00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

עלילות באירן (תגיד ניצחנו!)

דנדן יקירתי,
פרסי מדונה? (Farsi medone) , תרגום: את מבינה פרסית?
 
ממול לבית הדפוס, שכן מפעל השיש של הקצין הבכיר במיל`. שם ראיתי לראשונה בחיי סוגי שיש מדהימים ביופיים בצבעים שקשה לתאר, ורוד, אדום, כחול, ירוק, צהוב, שחור, חום, לבן, שקוף וכל השילובים ביניהם. במפעל חתכו וליטשו לוחות שיש גדולים מגוש ענק לציפוי וחיפוי ארמונות ובתים מפוארים, בשאריות הקטנות יצרו כל מיני פריטים מקסימים משיש: פמוטים, אגרטלים, ידיות, מאפרות, קערות, אגנים ומנורות חלקם בשילוב של אלמנטים ממתכת ממש יצירות אומנותיות.
 

במפעל עבדו עשרות אמנים ואומנים אירנים, שלושה הולנדים צעירים וגרמני מבוגר אחד, הוא היה אמנם כבן 60 שנה אך בעל מבנה גוף גדול ומוצק, ניכר היה עליו שכל חייו עסק בעבודה קשה.
 
היה לנו שם טבח אירני שבישל ארוחות שחיתות רק לזרים .
בשעת הצהריים חציתי את הכביש שהפריד בין בית הדפוס ומפעל השיש והצטרפתי אל ארבעת הזרים והמתורגמן האירני, שהענקנו לו את הכבוד לאכול איתנו.

ישבנו שישה אנשים סביב שולחן עשוי עץ מסיבי מלא בעובי פלטה של לפחות שישה ס"מ, והשף הפרסי שלנו מגיש לנו את המנות המושקעות שלו בזריזות ובמיומנות, מתעכב קימעא כדי להטות אוזן, בהנאה, לצקצוקים והמיצמוצים שהשמענו בשפתיים למראה ולריח המעדנים.

הבירה הקרה שהוגשה גם כן, סייעה למעדנים לרדת מעדנות אל חדרי בטן ולגרום שם לתחושות נעימות של עונג, כמה שנאמר: "שישו בני מעי אימרו שירה הללויה." האידיליה המתוארת דלהלן היתה יכולה להמשך ולהמשך, אבל... תמיד מגיע "אבל" כזה, המתורגמן האירני שלנו אהב לדבר, ולא סתם לדבר אלא לשאול שאלות, גם זה מילא, הייתי יכול לחיות עם זה אילו לא ענו לו,  הבעיה היתה שהגרמני אהב גם לענות. התקופה שסיקרנה את הפרסי חסר הטאקט היתה מלחמת העולם השניה.

בתחילה ניסיתי לא להקשיב ולהתעלם אך לא הצלחתי, בני מעי חדלו לשיר הללויה והחלו למחות אללי אללי. פניתי אל הפרסי ואמרתי לו : "שמע ידידי, אני רואה שאתה סקרן אמיתי, אתה רוצה ללמוד הכל ומהר על הילכות האדם האירופאי" -"נכון מאוד, נכון מאוד" הוא עונה לי בשמחה על שהואלתי ברוב חסדי להתייחס אליו, לאחר ההיתעלמות שהפגנתי כלפיו עד כה, (הוא לא הבין מדוע). "ובכן ידידי יש לאירופאים מספר קודים  אתיים של התנהגות בחברה תרבותית, סטייה מקודים אלה היא בלתי נסלחת ביותר. והיום אני אלמד אותך את הקוד הראשון" כל הנוכחים היטו אזנם בסקרנות, " בחברה שבה נמצאים גרמני ויהודי, אסור בתכלית האיסור להזכיר או לדבר על משהו שקרה לפני שנת 1945 " "למה?" הוא תמה "פשוט ככה, במפגש כזה העולם נברא בשנת 1945 לפני זה היה תוהו ובוהו, האם דיברתי די ברור?" -"כן אבל מדוע?" הוא מנסה שוב  "תקשיב טוב ידידי, אפילו על השאלה שלך חל הקוד האתי, פשוט קבל זאת כאקסיומה!"

המתורגמן השתתק, הגרמני שהבין שנאומי הקצר מכוון אליו  פנה אלי "הר יקוף", מרוב התרגשות עבר לדבר גרמנית וסיפר לי שלחם בחזית הרוסית, נפל בשבי הסובייטים, כמומחה לציוד הנדסי כבד החזיקו בו 10 שנים בעבודות כפייה במפעל טרקטורים. בביתו בגרמניה נחשב כמת, אשתו נישאה מחדש, בנו יחידו קורא לבעלה אבא, והוא זר בביתו ובעירו, נע ונד בעולם, בלי עבר ובלי עתיד.  

"צר לי שגס ליבי לסיפור חייך העצוב, אך אתה נושם, אתה חי, שפר גורלך לעומת משפחתי ודודי הפעוטים בפולין שלא זכיתי להכירם, שעונו ונטבחו על לא עוול בכפם, כי בדרכך לכבוש את רוסיה סייעת להשמדת משפחתי ועמי בידי בני עמך המנוולים."

למרות דברי, תוך כדי סיפורו התחלתי מרגיש שמא, גם הוא בן-אדם במידה מסוימת, ואולי גם הוא עצמו קורבן הנסיבות. בעוד אני מרגיש כיצד האיבה האישית שלי כלפיו הולכת ומתפוגגת, הוא פולט בלא משים את המשפט:  "כשהובסנו במלחמה"...

סליחה קטנטנה, סבא חייב לקחת נשימה עמוקה.

מילים אלה היו כמו "טריגר" בשבילי, באחת נפרץ ה"פקק" שבלם את הר הגעש הכלוא בקרבי, הפכתי לחיה רעה. התרוממתי, הכיתי מכה אדירה בשני אגרופי על שולחן העץ הכבד, כל הצלחות התרוממו באוויר ונחתו חזרה בצלצול, שיער עורפי סמר עד כאב, עורקי צוארי איימו להתפוצץ, עיני נשטפו דם, ניבי נחשפו, לו היו לי טפרים הם היו נשלפים גם כן. קיבלתי כוח מטורף. תפסתי את הגרמני גדול הגוף בצאורונו והרמתי אותו קרוב קרוב אל פני ובקול ניחר ונורא שלא זיהיתי פקדתי עליו: "תגיד ניצחנו!!!" "אם אתה שייך לגזע האנושי, ניצחת!- גזע השטן הובס!,  תגיד ניצחנו!!!" תחליט מיד מי אתה בן אדם או בן שטן? תגיד ניצחנו!!!" בקול רם אני רוצה לשמוע!!! תגיד ניצחנו!!!. הגרמני קרא בקול ניצחנו!!! ניצחנו!!! ניצחנו!!!" הרפתי ממנו הוא קרס על השולחן הכבד הליט את פניו בכפותיו הגסות  והתיפח בשקט. קמתי ויצאתי משם מרוקן, סחוט, כואב ודומע, ללא שום תחושת סיפוק או הקלה. 

 מאותו היום כול הסועדים שמרו בקפידה על הקוד האתי שקבעתי, העולם נברא ב-1945 ולפני כן? הארץ היתה תוהו ובוהו ורוח האלוהים מרחפת אי שם בספירות אחרות.

 

 זמן קצר לאחר מכן, השאה ברח וכל הזרים אחריו כולל הקצין הבכיר במיל` והסבא שלך בקבע.

הסיפור האירני שלי תם אך נראה שהוא לא נישלם. העולם עדיין לא למד דבר, גם אנחנו לא החכמנו ואלוהים כמינהגו נוהג, מביט הצידה ושותק.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

38 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת