורים בקיבוץ - " ביננו לבין הקיבוץ הם בחרו בקיבוץ"

אבל הבחירה הזו לא הפכה אותם מאושרים ומאנשים צעירים מלאי אידיאולוגיה הפכו לאנשים בודדים מנוכרים  "שחווים טינות ועלבונות מקשים ליבם ומתקדרים, נוהמים זה לזה בוקר טוב או ערב טוב בלי להסב את ראשם הם פוסעים על שבילי הקבוצה בדרכם לעבודה ואל בתי הילדים ואל המקלחת הציבורית כמו נזירים הדבקים בטקסים ובתפילות בציפייה לקדושה שתיכנס לליבם והקדושה בוששה לבוא ולא תבוא לעולם... ארבעים-חמישים שנה בבית אחד לא הולידו חברות נפלאה, אלא עור מרפקים עוין, שותק".

בית הילדים בקיבוץ `חולדה` נבנה צמוד לגדר הרחוקה ביותר של הקיבוץ. קטעי הזיכרון שהוא מתאר מעוררים צמרמורת :  מפוחדים מהחושך, מהרעם, מיללת התנים,  מצל עובר, מאלימות בין ילדים, תקיפה מינית , ממעשים אכזריים כלפי בעלי חיים ומתחושה חזקה שאין מי שיגן עליך. כשפעם הוא קיבל מכה בעין ורצה לרוץ אל אימו שהיתה מטפלת מעבר לקיר כי "כאב כזה מגיע לו אימא" הוא נעצר על-ידי המטפלת. ילדי הקיבוץ ידעו שלא יוכלו לסמוך על הוריהם שיגנו עליהם, שיריבו את ריבם, שיחבקו אותם בעת מצוקה. ילדים שגדלו בניכור הנורא הזה גדלו להיות בוגרים עם בעיות פסיכולוגיות וצלקות, הפכו לנכים רגשית נטולי זהות מגובשת הנובעות מילדות נטולת חיי משפחה נורמאליים.
"הילדים מפתחים דרכי הישרדות, כילדי רחוב, מעבים את עורם, ילד-ילד לפי יכולתו. כשיגדלו תתגלה בהם אנוכיות של אנשים שלא קיבלו מעולם די הגנה וחסות... כילדים שהתבגרו בטרם עת הם יזדקנו בבוא זמנם, אך לא יתבגרו לעולם".

לבלבן יש גם כתובת להפנות אליה אצבע מאשימה. תוך עלעול בעיתון קיבוץ ישן הוא נתקל במאמרים של עוזר חולדאי (אביו של ראש עיריית תל אביב) בהם הציג את עקרונות השיטה: ``הורים אינם נכנסים לחדר הילדים אפילו אם הם שומעים את ילדם בוכה וצורח... אין שום צורת חיים אחרת שבהם הקשרים בין ההורים לילדים חזקים כמו בקומונה... בקומונה הילד נהנה מהזמן שהוא מבלה עם הוריו מכיוון שהם עושים הכול כדי לשמח אותו בחברתם – משום שבאותו הזמן אסור להוכיח ילד אפילו אם חטא, משום שהמפגש נמשך רק שעה... התוצאה היא מושלמות``. ומוסיף: ``הנייר הזול והמתפורר הזה מכיל את התבנית שלפיה ניהלו את חיי בלי ידיעתי... אני המום: האיש הזה בעל המוח המעוות, שלט במערכת החינוך המקומית במשך עשרות שנים``.

ולמרות הכל הוא טוען כי " הם היו החלום היפה ביותר שחלמה האנושות". יש לו גם זכרונות יפים - עולם החי הקסום , ליטוף פרוות הטלאים, ליקוק האסקימו בקיץ, תחושה הביחד של עיתות המצוקה וחגים ותחושת הגשמה - " אבני החן הנשכחות  של ילדותי... צמרמורת הגעגועים והצער שעברה בי... ולרגע הכל סלוח הכל מחול..."

ועוד מילה על צורת הכתיבה המופלאה והדרך שבה הוא כותב, המעוררים מחשבה לגבי איכויותיהם של משוררים הכותבים פרוזה ( כן ירבו)  - פיסות פזל המונחות אחת ליד השניה, התנועה קדימה ואחורה בזיכרון,  השימוש בלשון, בדימויים, בתיאורים ובתובנות שעוצרים לעיתים את נשימת הקורא:  
- "יצאתי לשקט המוּכר של שעת צהריים בקיבוץ: דממת זבובים, דממת עלי פקאן נרקבים".
- "מתחת לנעלי העור החמות שלי דבוקים לעורי מגפי הגומי הקרים והלחים שהיינו מקבלים בילדותנו בחורף".
- "האדמה השחורה הצמיחה גבעות של חושך".  
- "בין מטעים של תפוחי עץ ובננות וכרמי ענבים וריבועי גינות אנחנו נדחקים זה אל זה בין קירות חשופים, הוֹדפים והדוּפים, מחפשים אוכל במקורים ריקים. וזוכרים זה לזה כל פגם, אוספים כל חולשה".

מרתק - לרוץ לקרוא.

פרופ` אברהם בלבן, בן 56,  בן קיבוץ חולדה, משורר, סופר וחוקר ספרות, והיום ראש המחלקה לשפות באוניברסיטת  גיינסוויל בפלורידה. פרסם מספר ספרי שירה וספרי מחקר העוסקים בין היתר, בספריו של עמוס עוז בן קיבוצו, אלתרמן ו"כוכבים שנשארו בחוץ", א.ב. יהושוע ועוד.   יש לו ספר נוסף שלו - " אומרים אהבה"  .

 

 


ומשהו אישי - אני לא באה לשפוט ואני מביאה פה דברים בשם אומרם. אני לא הייתי שם ואולי הזיכרונות שיש למי שכן היו - שונים. אני ערכתי מחקר קטן ונתקלתי בהמון מאמרים וספרים המעבירים ביקורת חריפה על לינת ילדים ואפילו תביעה משפטית בגין נזק נפשי מצמרר שמגולל התובע.
כאמא, פעמים רבות הנחתי את הספר בצד וחיבקתי את ילדי. שיחזרתי לילות שישבתי וליטפתי כשהיו חולים, כאבי השיניים, המילה הראשונה והצעד הראשון, משחקים בגן שעשועים, חיבוקים ונשיקות לרוב. עד היום אנחנו משפחה שכל הזמן מתנשקים ומחבקים. קשה לי וכואב לי שיש כאלה שלא זכו- הן כהורים והן כילדים.




הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת