00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג המסעות של דני ביפן

מסע לממלכת המרכז: טיול של חודש בסין

שלום לכולם,

 

כבר זמן רב שלא עדכנתי את הבלוג ואתר התמונות, וכעת הגיע עדכון נוסף. טיילתי עם אחי הבכור במשך חודש בסין, טיול מרתק, מגוון ומעניין, ורציתי לשתף אתכם בחוויות ובתמונות.

 

את התמונות תוכלו למצוא באתר התמונות- http://s175.photobucket.com/albums/w146/dannyorbach/

 

בתפריט שמשמאל נווטו ל-other countries, משם ל-China, ומשם תוכלו להגיע לתיקיות המשנה השונות.

 

 

מסע בממלכת המרכז- טיול חודש בסין

 

 

שלום לכל קוראי הבלוג,

 

אתם בוודאי כולכם זוכרים שהייתי בעבר בסין לשבוע, וכתבתי לכם, בליווי תמונות, על בייג`ינג, שנגחאי וסוג`ו. הפעם חזרתי לסין למסע ארוך יותר של חודש, בליווי אחי, ואני חוזר גם אליכם עם יומן מסע מפורט יותר, בליווי תמונות ותיאורים מהיעדים השונים שהיינו בהם במהלך הדרך.

 

סין היא מקום ענק. ענק בכל קנה מידה. מהמם בגודל, מהמם במרחבים, מהמם מבחינת עוצמתו המספרית של העם, מהמם בנופים, מהמם בתרבות וגם מהמם בקצב השינוי שהוא עובר. הידיעה שאתה מטייל במעצמה שנמצאת בתהליך שינוי מהיר- כל יום משתנים דברים- הופך את הטיול בסין לחוויה מרתקת במיוחד. להמחשה, מאז הפעם האחרונה שהייתי בבייג`ינג, לפני כשנה, ועד היום, נבנו כשלושה קווי רכבת תחתית חדשים, והעיר השתנתה לטובה באופן ניכר. בעיר אחרת בצפון מזרח סין, שלא היינו בה, החליטו הרשויות לבנות את העיר באופן מודרני מחדש- וזו תוך שנה אחת בלבד. קצב הפרוייקטים הוא מדהים, בעיקר לישראלים, שרגילים לכך שלרשויות לוקח חמש שנים (לפחות!) לבנות רכבת קלה מסכנה בירושלים. ובכל זאת, כדאי לזכור שסין, בניגוד לנו, היא דיקטטורה, והשלטון יכול לגרש אנשים מבתיהם במחי יד תמורת דיור חלופי די עלוב- וזאת בלי להזכיר צדדים בלתי סימפטיים אחרים של החיים בסין. כך שלקצב הפיתוח המהיר של סין יש גם צד שני, אפל יותר, וגם אותו חשוב להזכיר.

 

בטיול חצינו את סין מצפון לדרום וממזרח למערב, ואז עלינו פעם נוספת לצפון הרחוק. המסלול הוא כדלהלן: בייג`ינג, דרום מערבה לשיאן, משם לננג`ינג, שנגחאי והחוף המזרחי, דרומה למחוז גוואנג-שי המדהים, וממנו למחוז יונאן בפינה הדרום מערבית של סין. מיונאן חזרה בטיסה לבייג`ינג, ומשם צפונה למנצ`וריה, אזור סיבירי מבחינת הנוף שלו- העיר התרבותית והיפה חרבין ואגם השמיים המהמם.

 

התנועה שלנו בסין, מלבד טיסה מקומית אחת, היתה בעיקר ברכבות לילה. רכבת לילה היא חוויה בלתי נפרדת מהווי הנסיעה בסין. הנוסעים בוחרים בין "תא שינה רך" (soft sleeper) ל"תא שינה קשה" (hard sleeper). ההבדל הוא בעיקר, שבתא שינה רך יש ארבע מיטות ודלת שאפשר לסגור, ואילו בתא קשה יש שש מיטות ואין דלת. ההבדל, בסך הכל, אינו משמעותי, ולפיכך אני ממליץ לקחת תאים קשים שעולים לפעמים כמחצית המחיר.

 

לא פשוט להזמין כרטיסי רכבת בסין!  תחנות אחדות, בעיקר בערים גדולות, מנוהלות כהלכה, אך אחרות הן כאוס בלתי נשלט ובלתי נסבל. התורים ארוכים, אנשים נדחפים, ולמי שלא יודע סינית (אני יודע מנדרינית בסיסית, אבל בכל זאת היו לי קשיי תקשורת)- מאד קשה לתקשר עם מוכרי הכרטיסים. לפיכך, הכי מומלץ להזמין את כרטיסי הרכבת דרך המלון. משלמים עמלה, אבל זה בהחלט שווה. בעיה נוספת היא שכרטיסים לרכבות לילה, בעיקר ליעדים פופולריים או ערים גדולות, נוטים להיגמר במהירות, וכמעט בלתי אפשרי להזמין באותו יום. לפיכך, עדיף להזמין את הכרטיסים לפחות שלושה ימים מראש. הבעיה היא, שהחוקים בסין מאפשרים להזמין כרטיס רק בעיר היעד (למשל, אם אתה רוצה כרטיס מבייג`ינג ליעד אחר, חובה להזמין את הכרטיס בבייג`ינג ולא בשום עיר אחרת). הבעיות הללו עשויות להקשות על תכנון הטיול.

 

הרכבת עצמה היא חוויה מעניינת. כבר בתחנה, הנהלים מזכירים רכבות אירופיות ישנות מסרטים בשחור לבן. הנוסעים צריכים לחכות באולם ההמתנה המתאים למספר הרכבת, עד שמגיעה הרכבת לרציף- ואז עובדי התחנה מלווים אותם לקרונות. אסור להסתובב באופן חופשי ברציפים. ברכבות עצמן יש מיטות סבירות, קרון מסעדה (עם אוכל סביר, בדרך כלל) ועגלה שעוברת עם כל מיני מאכלים פשוטים ומשקאות. תבדקו טוב מה אתם מזמינים! אנחנו הזמנו משהו שנראה כמו נתחי בשר מתובלים ומיובשים, ובסופו של דבר קיבלנו עיסה דוחה של בשר מבושל מלאה בעצמות, שהזכירה יותר מהכל ארוחה דוחה במאורה של טרולים (אל תקחו את זה ככלל, האוכל בסין בדרך כלל מצויין). רכבת הלילה היא הזדמנות מצויינת להכיר את הסינים, לראות כיצד הם נוסעים ולדבר איתם. אנשים ברכבת הם במקרים רבים ידידותיים וסקרנים כלפי זרים, ותמיד רעשניים, משוחחים בקולנות (בסינית בלבד, בדרך כלל) ומפצחים גרעינים. סינים רבים גם מעשנים ברכבות, למרות שלפעמים אסור.

 

 

בייג`ינג

 

כבר תיארתי באריכות את בייג`ינג ואתריה ביומן המסע הקודם שלי בסין, ולכן לא ארחיב כאן בדברים. בעקבות האולימפיאדה, הופכת בייג`ינג למודרנית, או יותר נכון- סופר מודרנית- עם הזמן החולף. העיר הופכת להיות נקייה יותר, זוהרת יותר, נוצצת יותר- ואפילו אזורים עתיקים נשמרים יותר מפעם. בבייג`ינג כיום קל לחוש שאתה מסתובב בבירה של מעצמה גדולה, במיוחד במרכז העיר בלילה, כאשר השערים המרשימים שליד העיר האסורה מוארים באור יקרות, וההמון רוחש בכיכר טיינאנמן ליד חומות הקרייה הקיסרית. אפילו אנשים כבר יורקים פחות ברחוב (לפחות פחות מאשר בחלקים אחרים של סין), אם כי המנהג המגונה הזה עדיין ממשיך.

 

לחובבי השירה והאומנות הסינית, אני רוצה להמליץ על מופע נחמד ב"בית התה של לאו שֶה", שאת פרטיו תוכלו למצוא בלונלי-פלנט. בית התה קרוי על שם משורר נודע, שהושפל עד עפר במהפכת התרבות בידי קלגסי "המשמרות האדומים" של מאו, ונאלץ לצפות בתפאורה של אופרת סינית עולה באש ולהתוודות על "פשעיו האנטי-מהפכניים". למחרת היום, הטביע את עצמו באגם של פארק ביי-האי. בית התה קרוי על שמו, ובפנים ניתן לראות לקט של אומנויות סיניות שונות- שירי עם, אופרת בייג`ינג, צמד בדרנים שמחקה ציפורים, מכוניות ורכבות, מופע "החלפת פנים" בסגנון סצ`ואני, טקס תה סיני ועוד. בית התה מצוי בקרבת צ`יין-מֶן, השער הדרומי לטיינאנמן ולעיר האסורה- ובכניסה יש פסל של ג`ורג` בוש האב שביקר בו פעם.

