00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יומן המורה

החינוך המתגונן

22/10/2008
כבר כמה זמן שאני מחפש את המילים למה שאני מרגיש, עד שמצאתי אותן הבוקר באתר הארץ (משימה בפני עצמה, אבל זה כבר סיפור אחר).
 
פרופסור מרק גלזרמן, רופא נשים בכיר מאד, כותב שם על האופן שבו תביעות הדיבה הרסו הרבה חלקות טובות ברפואה המערבית. הוא מסביר שם איך הרופאים נוקטים ב"רפואה מתגוננת" וחושבים כל הזמן על תביעת הדיבה שתגיע, מה שמונע מהם לבצע את תפקידם כראוי.
הנה ציטוט קטן להמחשת הדברים:
 
"רפואה מתגוננת היא מכלול של פעולות אבחון וטיפול, המיועדות להגן על הרופא יותר מאשר להיטיב עם החולה. גישה זו מביאה להימנעות מטיפול נחוץ שסיכון מוגבר בצדו ואף להתחמקות מטיפול בחולים "מסובכים".

הרפואה המתגוננת הצמיחה את מה שמכונה "האווירה המדיקו-לגלית"."
 
אני, כזכור, מורה ולא רופא, אבל כשקראתי את המאמר קפצתי וצעקתי "מצאתי!" (טוב, זו קצת דרמטיזציה. אשתי ישנה באותה שעה, וכשאשתי ישנה אני לא צועק. נקודה).
 
הגעתי למסקנה שגם אנחנו, המורים, מתחילים להיכנס למהלך של "חינוך מתגונן" ובמסדרונות בית הספר יש אווירה "פדגו-לגלית" (ניסיתי, זה מה שיצא). המורה והמחנך עושה את פעולותיו, ופעמים רבות נמנע מפעולות אחרות, מתוך מחשבה על הצעדים הכמו-משפטיים שיבואו בעקבות הדברים.
 
אני לא מתכוון באמת לתביעות דיבה, למרות שגם זה יגיע בוודאי. להבדיל מהסיפור של הרופאים גם העניין התקשורתי הוא מינורי אצלנו ואינו מרכזי, למרות שבבית הספר שלי כבר הגיע סיפור קטן מאד לכותרות העיתונים לאחר שאחד ההורים שמע משהו מהילד וניפח אותו בצורה שחייבה את משרד החינוך לזמן את המורה לבירור מיידי.
 
במסדרונות בתי הספר מרחפת לה רוח של שפה משפטית ותחושה של משפטיזציה של כל פעולה חינוכית. למה אני מתכוון? מכיוון שאני מורה ולא פילוסוף של החינוך, אספר לכם כמה סיפורים שימחישו את הדברים.
 
עמיתה שלי התקשרה לאבא אחד וביקשה, נשבע לכם שבנימוס ובצורה אדיבה מאד, שבנו הנחמד (באמת!) יגיע בזמן לבית הספר. זו לא בקשה תלושה מהמציאות, משום שההורים מסיעים את בנם לבית הספר בכל בוקר. תוך כמה שניות האב נכנס למגננה ואחריה יצא למתקפה. הוא הבהיר למורה שהיא מוקלטת ושכבר בשיחה מוקדמת, כלומר בהודעה שהשאירה במשיבון (!), היא נשמעה תוקפנית ולכן הוא לא מתכוון לוותר ולא מוכן שהיא תנהל לו את החיים.
 
(לנשום, לנשום, זה לא הסוף)
המורה הבינה שאין מה להתווכח איתו, ולכן ביקשה שבנו יגיע בזמן לבית הספר וניתקה.
למחרת נחת מכתב אצל המורה ובו האב מרצה את טיעוניו. לא כל-כך חשוב מה היה כתוב בו, אבל האופן שבו היה כתוב גרם לי להלם ולאלם של שלושה ימים וחצי: הבן אדם ישב וכתב שבעה סעיפים של טיעונים שבהם כל מילה שקולה ומדודה יותר מבהסכם מכירת מק`דונלדס לגוגל (אין כזה, עוד יהיה, ידע פנימי). שבעה סעיפים בשרניים. לא אני חייב להמחיש:
 
1. בלה בלה בלה בלה....
 
2. ולכן ולכן ולכן...
 
3. ואז....
 
4. ואת.....
 
5. ולמרות זאת....
 
6. אני אומר....
 
7. אנחנו....
היה שם גם טופס רפואי, מצולם ומוצמד לדף שבעת הסעיפים. לא הסתכלתי, כמובן. בטח הוא רוצה להסביר שבנו היה חולה או משהו.
לא, אמרה לי המורה: הוא צילם את הזימון הרפואי שלו כדי להסביר למה הוא היה חייב לאחר יום אחד, דבר שגרם לבנו לאחר. תגיד לי, אתה השתגעת?????
 
המחשבה הזאת על הצורך התמידי להיות מגוּבּה ומאובטח במקרה של תקלה (בסלנג צבאי זה כסת"ח, כיסוי תחת) מביאה את המורים לאט לאט להיות זהירים הרבה יותר והרבה פחות מחנכים באמת.
 
אספר לכם על משהו שארע לי. יצאתי עם הכיתה למקום כלשהו. כל הזמן הסתכלתי על יואב (שמבדוי), ילד מיוחד מאד שנמצא בכיתת החינוך שלי. חששתי שהוא יעלם לו פתאום. לקראת סיום הפעילות אני רואה אותו הולך לשירותים. עשר דקות אחר כך אני סופר את כולם ומי חסר? התחלתי לרוץ ולחפש בכל האיזור, טיפסתי וירדתי, רצתי וצעקתי ובסוף מצאתי אותו. מה שמחריד אותי באמת בכל הסיפור זה שכל הזמן חשבתי יותר על מה יקרה לי, מאשר מה יקרה לו. פאק, אמרתי לעצמי לא מזמן: מה קרה לי? הילד הוא שחשוב, לא שיחת הבירור עם ההורים והמנהל (ההורים היו אחלה, אגב), תתעורר!!!
 
גם בהמשך הסיפור עלה וצף לו "החינוך המתגונן". ההנהלה לא הסכימה שהוא ייצא לטיול השנתי ללא ליווי, כי "אסור לנו לקחת אחריות". זה כמובן נכון, אבל נכון רק במערכת שנכנעה לפחדים שלה. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבחור הוא שהוא ייצא לטיול ללא מבוגר צמוד, וכך אולי יתקרב לבני גילו, הדבר שמראש הביא אותו בכלל לברוח מהפעילות שלנו.
 
בבית הספר שלי יש מערכת ניהול ודיווח יומיומית שרבים מהללים אותה, ולמעשה גם אני ועמיתי מאד מרוצים ממנה. רק אתמול, כשקראתי את המאמר בהארץ, הבנתי שהמערכת הזאת היא עוד שלב במשפטיזציה של החינוך הישראלי. הכל מתועד, הכל כתוב. מכסים את התחת באמצעים מקוונים סופר-מודרנים. אני אדגים זאת דווקא בדוגמה שמראה על הצלחת המשו"ב הזה.
 
מורה אחת התעמתה עם תלמיד שלא מילא את ההוראות שלה. הוא התחצף והמורה הוציאה אותו מהכיתה, שלחה אותו לרכזת החטיבה והטילה עליו עונש. המורה יצאה מן השיעור להפסקה. "יש לך טלפון" אני אומר לה. "מי זה מתקשר עכשיו?"
ניחשתם. אימו של התלמיד אומרת: "שמעתי שהיו בעיות עם אלעד". אין שום בעיות, אומרת המורה. אם תרצו לדבר נקבע פגישה, אבל קודם הוא צריך לבצע את העונש שהוטל עליו.
 
ניחשתם? עוד באותו הבוקר הגיעו שני ההורים לבית הספר ואחת הטענות הייתה שהמורה "שונאת את הבן שלהם" (זה טיעון בוגר מאד, כמובן). למזלה של המורה היא מילאה היטב את הדיווחים במערכת המשו"ב וראה זה פלא (איזה ביטוי של מורים): היא אחראית לכל הדיווחים החיוביים על התלמיד. המערכת הראתה גם שהתלמיד נקלע לבעיות דומות בשיעורים אחרים, וכך "ירדה האשמה" מהמורה המותקפת.
 
מה אני רוצה להגיד? הרי המערכת מילאה את תפקידה והרישום המדוקדק הביא את ההורים לרדת מהעץ ולהתמודד עם הבעיה האמיתית.
אני רוצה להגיד שאני עצוב. עצוב עליי ועל חבריי שבמקום לחנך אנחנו מנסים לשרוד, שבמקום להשתמש ברוח אנחנו משתמשים בספר חוקים ותקנות. שאנו מפחדים לחנך, כי החינוך אינו תמיד ניתן למדידה ולהגנה "משפטית".
 
לפני כמה שנים היה לי ילד מיוחד נוסף. עולה חדש ששיגע לי את השכל במשך שלוש שנות חינוך ונתתי לו את כל מה שאני רק יכול לתת. בטיול השנתי של כיתה י"ב, ביום האחרון, הוא התיישב באוטובוס והודיע לי: אני לא יורד, כואבת לי הרגל. התעצבנתי עליו, צעקתי ואיימתי, ושום דבר לא עזר.
כולם כבר חיכו למטה והתחיל להיות מאוחר. תפסתי אותו בצוואר ואמרתי לו: "תקשיב לי: אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, אתה לא תחזיר לי בצורה כזאת". משכתי אותו בכח ודחפתי במורד המדרגות של האוטובוס. הוא נהנה מאד מהטיול.
 
אשם באלימות נגד תלמיד, בהעלבתו ובעוד מיליון אישומים אפשריים, אבל גם זה סוג של חינוך. חינוך מלפני עידן המשפטיזציה.
 
תודה על ההקשבה.


שתי הערות טכניות:
1. אין צורך בהרשמה לתפוז-אנשים כדי לכתוב תגובה בבלוג שלי.
2. ניתן להירשם ולקבל הודעה במייל או במסר בכל פעם שאני מעדכן את הבלוג. ראו פרטים מצד ימין של הבלוג.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

56 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יומן המורה אלא אם צויין אחרת