22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

זקן מדי לרוקנרול

אחת לכמה זמן אני נזכר בשמואל, ואז אני מגגל את השם שלו, מנסה לברר אם הקריירה שלו סוף סוף התחילה לנסוק, אם זכה סוף סוף להכרה כמשורר חשוב. על הדרך, אם אפשר, אני מחפש לברר עליו גם פרטים ביוגרפיים. מה קרה אתו מאז נפרדו דרכינו. הפעם שיחק לי מזלי, והעליתי בחכתי מאמר שנכתב עליו במוסף הספרותי של "הארץ". מצד אחד, כותב המאמר העתיר על שירתו של שמואל שבחים מרובים, וזה שימח אותי. מצד שני, אותו כותב מחה על כך ששמואל אינו זוכה להכרת הממסד הספרותי, אותו ממסד שהכותב משתייך אליו וגם מתעב אותו בכל ליבו. זה ציער אותי. אבל מה שהכי ביאס אותי היו קטעי השירים של שמואל שצוטטו במאמר, שורות כבדות ועגומות ששיקפו עולם של איש בודד מאד, איש מריר וממורמר. היה גם לינק אחר, שבו נכתב על שמואל שהוא חי בקריות ועוסק בהוראה.

הגעתי להיזכר בשמואל כי בזמן האחרון יצא לי לשמוע כמה פעמים ב 88FM שירים של ג`תרו טאל, להקה ששמואל מאד אהב, ושאני הכרתי דרכו. שמואל ואני נקלענו לאותה כיתה במעבר מבית הספר היסודי לתיכון העיוני של אשקלון. עד שהכרתי את שמואל, בתחילת כיתה ט`, האזנתי רק למוסיקה רכה ומלודית. פול סיימון, ליאונרד כהן, מתי כספי, ביטלס. עופר והחברים שלו האזינו לרוק מתקדם, ואני לא ידעתי מה זה, אבל הנחתי שכל סוג מוסיקה שהמלה "רוק" מופיעה בשמה חייבת להיות רעשנית, צרחנית ובלתי נעימה. חוץ מזה, העובדה שעופר אהב את זה הספיקה בשביל שאני אכריז בקולי קולות שזה רעש מאורגן ושאני לא אוהב את זה.

עופר והחבורה שלו היו מה שמכנים היום "המקובלים". הבנים היו הספורטאים המצטיינים, הבנות היו הכי יפות, כולם מבתים מבוססים, כולם עם בטחון עצמי מופלג. שמואל לא היה אחד מהם. הוא היה נמוך קומה, הוא הרכיב משקפיים עבי זגוגית, והייתה לו איזושהי נכות, נכות שמנעה ממנו השתתפות בשיעורי הספורט ובטיולים השנתיים. הוא היה מבוגר מכולם בכמה שנים, ואמרו לי שהוא הפסיד שנות לימודים בגלל אשפוזים חוזרים ונשנים. מאוחר יותר הבנתי שהיה לו גם איזשהו סיפור משפחתי מורכב, ואבא שלו לא בתמונה. אבל הוא היה טוב לב, והוא היה מצחיק. הוא היה מריץ קטעים בשיעורים, המורות כעסו עליו והחבר`ה של עופר חיבבו אותו. לא קיבלו אותו, אבל חיבבו אותו. שמואל ידע משהו שאני לא ידעתי אז: הוא ידע את מקומו.

לא פעם קרה, שהפעמון צלצל להפסקה, ושמואל נשאר ישוב במקומו. בזמן שכולם זרמו החוצה, שמואל החל פוצח בשירה ומתופף על השולחן. בתחילה הייתי מצטרף אליו לשירים שהכרתי, ובהמשך הוא היה בוחר שירים שהכרתי כדי שאצטרף אליו. אלה היו כמעט תמיד שירים של הביטלס. האמנים האחרים שאהבתי, שמואל אמר עליהם שנרדמים מהם. אמנים אחרים ששמואל אהב, אני קראתי להם "סתם רעש". שמואל היה נוזף בי שוב ושוב על זה שאני מדבר ככה על דברים שאני בכלל לא מכיר. יום אחד החליט לעשות מעשה: הוא הזמין אותי אליו הביתה לשמוע תקליטים.

שמואל גר עם אמו ואחיו בדירה קטנה בקצה אפרידר. כשהגעתי, שמואל היה לבד בבית. הוא הזמין אותי לשבת על הספה בסלון והחל בסמינר החינוכי שביקש להעביר לי. הוא פתח עם ELO, הלהקה החביבה עליו. הם ההמשך של הביטלס, הכריז שמואל, אם אתה אוהב את הביטלס, אין סיבה שלא תאהב את זה. אבל אני הכרתי את ELO מהרדיו והתקשיתי להתחבר להתלהבות שלו. זה לא רע, אמרתי לו, זה בסדר, לא יותר. שמואל העביר את המחט קדימה לקטע אחר, ושום דבר. עבר לתקליט מתקופה מוקדמת יותר, ואני בשלי. שמואל כבר התחיל להתייאש. נו טוב, אמר, בוא נשמע קצת דברים אחרים.

ואז הוא שם את Songs from the wood של ג`תרו טאל, הרכישה החדשה האחרונה שלו, וזה מצא חן בעיניי. זה היה רך, זה היה מלודי. שמואל נורא שמח שסוף סוף קלע לטעמי, והשמיע לי גם את Too old to Rock and Roll, too young too die ואת הקטעים השקטים מ Aqualung. הוא סיפר לי על המסרים החברתיים הצפונים בטקסטים, וזה דיבר אלי. כך הכניס אותי שמואל לעניין של הרוק המתקדם. התחלתי להאזין ל"רוק פלוס" ול"קצת אחרת", לקנות תקליטים של ייס ושל ג`נסיס, לבקש שיקליטו לי תקליטים אחרים. לא חלפו ימים רבים, וכבר הייתי מסוגל לנהל שיחות על מוסיקה עם עופר והחברים שלו. אבל השיחות עם שמואל היו מעניינות יותר.

היינו מדברים על מוסיקה, על היסטוריה, על תרבות. אפילו על השקפות עולם יכולנו לדבר, למרות ששמואל היה בימין ואני בשמאל. היינו מדברים על בנות, למרות שלאף אחד מאיתנו לא הייתה הצלחה גדולה בתחום. עד כמה שאני זוכר, שמואל אפילו לא ניסה. שמואל הראה לי דברים שהוא כתב, וזה עודד אותי להתחיל לכתוב בעצמי. את מה שחשבתי למוצלח במיוחד הייתי מראה לו. לפעמים היינו מטיילים יחד ברגל בשבילים המוליכים לים. עכשיו כשאני חושב על זה, הקשר שלנו היה מבוסס בעיקר על שיחות. כשרציתי ממש לעשות משהו, זה בדרך כלל היה עם אלכס. הייתה איזו פעם ששמואל הציע שנלך יחד לסרט, ואולי אפילו הלכנו, אני כבר לא זוכר. מה שאני זוכר הוא, שבילויים משותפים לא מילאו תפקיד מרכזי בקשר בינינו. שמואל ואני היינו באותה הכיתה במשך שנתיים, שאחריהן אני הלכתי למגמה ריאלית והוא הלך למגמה ספרותית. המשכנו להיפגש בהפסקות ואחרי הצהריים, המשכנו לדבר והמשכנו לכתוב.

אני חושב שזה היה לקראת סיום הלימודים בתיכון כששמואל נאפף עננים, החל מאבד משמחת החיים שלו. אני זוכר שלקראת מסיבת הסיום ביקשו משנינו לכתוב קטעים למסיבה, והמארגנות באו לשאול אותי מה עושים עם שמואל. הוא העביר להן טכסט ארוך ועגמומי בחריזה קלאסית, ונעלב עמוקות כשהן בקשו ממנו לקצר. אולי אתה תצליח לדבר איתו, אמרו לי. לא חשבתי שאני יכול. בפעם אחרת שמואל הראה לי מין אוטופיה חובבנית שכתב, ובה ראש ממשלת ישראל הוא דוד לוי, מי שהיה אז שר השיכון והנעלב הסדרתי של הפוליטיקה הישראלית. שמואל התחיל להתחבר לשורשים הספרדיים שלו, משלב ביטויים בלדינו בכתיבתו ובדיבורו. פעם סיפרתי לו שהקלטתי ממישהו איזשהו תקליט רוק מתקדם שעוד לא היה לי. שמואל נתן בי מבט מבטל והפטיר, אתה עוד ממשיך עם השטויות האלה. הוא מאן להתלהב גם מלהקת "הברירה הטבעית", שהופיעה אז לראשונה על מפת המוסיקה העברית והרשימה אותי מאד. סיימנו את לימודינו בתיכון. מסיבת הסיום בוטלה. מנחם בגין נבחר מחדש לראשות הממשלה, נישא על גלי שנאה שלא הכרנו פה לפני כן, וגם לא אחרי.

בשנים שלאחר מכן עוד היינו נפגשים לפעמים באוניברסיטה. גם שמואל וגם אני היינו פטורים מגיוס מטעמי בריאות, והתחלנו ללמוד באוניברסיטת בן גוריון. שמואל למד ספרות, אני למדתי מתימטיקה ומדעי המחשב. לא הייתה שנאה בינינו, אבל גם לא קרבה. אני מצאתי לי ידידים במחלקה שלי, ואיתם חלקתי את ההתלהבות שלי מעולם המחשבים שזה עתה נפתח לפניי. שמואל מצא לו ידידים מהמחלקה שלו, פרחי משוררים רציניים ומחמירים כמוהו.  כשהיינו נפגשים בקמפוס החלפנו מילות נימוס. אף אחד משנינו לא חשב להיאבק על הקשר הזה בינינו. אף אחד גם לא ידע איך עושים את זה. סיימתי את התואר, התנדבתי לצה"ל ועברתי מבאר-שבע לתל-אביב. את שמואל לא ראיתי יותר מאז. אבל באחד מסופי השבוע, כשחזרתי להורים באשקלון, אמא שלי הגישה לי את ספר ביכורי שירתו של שמואל. היא אמרה, שהוא היה אצלם והשאיר את הספר בשבילי. עכשיו כשאני נזכר בזה, אני מתחרט שלא חיפשתי אותו כדי להודות לו.

במובן מסוים, החיים של שמואל הם החיים שיכלו להיות לי אילו בחרתי אחרת בכמה צמתים של חיי. שנינו היינו אאוטסיידרים. הוא היה מבוגר מכולם, אני הייתי צעיר מכולם. שנינו סחבנו עניינים לא פתורים עם הגוף. לשנינו הייתה רגישות חברתית מחד וחוסר בכישורים חברתיים מאידך. לשנינו היה כישרון עם מלים ואהבה גדולה למוסיקה. שמואל בחר בעולם הספרות והשירה. אני בחרתי בעולמות אחרים.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

23 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת