00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

החלום שנגוז בסטירה מצלצלת.

דנדן ילדתי,

היום אספר על החלום שכנראה לא אגשים, החלום שהתנפץ בסטירת לחי מצלצלת שעדיין מהדהדת באזני מזה כ-45 שנה.

אני שייך לדור שהתחבט הרבה בחיפושים של עצמו, למעשה כל דור מנסה למצוא תשובות לשאלות קיומיות ויקומיות, אלא שלדור שלנו ההורים לא מימנו טיולים לנפאל, הודו, קטמאנדו והשד יודע לאן, ואח"כ מימנו משלחות הצלה להחזיר אותנו משם.
 

 
לכל היותר מימנו לנו כרטיס לסרט: "Easy Rider "(ששכחתי את שמו העברי- היתכן: אדם בעקבות גורלו? בררר איזה שם.) או עזרו לנו לרכוש את ספר החובה (לטיולי Extreme ) "זן ואמנות אחזקת האופנוע", שהשאיר את חותמו העז על נפשנו הבתולית .
 
הסרט והספר לקחו אותנו למחוזות זרים ומרתקים במסע אל תוככי עצמנו התמימה, ואותנו הגברברים הצעירים הדביקו במחלה חשוכת מרפא, של אהבת ה"כלי" הכוונה לאופנוע.

את האהבה הזו ידעתי שלא אוכל לממש כל עוד אימי חיה ונושמת. (בת דודתי התאלמנה זמן קצר לאחר נישואיה בשל אופנוע שהחליק.) המילה "אופנוע" היתה אחת המילים היותר קשות בבית. מאחר והרגש ה"אדיפלי" שבי גבר על הערצת הסמל ה"פאלי", הבנתי ששוב אצטרך לוותר על חלומי. אם "גנבתי" פה ושם רכיבה על "כלי המשחית" סיכנתי את נפשי ולא בשל הרכיבה.

פה המקום להזכיר שמשחר ימי נעורי הייתי חייב לציין לאימי את השעה המדויקת של שובי הביתה מבילוי. כל חברי ידעו שאם אנחנו מאחרים ביותר מרבע שעה מ"שעת האפס", רצוי וכדאי לעבור אצל היומנאי של משטרת רמת גן לאסוף את אימי לפני שפונים לכיוון הבית.

וכאן מתחיל סיפורנו, את זוכרת? הפסקת פירסומות, את רוצה לשתות? לאכול? משהו? טוב, אז ממשיכים.

הייתי חייל צעיר בחופשת "שישבת", ברכה "נונה" למדה בפנימיית "הדסים" בשרון, (במאמר מוסגר: כששאלו תלמיד בהדסים, מדוע אתה כאן? היה עונה: "אבא שלי בכלא "תל מונד" אמא שלי בכלא "נוה תרצה" אז שמו אותי באמצע.)

להגיע להדסים בשישי בערב זה לא פשוט, תחבורה ציבורית אין ומונית לוקחים רק במקרי חיים ומוות. ברכה סידרה לי טרמפ. יואל חבר של אילנה, מבקר אותה ויאסוף אותי ליד משטרת רמת גן. ובמה יואל נוסע? נכון באופנוע ולא סתם אופנוע, ב"הארלי דוידסון" ענק ונוצץ, חלומו הרטוב של כל בן תישחורת, גם אם הוא בלונדיני.

כמה מילים על יואל, בן גילי אולי שנה יותר, חי לבד מגיל די צעיר בבית גדול וריק, (חוץ מסוכנת משק בית, מבשלת וגנן), תקציבו בלתי מוגבל, הוריו משוטטים בעולם, אנשי עסקים, מדברים בטלפון פעם בשבוע, אין לו כמעט חברים למרות שהוא בחור די סימפאטי יחסית למצבו הכלכלי.

למרות שאני חייל בצה"ל הודעתי לאימי שעד אחת בלילה אני בבית, אבל מאחר ואני תלוי בהסעה של חבר, יכול להיות שזה יהיה שתיים בלילה. ומה סוג ההסעה? כמובן ששיקרתי במצח נחושה.

השעות בהדסים חלפו ביעף, כבר חצות,  גם אחת אחר חצות חלפה לה וגם שתיים, ואילנה ויואל טרם שבו מן  הגורן. בשלוש בבוקר הגיעו ועד שהתנקו מהתבן כבר התקרבה השעה ארבע.

ובינתיים בבית הקטן מגומי (עיין בפוסט בשם זה), אי שם ברמת גן האור עדיין דולק, האמא כבר לא יכולה יותר, מעירה את האבא, יחד הם מעירים את כל משפחתו של סם (שלום) ז"ל חברי הטוב ובלחץ פיסי (מתון מידי לטעמי) הוא מגלה שנסעתי על אופנוע להדסים. כמובן אימי אילצה את סם ואביו להתלבש ולקחת אותה להדסים בפיאט 600 שלהם שהיה הרכב היחיד בבנין באותה עת.

השעה היתה כבר אחרי ארבע בבוקר, יואל ואנוכי מאחור דוהרים במהירות של 140 קמ"ש על "סוס הברזל" מהדסים בואך רמת גנה, על כביש מס` 4 הריק. הרוח שורק באזנינו וסורק שערנו, אוויר הבוקר הרענן מרחיב ריאותנו. לפתע אני מבחין ברכב זעיר מקרטע מולנו, נדמה לי שאני מזהה, לא בטוח, שמעתי קריאה מהרכב, היתכן?. טפחתי על גבו של יואל, "תחזור" אני אומר לו, "מה קרה? הוא מאט, " הפיאט, קראו לעזרה, צריך לבדוק" הוא מסתובב חזרה. התקרבנו אל הפיאט שעצר בצד הדרך השוממה. הכנסתי את הראש לרכב וטראח... חטפתי סטירת לחי אדירה מידה הקטנה של אימי. (כשקראתי את ספרו האלמותי של המינגווי,"למי צלצלו הפעמונים." תהיתי, באמת למי צלצלו?- הבנתי, באותו בוקר הם צלצלו לי.) יואל שצפה מהצד שאל: "הכל בסדר?" "כן" עניתי לו "עכשיו הכל בסדר, אפשר להמשיך".

בכל פעם כשאני מספר את הסיפור הזה, שואל מישהו מהמאזינים, האם חשת בושה שיואל איש העולם הגדול היה עד למחזה המשפיל?.

ואני משיב לשואל: בשל הסטירה המצלצלת חשתי רק לחי בוערת, כשהיבטתי ביואל לא ראיתי בעיניו בוז או לעג, מה שכן ראיתי היתה קנאה... יואל קינא בי, את מבינה את זה דנדן?

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

29 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת