00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Reality Bits and Bytes

איציק עכשיו רשמית פליט ריאליטי ... ומשיק בלוג

יומנו של סלב לרגע

 

 

היי בנות, היי בנים

 

בשבועות האחרונים אני זוכה לכל-כך הרבה התעניינות ופרגון. אנשים מחפשים כל-מיני הזדמנויות לדבר איתי, ובאמת שמחים כשיוצא להם לפגוש אותי או לגלות שאני זמין בצ`ט של פייסבוק. לאחרונה אישרתי המון אנשים בפייסבוק ויש לי שם כמעט 2000 חברים, לכן אני כמעט ולא מפעיל את הצ`ט, כי מייד כשאני מפעיל אותו איזה 10 אנשים מתחילים איתי שיחות. צרות של עשירים - מטביעים אותי בפרגון ואהדה .

 

ואני כאן בדילמה – מצד אחד כל-כך הרבה אנשים רוצים להכיר ולהתעניין ולתמוך ולשאול ולהבין. מצד שני אני אחד מול קרוב ל- 2000 חברים בפייסבוק, שעם רובם הגדול אין לי קשר חוץ מזה שהם הוסיפו אותי ואני אישרתי. אם באמת הייתי יושב ומנהל צ`טים עם כל מי שמעוניין לנהל צ`ט איתי, הייתי יכול להעביר ככה ימים עם הלפטופ בחיקי, אבל אני מעדיף לזמן לחיקי (ולחיים שלי בכלל) דברים אחרים. בת-זוג, למשל . אחרי שנתתי לחיים שלי ניעור רציני ונפתחתי להמון אנשים חדשים וחוויות חדשות, תודו שלא הוגן לצפות ממני להעביר עכשיו את ימי מול המחשב .

 

אני כן עונה להודעות בפייסבוק, ויש אנשים שהתחילו איתי ככה היכרות והיום חברים שלי, לא רק בפייסבוק. אני נוטה להיות תמציתי, וגם ככה זה דורש זמן. והאמת,  בימים האחרונים גם פה אני בפיגור, אז סליחה לכל האנשים שעדיין לא עניתי להם. מזה יומיים אני בחופשה מפייסבוק כדי להספיק כל-מיני דברים כמו למשל לכתוב את הבלוג הזה. אני משתדל במיוחד לענות בהרחבה כשכותבים לי דברים מיוחדים ולא שגרתיים, שבאים מהלב, וכשפונים אלי בשביל לעניין אותי במיזמים יצירתיים.

 

רוקסן מספרת שהיא לפעמים מעבירה שעות ארוכות במענה להודעות. לזכותה ייאמר שמאוד אכפת לה להגיב ולהתיחס לאנשים, ומסתבר שבהשוואה אלי היא הרבה פחות לקחה כמובן מאליו את גלי ההערכה והאהבה אליה, וזה אולי חלק מסוד הקסם וההצלחה שלה. אבל נראה גם שבגלל זה חלק ממכסת שעות המחשב של נמרוד עברה אליה . גם זה שינוי ...    אבל לא השינוי שאני רוצה לעצמי.

 

בכל זאת, אני מרגיש שאל מול כל האהדה והאהבה הזאת נכון שאפתח את הלב ואשתף קצת בחוויות שלי, ואתייחס לדברים שאני נשאל המון לגביהם. אז החלטתי להשיק את הבלוג הזה, שאני קורא לו: "יומנו של סלב לרגע". לרגע – כי אני פוגש הרבה "פליטי ריאליטי", ששנה שנתיים אחרי רגעי התהילה שלהם הם עדיין מוכרים, אבל כבר אין סביבם התלהבות מיוחדת, וכי אני לא מרגיש שביססתי איזשהו הישג ארוך-טווח ומרשים, שבזכותו אני יכול לצפות שדמותי תתקבע בתודעה של אנשים בארץ למשך שנים, ומן הסתם בחודשים הקרובים ישודרו עוד תוכניות ריאליטי ועוד אנשים יזכו בחוויה של סלבריטאות למשך כמה חודשים. בעיני זה נכון והוגן. אבל כל עוד הרגע שלי עוד נמשך, אני מקווה שתהיה התעניינות במה שאני כותב. אז ככה ...

 

זה מרגיש קצת מוזר להיות מוכר מהטלוויזיה. הייתי רגיל שאם אנשים מכירים אותי, אז אני גם מכיר אותם, לפחות במעורפל, איזה שם ככה מדגדג על קצה הלשון (גם אם לא תמיד השם האמיתי של מי שמדבר איתי). ועכשיו פתאום אנשים ניגשים אלי ברחוב, במקומות בילוי, בחנויות, איפה שאני נמצא, ושואלים, מתעניינים, מפרגנים, מבקשים להצטלם איתי ולחתום להם. זה כיף וזה מאוד מחמיא, אבל לפעמים כבר מתיש, ואני מוצא את עצמי מגיב בצורה אוטומטית בלי לשים לב, מנפנף ביד לכיוון המשוער של אנשים שצעקו "איציק!!" מהצד השני של הרחוב בזמן שאני מדבר בטלפון וכו`. פעם אחת עברתי ברחוב וכמה אנשים שנסעו במכונית קראו לי אז נפנפתי להם לשלום. אחרי זה שמעתי עוד מישהו מעוד מכונית קורא לי ונפנפתי גם לו לשלום בלי להתסתכל ממש. ואז העפתי עוד מבט וקלטתי שזה הינה שותף שלי לדירה. קורה ...

 

כאן המקום להתנצל בפני כל האנשים שפגשו אותי ברגעים שלא הייתי פנוי להתייחס אליהם ממש, ואולי הרגישו שאני קר ומתנשא כלפיהם. אבל מה לעשות שלא בכל רגע ובכל מצב אני פנוי לשוחח ולהצטלם ולחתום. לפעמים אני עסוק במשהו או עייף או מדבר בטלפון  או סוחב משהו גדול ומסורבל, או סתם מנסה להיראות עסוק גם כשאני לא, ולא ממש שם לב. אני מודה, שמכיוון שפונים אלי די הרבה, לפעמים כבר זה חוזר על עצמו ולא תמיד יש לי סבלנות.

 

אני משתדל לשוחח ולהצטלם עם כל מי שפוגש אותי ופונה אלי, כי בעיני רגעים של קרבה וחמימות אנושית, גם אם הם חטופים, הם דבר רב-ערך שמאוד חסר בעולם, וחבל לפספס אותם, וכי אני מרגיש שעבור הרבה אנשים שפוגשים אותי זאת חוויה מאוד מיוחדת, שנותנת צבע אחר לכל היום. וזה כיף, כל פעם להכיר אנשים חדשים ולשמוע סיפורים חדשים. רק אתמול נכנסתי לבית קפה לאכול צהריים בין שתי פגישות עבודה, ומישהי ניגשה אלי וסיפרה לי, שחבר שלה דומה לי כל-כך, שכל פעם אנשים ניגשים אליו וחושבים שהוא אני. מסתבר שלא רק ליאור שליין כפיל שלי ...

 

מה שמעצבן אותי הוא שאנשים פוגשים אותי באקראי, ופשוט מצפים שאתן להם הופעה באמצע הרחוב, כאילו שאין לי מה לעשות בחיים חוץ מלבדר אותם ככה סתם כי בא להם. אני מרגיש שבעיניהם אני הדמות מהטלוויזיה, ואין לי חיים משל עצמי. אני לא נעלב מזה, פשוט ממשיך הלאה.

 

לשמחתי זה לא קורה הרבה. להיפך הרוב המכריע של של האנשים שפוגשים אותי מקסימים ותומכים ומפרגנים, וסקרנים לגבי התוכנית ומה באמת היה, ואולי הכי חשוב, מה זה שינה בחיים שלי, שזו כבר שאלה שמעוררת אותי למחשבה, ותודה לכל מי ששאלו!

 

אני חושב שחפרתי מספיק בשביל פוסט ראשון, ניפגש בעונת החפירות הקרובה בתל מגידו . טוב, ארכיאולוג אני לא, בינתיים.

 

אז להתראות בפוסט הבא!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

23 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל yitzikca אלא אם צויין אחרת