00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

ראש כחול (התואר הראשון שלי)

היום חמודה סבא רוצה לספר לך איך הוענק לו תואר ראשון, 
נכון שהבטחתי לספר לך איך דוד שולי נולד וזה בדיוק מה שאספר ,  כי התואר הראשון שהוענק לי היה A B A

אלה הן רק שלוש מהדיפלומות שלא הוענקו לסבא שלך. 

נכון, כאן כבר זכיתי בתואר השני "S A B A" זו את בתמונה.

אין לי תמונה דיגיטאלית מהזכיה בתואר ראשון.

סבא לא יודע לספר סיפור בלי הקדמה "קצרה". אז ככה, הדודים ריקי וזני הם חברים ותיקים ותיקים. "נונה" שלך ז"ל הכירה את ריקי בסמינר לוינסקי בו למדו שתיהן, ומאז הן נקשרו בנפשן כאחיות תאומות.

שתיהן היו יתומות מאב. כאשר למדו בסמינר את השיר:"לאבא שלי יש סולם, מגיע עד לב השמיים" היו מוסיפות:" והוא עלה בו ושכח לרדת", ופורצות בצחוק היסטרי. שאר הבנות היו נחרדות מההומור השחור של שתי האחיות המופרעות. (כתבתי "אחיות" אך זה ממש צרם אז גרעתי את המרכאות).

 כאשר שתי הבנות הציגו ביניהן את החברים, התברר שזני החבר של ריקי הוא חבר ותיק שלי מהשכונה (זני זה קיצור חיבה של "פרטיזן" שזה שמו המקורי. ודאי שהחליף את השם וכי לא די סבלנו מהמלחמה ההיא?). כך שמבלי משים הפכנו ללהקת "האחים והאחיות"

להקת האחים והאחיות המקוריים

לא ציינתי שריקי הייתה ועודנה, יפיפיה מהממת, ויופיה הפנימי אינו נופל מיופיה החיצוני, וכשריקי אוהבת היא מבטאת זאת גם באופן פיזי, מלטפת, מחבקת ומנשקת. חבר שלא הבין זאת, שאל אותי אם אני מנהל איתה איזה קטע. נדהמתי, כמעט נפלתי."נראה לך שאני בקטע של גילוי עריות?, יא דביל!!!".

עכשיו מגיע סיפורנו.

ריקי ילדה את יואב בכורה חמישה חודשים לפני שברכה ילדה את שלום (שולי) בכורי. כאשר ברכה כרעה ללדת, בבי"ח בלינסון. ריקי זני ויואב התינוק, גרו אז ממש מאחורי ביה"ח, היא לא יכלה להיות לצד ברכה כל השעות בגלל יואב והיא רצה הלוך ושוב, אבל זני הסתובב יחד איתי וספר לי את הסיגריות שהדלקתי זו בזו ( מאז הפסקתי לעשן והוא מעולם לא התחיל).

שולי התמקם יפה ברחם אימו, ולא התחשק לו לצאת לאוויר העולם, כל הפיתויים על העולם היפה הממתין לו בחוץ לא שכנעוהו. ראו כך הרופאים המיילדים ביקשו יפה מהאבות (מלהקת האבות והאמהות) לצאת ולהמתין בחוץ והכניסו את ה"פומפה" של הואקום.

להקת האבות והאמהות המקוריים

לא עברה שעה קצרה ושמענו קול קטן וכועס המוחה בתוקף על הרעת התנאים שכפו עליו. לאחר המתנה ארוכה נוספת יצאה אחות חדר הלידה, בידה תינוק זעיר, מקומט ועייף, פרצוף מכורכם מכעס, גוף קטן וראש גדול, וכאילו הראש אינו גדול דיו, עוד ראש כחול מונח על הראש הקונבנציונאלי. זה לא "ראש כחול" של מבוגרים (מדובר בתינוק בן שעה). ממש קסדה כחולה על הראש.

הקסדה הכחולה.

לא יכולתי להסיר עיני מהראש הדו-קומתי, במיוחד הקומה השניה, ליבי רחף מפחד וחרדה. "זני" חירחרתי מעבר לכתפי, " ראית?" "מה ראיתי?" מיתמם השה, "את הראש הכחול" אני דוחק בו, "אה... זה? גם ליואב היה אותו דבר, יום יומיים זה עובר". אחרי יומיים כשהראש הכחול (כתוצאה מהוואקום) נעלם, גילה לי זני שהוא היה בחרדה בדיוק כמוני ואילתר את התשובה במקום כדי להרגיע אותי. טוב שיש חברים שיודעים לשקר בזמן ובמקום המתאימים.

אחות חדר הלידה ביקשה שנגיד שלום יפה לאם ולילד כי הם תשושים, ושנלך להתרענן גם אנחנו.

יצאנו החוצה לאוויר הצונן של 23 בדצמבר 1967 גשם זלעפות קידם את פנינו. "בוא אלי, נאכל משהו, נישן קצת ונחזור אחה"צ" הציע זני, "תלך אתה, אני צריך להיות לבד, אני רוצה לחשוב" עניתי, חברים יודעים מתי להרפות.

יצאתי אל הגשם השוטף, לכיוון ביתי דאז ב"גני גד" מהלך 3-4 תחנות אוטובוס, פוסע לי לאט לאט הגשם מתופף לו בקצב, הלב פועם בשמחה ומצטרף לצעדי ה"סטפס" והרגליים כבר מקפצות מעל ובתוך השלוליות והשפתיים מזמזמות להן את "שיר אשיר בגשם".

 בעוד אני מתקרב בצעדי "ג`ין קלי" קלילים לשכונת מגורי, חולף על פניי זוג מכוסה מכף רגל עד ראש מהגשם, לפתע הם קוראים בשמי, היו אלה שכנים וחברים, הבחורה בהריון מתקדם, והבחור קולגה לעבודה, "מה קרה לך? השתגעת?, שתית?" פרשתי את שתי ידי אל הגשם וקראתי בקול גדול: "אני אבא!!! אני אבא!!!" השניים נפלו זינקו לזרועותי הפרושות, שואגים בשמחה, צוחקים ובוכים בו זמנית, ושלושתנו מקפצים ובוטשים בשלולית ומייללים לשמיים כתנים. 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

29 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת