00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בסוד העניינים

אני, אימא!

17 יום אחרי....
17 יום אחרי הדבר הכי כואב, הכי נורא והכי טוב בחיים שלי...
 
17 יום אחרי הלידה.
 
- - - -
 
29.9.08, ערב חג ראש השנה.. ואני עם צירים מהבוקר... צירים אומנם, אבל לא סדירים. ואני, שכבר תורגלתי לכל סוגי הצירים האפשריים, סוחבת הלאה, עוד נשימה ועוד נשימה, וממשיכה בקצב היום המטורף, להספיק עוד משהו לפני שהחג נכנס.
 
19:00 בערב, הצירים מתחילים להיות סדירים, כ-10 דקות בין ציר לציר, בין כאב לכאב.
עדיין לא נכנעת לכאב, ולפחד. מתקלחים, מתלבשים, והולכים לחמות לארוחת החג.
 
אוכלת ביס קטן פה ביס קטן שם... סופגת צירים ועוד צירים, ועדיין ממאנת ללכת לביה"ח. הבעל נראה לחוץ בכאילו, גם הוא מתורגל בהלוך ושוב לביה"ח, גם הוא משוכנע שאנחנו לא הולכים עד שזה נהיה בלתי נסבל, כל 3 דקות, כפי שהנחו אותנו בביה"ח (אחרי שנמאס להם לראות אותנו).
מסיימים אצל החמות בשעה 22:30 והולכים לאימא שלי, גם לה מגיע לקבל "חג שמח".
 
23:30 הצירים מתחזקים והזמן מתקצר... כבר 7 דקות בין ציר לציר, ובין עיני מתחילות לצוץ הדמעות.
אך גם המשפחה כבר תורגלה וגם הם לא נלחצים.
 
"מה עושים?!?" שואל הבעל... שפיתאום מתחיל להבין שזהו זה...
"מחכים", אני עונה, בין דמעה לדמעה, בין כאב לכאב.
 
מסיימים אצל ההורים, מבטיחה לכולם שאני נוסעת הבייתה ולא לבי"ח, למרות שכולם בטוחים שאני משקרת.
 
אך... נוסעים הבייתה.
 
03:00 - הצירים מתחזקים מאוד מאוד, והזמן מתקצר, 5 דקות בין ציר לציר.
 
אומרת לבעל... "תתלבש".
 
03:45 - הדרך לביה"ח אורכת כ- 20 דקות, למרות שהכבישים ריקים,בינתיים הצירים מגיעים כל 3 דקות. לחץ אדיר ומטורף באגן, לא יכולה לשבת, לא יכולה לנשום... הדמעות כבר נוזלות מעצמם.
 
04:15 - מגיעים לבי"ח אסף הרופא.
"יש לך 4 וחצי ס"מ פתיחה, קדימה לחדר לידה" קובעת האחות המיילדת.
שולחים את הבעל לקבל כרטיס של החדר, ואותי מדדים במיטת בי"ח לחדר הלידה, חדר 5.
 
5:00 - "רוצה אפידורל" אני צועקת בקולי קולות....
 
הרופאה המרדימה מגיעה, מוציאים את בעלי מהחדר, מפשיטים אותי, מושיבים אותי בקיפול, ואז הרופאה מכריזה: "יש לך עקמת בגב, אני מקווה שאני אצליח לעשות לך את ההרדמה, אני אנסה פעמיים שלוש ואם לא את מקבלת טישטוש בלבד".
אני בשוק, לא זזה, מקופלת מפחד וכאב, ולשמחתי, תוך כדי מילול "שמע ישראל", היא מצליחה בפעם הראשונה, ואני נרגעת ומורדמת בפלג גוף תחתון.
 
הבעל נכנס, יושב איתי, קצת מדברים, בין לבין רואים קצת טלוויזיה, ערוץ הקניות, ואח"כ ערוץ 2, יש המהפך, ואני צוחקת איתו שכשהיא תגדל ותשאל אותי איך היה בחדר לידה, אני אגיד לה שראינו המהפך עם אורנה דץ.
 
06:45 - מתחילה להרגיש שוב את הצירים, בנקודה אחת ספציפית מאוד בבטן מצד ימין, שבכל מקרה הורדם פחות מהצד השמאלי שלי.
מבקשת עוד אפידורל.
 
07:15 - מקבלת מנה נוספת של אפרידורל, ותוך כדי מדווחים לי שאני בפתיחה של 8 ס"מ, והאפידורל הזה יספיק לי עד הסוף.
 
9:00 - ציפצוף מעצבן מעיר אותי משנתי הקטועה....
הבעל טורח לדווח לי, האפידורל נגמר...
 
אימאאאאאא אני צועקת... אחות בואי לפה, האפידורל נגמר, אני רוצה עוד.
האחות המיילדת מסתכלת עליי..."גברתי היקרה" היא אומרת...
"את בפתיחה מלאה... אין שום אפידורל, את תכף יולדת. אל תדאגי, ההשפעה לא פגה כל-כך מהר".
 
היא צדקה, ההשפעה לא פגה כל-כך מהר, לקח לה שעה לפוג.
"מה קורה איתך" שואלת האחות בכניסה לחדר, ותוך כדי לובשת כפפה, מפסקת את רגליי ובודקת.
"טוב, הילדה לא יורדת" היא מדווחת לי, שכבר התחלתי להרגיש קצת את הכאב, ומושיבה אותי בתנוחה לא תנוחה, כדי שזאת תרד למטה.
 
במהלך השעתיים הבאות, הקשות ביותר בחיי, האחות הושיבה אותי באין ספור תנוחות משונות וציוותה עליי לדחוף החוצה את התינוקת.
שעות אלו היו השעות הנוראות והארוכות ביותר שעברתי מאודי. עם כל ציר, שכבר הגיע כל 2 דקות, הרגשתי שאני נקרעת. ועם כל דחיפה הרגשתי שאני דוחפת את כל הקישקע שלי החוצה.
 
"בלה, תקשיבי, אני חייבת לחתוך, אחרת את תקרעי, הילדה גדולה מידי"...
"תחתכי!" אני אומרת.... "רק תוציאי אותה כבר ממני"
 
זה המקום גם להסביר שמאחר והיה ערב חג, המשמרת הייתה מדוללת בביה"ח. והמיילדת שלי, שהייתה אמורה להיות על 2 חדרים בלבד, תיפקדה על לא פחות מ-4 חדרים בו זמנית.
כל 8 השעות שהייתי בחדר הלידה, זכיתי לראות את הפרצוף שלה אולי במצטבר 10 דקות, ומתוכם 5 דקות היו בסוף.
כל חצי שעה היא הייתה נכנסת, ותסלחו לי, אבל דוחפת את הידיים שלה לתוכי, מושיבה אותי בתנוחה כזאת או אחרת, ופשוט נעלמת.
וזה גם המקום להגיד שבלי הבעל המדהים שלי בחיים לא הייתי מצליחה לעבור את מה שעברתי. אני באמת מרגישה שהוא זה שיילד אותי.
את כל שלב הלחיצות עשינו ביחד, ורק את הוצאת הילדה ממש האחות עשתה.
 
12:20 "דחיפה אחרונה והיא יוצאת, זהו זה הציר הזה זה הסוף" אומרת לי האחות
"לא נכון" אני צווחת, "את משקרת לי, היא לא תצא בחיים" אני שואגת.
 
אההההההההההההה
 
"בלה אני רואה את הראש, אני רואה אותה....."
 
והכל נגמר....
 
"תגידי שלום לבת שלך...."
"אתה רוצה לחתוך את חבל הטבור?!?"
 
ופיתאום כל הכאבים נמוגו כלא היו. הדבר הקטן הזה, שוכב לי על הבטן, מצווח בקולי קולות, ואני בשוק....
"זה נגמר? זה באמת נגמר" אני שואלת את הבעל....
והוא, בוכה ... "עשית את זה... עשית את זה".
 
ואני שוכבת שם, עם הרגליים עדיין מורמות, מחכה שיתפרו אותי, ובשוק שהכאב הנורא פשוט עבר, פשוט נגמר... עדיין המומה מכמה שזה כאב, לא חשבתי שמשהו באמת יכול לכאוב ככה... ואני לא חושבת שמשהו פיזי יכול לכאוב יותר מזה....
 
אימא נכנסת אליי... דומעת כולה.... ואני אומרת לה, מרשה לעצמי להשתחרר, אומרת לה בבכי "אימא, זה כל-כך כאב, זה כל כך כאב...." והיא בוכה יחד איתי.
שתינו מאושרות שזה נגמר.
 
 
 
 
חזרנו הבייתה יום שישי... והלילות הפכו לימים, ולא ישנים יותר, ולא נרגעים.
אנחנו חיים בין בקבוק לחיתול.....
 
קשה, קשה להיות אימא...
 
אך כמה טוב סוף סוף להגיד את זה....
 
 
אני - אימא!!!!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל brose אלא אם צויין אחרת