00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורים על הא ועל דא.

עוד חוזר הניגון - פרק שני

"תגיד, הארי," פתחה הרמיוני את פיה אחרי שעות ארוכות של קריאה, "אתה חושב שאם נגיני היא הורוקרוקס, אז החלום שחלמת הוא בעצם מתוך נגיני? זה יכול להיות ההסבר לזה שראית את  החלום ההוא מתוך העיניים שלה, עם ארתור והכל." הציעה הרמיוני את אחת התיאוריות שלה.

 

"לא יודע, הרמי, תראי, יש לך המון תיאוריות וכולם נשמעות הגיוניות! יכול להיות שהוא בכלל אנימגוס, אבל אם נגיני היא באמת הורוקרוקס, אז היא עלולה להיות האחרונה שתיהרג או תושמד, איך שתקראי לזה, לא ממש אכפת לי." סיכם הארי.

 

"נו אז?" שאל רון בקול צרוד, אחרי כל כך הרבה שעות בלי שימוש במיתרי הקול שלו.

 

"רון... מה נו אז?! זה אומר שהוא צריך להיות ליד וולדמורט כשהוא מנסה להרוג את אחד מההורוקרוסים שלו!" הטיחה בו הרמיוני.

 

"אה, נכון. זה אומר שנצטרך למצוא דרך לעקיפה, להרחיק אותה ממנו." אמר רון.

 

"קודם כל, נברר שהיא באמת הורוקרוקס, אחר כך נדבר על להשמיד אותה." סיכם הארי את השיחה הקצרה. מזה המון שעות ששלושתם יושבים בספרייה ומחפשים מידע על נחשים. לא שזה עזר הרבה, אבל לפחות עכשיו הם יודעים שנחש לא יקיש אותך אם תלך לאט ובשקט, לעומת התגובה שלו עם תברח בקולניות. וולדמורט וודאי חשב על תחכום או תרגיל שהם לא יעלו עליו ישר. שניים כבר נמצאו, אבל לא הושמדו, המשימה ארוכה וקשה וצריך לעבוד קשה – והם ידעו את זה.

 

*

 

"רון, אנחנו יוצאים למסע, מסע שאנחנו לא יודעים איך נצא ממנו. אני רק יודעת שאני... אני... אוהבת אותך." אמרה לו הרמיוני.

 

   שמונה שנים קודם לכן, בשנתם השביעית, כשנודע להם כי בית הספר לא יפתח השנה, הכירו השניים באהבתם אחד לשני, מה הטעם להסתיר את זה יותר?

חיוך גדול התנוסס על פניו, חיוך שזה זמן רב לא ראתה, היא ידעה שהוא הגבר שלה.

 

"גם אני, הרמי, גם אני, את אפילו לא יודעת כמה." אמר לה רון בתשובה, כל כך מאושר צובט את לחייה בעדינות ונושק לשפתיה.

 

"רון, אני צריכה להגיד לך משהו," אמרה הרמיוני כבדך אגב, "אני לא אוכל לצאת איתכם למסע מההתחלה, אתם תלכו ואני אבוא אחר כך." אמרה לו הרמיוני.

 

"מה?!" נדהם רון, "אבל... למה?!"

 

"ההורים שלך מאוד עמוסים בגלל כל מה שקורה עם וולדמורט והמסדר. אין מי שישמור על ג`יני בקדוש מנגו, אז הם ביקשו ממני שאני אעשה זאת במקומם, כמובן שהסכמתי, לא הייתה לי ברירה. אתה יודע שאני רוצה לבוא איתכם, אבל זה רק חודש, לא יותר, אני אצטרף בהמשך, מבטיחה לך!"

 

"הבנתי, אבל... את תבואי, נכון? את לא... לא תעזבי אותי כאן נכון? לא נראה לי שנוכל להתקדם הרבה בלעדייך." אמר רון בחיוך מודאג.

 

*

 

"הארי, אנחנו הולכים שעות... אתה בטוח שזה היה נכון לצאת למסע הזה?" שאל רון בתשישות.

 

"כן רון, אין מה לעשות... זה או להישאר בשביל כלום או לעזוב בשביל מטרה כלשהי. המסדר מגן עלינו וכל צבא דמבלדור איתנו – אנחנו לא לבד." השיב הארי בחוסר סבלנות. המסע היה קשה גם לו, כל רגע שעבר, כל אדם שאיבד הקשו עליו יותר ויותר.

 

"הארי, זה בסדר... אנחנו איתך?" אמרה הרמיוני, אוחזת בידו של רון.

 

"רון, הרמי, אני יודע! אני יודע שאתם איתי! יש לנו כל כך הרבה לעבור עד שנגיע לספל הזה - שזה מדכא אותי..." אמר הארי והלך לצד, לחשוב עם עצמו.

 

"מאז מה שקרה לג`יני הוא פשוט לא יכול לסבול את עצמו." אמר רון להרמיוני, עיניו לחות רק מהמחשבה על מותה של אחותו הקטנה.

 

"אני יודעת, הוא יאלץ להמשיך ככה... אתה זוכר את הנבואה, לא? אין לנו הרבה ברירות חוץ מלתמוך בו, לא?" אמרה.

 

"אני לא מבין אותו..." אמר רון בוהה בהארי, "אם הייתי מאבד אותך השפיות שלי הייתה אובדת ביחד איתך." אמר, הרמיוני צחקקה, "מה כל כך מצחיק?!" שאל.

 

"שום דבר אתה סתם מתוק." אמרה ונשקה ללחיו.

 

"היי!!! אנשים!!! צריך לצאת! כבר עשר והכל חשוך, יש לפנינו דרך ארוכה מאוד!" צעק רון בתקווה להעיר את כולם הכי מהר שיכל. מזה זמן רב שחיי היום והלילה שלהם התהפכו, היום שפך ללילה והלילה ליום.

 

הם הלכו שעות, ריחפו שבועות, כל ההורוקרוקסים נמצאו מלבד שניים, הם איבדו אנשים, ופעם אחת אפילו רצחו ארבעה אוכלי מוות, דבר שהוביל אותם לחיי יום ולילה הפוכים, והקשה עליהם מאוד. חברי צבא דמבלדור התפצלו והפכו אט אט למסדר הצעיר, ובאשר לחברי המסדר הבוגרים, כבר כמעט לא נשארו מהם שרידים.

 

*

 

   את סוף המלחמה היללו כבר באוזנינו, אנו יודעים כבר מה קרה, אך יש זוג אנשים שנפשם שם אבדה.

 

   רון הביט דרך החלון, מוחו כמו איים לפרוץ מהגולגולת. הוא ראה אותה שוב, חולפת אל מול חלונו...

"לכי מכאן, בבקשה לכי מכאן. אני לא יכול יותר."

 

   הרמיוני הביטה בו במבט מרחם, לטיפה את לחיו. רון הרגיש את ידה, מגע של קרח מקפיא עד מוות נוגע בו. הוא בכה, והיא ריחפה, רוח חיים בתוך תוהו ובוהו של ים אנשי חיים מתים.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TODsR אלא אם צויין אחרת