 

באתר התמונות תוכלו למצוא כמה תמונות נוספות: צילום יפה של "בית האוצר הקיסרי" במקדש השמיים מבפנים. בפעם שעברה לא הצלחתי לצלם אותו מבפנים, כי היה סגרירי וחשוך. חוץ מזה, היינו בחומה באתר יפיפייה שלא ביקרתי בו בפעם הקודמת, מוּ-טיין-יוּ- ותוכלו לראות גם תמונות משם. חלקי החומה במו-טיין-יו משוחזרים, בניגוד לאתר החומה שביקרתי בו בפעם הקודמת שהיה בלתי רשמי ולכן גם בלתי משוחזר.

 

שִיאָן

 

 

מבייג`ינג לקחנו רכבת לילה לשיאן- עיר מקסימה עם היסטוריה עשירה, ובירת מחוז שאן-שי שבצפון מרכז סין. שיאן, שבעבר נודעה בשם צ`אנג-אָן, היא עיר הבירה האגדית של השושלות המוקדמות- צ`ין, האן וטאנג. שושלת הטאנג, וצ`אנג-אן בירתה, סימלו את תור הזהב של סין, מחוז געגועים בעיני רבים עד ימינו אלו.

 

שיאן של היום היא עיר מרתקת, מגוונת, פסיפס של קבוצות אתניות, תרבויות שונות, דתות מגוונות, ובעיקר אלפיים שנות היסטוריה שניתן לחוש אותן בכל פינה. הבאים לעיר מתחנת הרכבת נתקלים ראשית כל בחומות העיר העתיקה. בעבר, בימי שושלת הטאנג, נפתחו השערים בחומת העיר (וגם בחומה הפנימית שהקיפה כל רובע) עם הזריחה ונסגרו עם רדת החשיכה. כרוזים הכריזו על השעות באמצעות שני מגדלים גבוהים במרכז העיר העתיקה, מגדל התופים ומגדל הפעמון- ואוי לנוסע שאיחר לשמוע את התוף ולא הספיק להגיע לשער לפני שירדה החשיכה.

 

כיום, מגדל התוף ומגדל הפעמון נמצאים בליבה של העיר העתיקה. זו עיר מוזרה, לא שגרתית. לצד בניינים עתיקים המתנשאים אל על, כמו מגדל התוף ומגדל הפעמון, יש בה גם רחובות רחבים ומודרניים, קניונים נוצצים וסניפים של מקדונלדס וקנטקי פרייד צ`יקן. רק כמה דקות הליכה מאותם קניונים, מחכות לתייר סימטאותיו המפותלות והציוריות של הרובע המוסלמי. עוד בתקופת הטאנג הגיעו מוסלמים רבים לשיאן, ורבים נוספים הגיעו בתקופת שלטון הכיבוש המונגולי של שושלת היואן, שעודד דתות לא סיניות. כיום, המוסלמים הסינים תושבי שיאן נחשבים כקבוצה אתנית אחרת, ונקראים הוּאֵי. ניתן לזהותם באמצעות הכובעים הלבנים האופייניים שלהם. ברובע המוסלמי חנויות רבות של תשמישי קדושה, כובעים מוסלמיים, תמונות של מכה, וגם שוק אוכל מגוון, ריחני וסגנוני: שיפודי כבש מפולפלים, לאפות מלאות בירקות מוקפצים, מרקים שונים, חריפים ומהבילים, וגם מיץ רימונים מרענן ומשיב נפש ביואן אחד בלבד (בערך עשר אגורות!). במרכז הרובע המוסלמי נמצא המסגד העתיק- קומפלקס של גנים ירוקים, עצי פרי, אולמות תפילה ופביליונים, שנראה כמקדש סיני הרבה יותר מאשר כמסגד טורקי או ערבי. רק הערבסקות על הפגודות הסיניות והשטיחים בפנים מלמדים שמדובר במסגד. המוסלמים בשיאן מאד ידידותיים ומכניסי אורחים, אך לזרים שאינם מוסלמים אסור להיכנס לאולם התפילה עצמו.

 

מלבד הרובע המוסלמי והמסגד, בעיר העתיקה ישנו מקדש קונפוציאני שליו ויפה, "יער כתובות האבן", שמהווה אוצר לכל חוקרי ההיסטוריה הסינית. במקדש, בין פביליונים מוזהבים וגנים, ישנו מוזיאון ענק של יצירות סיניות עתיקות חקוקות באבן: מסמכים היסטוריים, סוטרות בודהיסטיות ואפילו יצירה נוצרית עתיקה ששייכת לכת הנסטוריאנית (הכת הנוצרית הראשונה שהגיעה לסין באלף הראשון לספירה). בנוסף- כדאי לבקר במקדש גם בגלל תצוגת הפסלים היפים והמפות העתיקות שבו.

 

הסמל של העיר שיאן נמצא דווקא מצפון לעיר העתיקה: פגודה גבוהה ומרשימה במיוחד שנקראת "פגודת אווזי הבר". הפגודה מוקפת במתחם בודהיסטי ענק מלא בפסלים מוזהבים, מקדשים יפים, בריכות קטנות וגנים. מאד כדאי לבקר במקום אם אתם נמצאים בשיאן.

 

אבל בסופו של דבר- אנשים לא באים לשיאן כדי לראות את כל מה שהזכרתי, או לפחות לא בעיקר בגלל זה. שיאן מזכירה בתודעתו של המטייל בעיקר שתי מילים: חיילי הטרקוטה. יצירת המופת הזאת, מדהימה, מטרידה ובמידה מסויימת גם מזעזעת, נבנתה על ידי אחד הרוצחים חולי הנפש והמופרעים ביותר בהיסטוריה האנושית- הקיסר הריבוני הראשון של סין צ`ין שי הואנג די, במאה השנייה לפני הספירה. הקיסר צ`ין, שאיחד את סין בפעם הראשונה למדינה ריכוזית בדם, אש ותמרות עשן, ביצע פשעים מחרידים רבים: בעזרת אידיאולוגיה טוטליטרית (שנקראה לגליזם, או "אסכולת החוק") ניסה לשלוט לחלוטין במחשבת נתיניו, קבר מלומדים, היסטוריונים, סופרים והוגים קונפוציאניים בחיים, רצח רבבות בעבודות כפייה עד מוות, בין היתר בחומה הגדולה המפורסמת, וגם שרף ספרים בהיקף נרחב וביצע שואה תרבותית. בין היתר, הוא גם שלח צי ענק כדי לכבוש ולחסל את איי בני האלמוות המיתולוגיים בים המזרחי. משלא מצאו מלחי הצי את האיים הללו, פחדו לחזור לסין שמא יבולע להם, והתיישבו באיי אוקינאווה שמדרום ליפן. בכל מקרה, הקיסר הראשון היה אחוז בפחד מהמוות. הוא ניסה להשיג שיקוי אלמוות, אבל האמין שגם אם ימות- ימשיך לשלוט גם בעולם המתים. לפיכך, בנו אנשיו קבר מגלומני ומפואר, שלפי הכתבים הסיניים היה ארמון מפואר עם נהרות מכספית. כדי לשמור על הקבר ולהבטיח את שלטונו של הקיסר, נבנה ליד הקבר צבא ענק של חיילי טרקוטה- טוראים, קצינים זוטרים וגנרלים, רגלים, קשתים ופרשים על סוסיהם. הפסלים ריאליסטיים להפליא, ואין חייל אחד דומה למשנהו. הם נמצאים באזור הררי יפה, בערך שעה נסיעה משיאן- וניתן לראות אותם מרחוק בתוך בורות תצוגה. כמה מהפסלים, כמו פסל מרשים במיוחד של גנרל, הוצאו מהבורות וניתן לבחון אותם מקרוב. חיילי הטרקוטה הם בלא ספק אחד משיאי הביקור בשיאן, ואולי בצפון סין כולה.

 

 

ננג`ינג

 

 

ננג`ינג, בירת מחוז ג`יאנג-סוּ המזרחי שבקרבת שנגחאי, היא אחת הערים החשובות בהיסטוריה הסינית, ובלי ספק אחד היעדים המגוונים והמעניינים בסין כולה. כמו שיאן, היא גן עדן לחובבי ההיסטוריה הסינית.

 

ראשית כל, ננג`ינג היא עיר שכיף להסתובב בה: חיה ונושמת, מודרנית ותוססת, אך גם לא אפורה, מלוכלכת ומאובקת כמו ערים רבות אחרות בסין. היא מרכז אקדמי, מסחרי, כלכלי ותרבותי, כמו שנגחאי, אך מצד שני אין בה את העומס, הצפיפות והאפרוריות של חלקים רבים בשנגחאי, וגם לא רואים בה עוני מרוד באותה המידה. חובבי ההיסטוריה הסינית ימצאו תעסוקה לשבוע לפחות. אנחנו, לצערנו, היינו שם רק מספר ימים.

 

האתרים ההיסטוריים המרכזיים בננג`ינג נמצאים בהר דְזֶה-גִ`ין- שעל מדרונותיו הטובלים בירק ניתן לראות גנים, אגמים ואחוזות קבר מפוארות של קיסרים ושועי עולם. האתר הראשון שביקרנו בהר הוא קברו של ג`וּ-יוּאָן-גַ`אנג, מייסד שושלת המינג- השושלת הסינית האחרונה, בסוף המאה ה-14. ג`ו מתייחד מרוב מייסדי השושלת בכך שהחל את הקריירה שלו כאיכר פשוט. הוא נבדל לטובה מקיסרים רבים אחרים בכך שדאג לעם הפשוט, אך מצד שני עיצב את שושלת המינג, ואת המדינה כולה, באופן בעייתי, בכך שיצר בסין אווירה עויינת למסחר, לקדמה ולהתפתחות, כמו גם לכל מגע עם העולם. קברו של האיש הגדול הוא למעשה מזיאוליאום ענק- שמוביל אליו שביל רחב מעוטר בעצים. מעל אחוזת הקבר נמצא אגם הענן הסגול המרהיב, שמקומיים דגים, שוחים ומתרחצים בו. אחוזת הקבר הגדולה השנייה היא קברו של ד"ר סוּן יאט סָן (מנדרינית: סון ג`וֹנְג-שַאן) שנחשב לאבי סין המודרנית גם בעיני הקומוניסטים הסינים וגם בעיני הלאומנים. הוא בלא ספק היה ממייסדי הרפובליקה הסינית ומאבות התפיסה הלאומית הסינית, אם כי הוא בהחלט לא היה היחיד. קברו של סון הוא אחוזת קבר ענקית בסגנון המינג, שמוביל אליה גרם מדרגות נרחב. אנחנו נרתענו מלהיכנס בשל המחיר הגבוה- ואולי עשינו טעות. נו טוב, צריך להשאיר משהו לביקור הבא.

 

הר דזה-ג`ין נמצא אמנם בשולי העיר, אך גם בננג`ינג עצמה יש די והותר מה לעשות. המדרחוב שוקק החיים והיפיפייה שמסביב למקדש הקונפוציאני פוּ-דְזֶה הוא מקום נעים והומה אדם על גדר הנהר, והוא המקום היחיד שמזכיר עיר עתיקה בננג`ינג. ניתן להסתובב בו בין החנויות, לאכול מעדנים מקומיים, לבקר במקדשים עתיקים עם היסטוריה של מאות שנים, ולהתפעל מבמת הדרקון המוזהבת על גדת הנהר. באזור יש גם במה של מוזיקה קונפוציאנית מסורתית, ומוזיאון לבחינות הפקידות הקיסריות. בקרבת המדרחוב נמצא גם "ארמון הנשיאות"- שבאמצע המאה התשע עשרה שימש כ"ארמון המלך השמיימי" של מורדי הטייפינג. מורדים אלו הונהגו על ידי "נביא" משיחי בשם הונג-שיו-צ`ואן, שטען כי הוא אחיו הקטן של ישו, וייסדו משטר טוטליטרי, פוריטני ופרוטו-קומוניסטי, שבו נאסר כל מגע בין גברים לנשים, האדמות חולקו באופן שווה, נשים נאלצו לעבוד בעבודות פיזיות מפרכות, נאסרו כל הדתות מלבד דת הטייפינג והשלטון נוהל על סמך "התגלויות אלוהיות" שרירותיות של חבר מנהיגים מופרעים ומושחתים. המרד הזה, שגבה מיליוני קורבנות, נחשב כתחילת הסוף של הקיסרות בסין. בארמון ניתן לראות את החדרים והגנים השונים בארמון הטייפינג, ששוחזרו באהבה על ידי השלטון הקומוניסטי (שרואה את הטייפינג באור חיובי כתנועה פרוטו-קומוניסטית). באזור גם מוזיאונים היסטוריים רבים אחרים, שלא הספקנו להיכנס אליהם מפאת חוסר זמן.

 

אתר חובה לכל המבקרים בננג`ינג הוא המוזיאון ל"אונס של ננג`ינג", טבח המוני שביצעו הכובשים היפנים בתושבי העיר ננג`ינג ב-1937, השנה הראשונה של מלחמת סין-יפן השנייה. המוזיאון, שמזכיר מאד את יד-ושם בסגנון הבנייה, מציג תמונות, פסלים ועדויות מזעזעות של קורבנות. הכניסה חינם.

 

 

שנגחאי

 

 

שנגחאי היא עיר מרתקת ומטרידה, עם אתרים מעניינים: מהאומנות הסינית המצויינת במוזיאון הלאומי (אתר חובה!), עד לרחובות הקרירים ועטורי העצים של המושבה הצרפתית, מהמסעדות המצויינות ועד לפאר האכזרי של הבּוּנְד, הטיילת המרכזית של העיר על גדת נהר הואנג-פּוּ. ולמה יופי אכזרי? מכיוון שבשנגחאי רואים את הפערים החברתיים העצומים של סין יותר מאשר בכל מקום אחר. בבונד אתה מתהלך בתוך ארכיטקטורה קולוניאלית מצוחצחת ומפוארת, בין בניינים מגלומניים של בנקים והטיילת היפה על הנהר, כאשר ברקע מגדלים נוצצים בשלל אורות, גורדי שחקים ובראש כולם- מגדל "פנינת המזרח" בגדה השנייה של הנהר. הברים שבראש המגדלים מיועדים לעשירים בלבד- כוס מים שם עולה חמישים יואן. ובין כל אלו מסתובבים קבצנים נכים וזקנים, נשים צורחות שמתחננות לנדבה ודוחפות לך ילדים קטנים מול הפרצוף. בשום מקום בסין לא רואים עושר כל כך גדול אל מול עוני מנוול, ולכן לדעתי היופי של הבונד, ובמידה מסויימת של שנגחאי כולה, הוא יופי אכזרי מאד.

 

אבל בכל זאת, שנגחאי היא מרכז של תרבות והיסטוריה שאסור להחמיץ. המוזיאון ההיסטורי המצויין שבקומת הקרקע של מגדל פנינת המזרח (בעצמו יצירה ארכיטקטונית מדהימה) משחזר את שנגחאי הישנה, שהיתה למעשה קולוניה שנשלטה על ידי הקהילה המערבית: המאבק בין המערביים לסינים, הניצול הקולוניאלי, מאורות האופיום, אך גם הקדמה שהמערביים הביאו לשנגחאי. רחובות שלמים בשנגחאי הישנה משוחזרים באמצעות בובות שעווה: ריקשות וכרכרות, ברים מערביים יוקרתיים וחנויות סיניות מסורתיות, מאורות אופיום ואולמות בורסה רועשים. המוזיאון מקים את ההיסטוריה של שנגחאי לחיים. באזור המוזיאון (שנמצא בפו-טונג שעל גדת הנהר) נמצא גם מוזיאון סקס מעניין- שמציג נעליים לקשירת רגליים לנשים, סכינים לסירוס סריסים ושפע של פסלים סיניים אירוטיים. בין כל אלו, ניתן לעבור בין שני חלקי הנהר ב"מנהרת התיירים"- בין אורות עתידניים שמזכירים סצינה מ"מסע בין כוכבים". סין הסופר-מודרנית, בלא כל ספק.

 

בכיכר העם, הכיכר המרכזית של שנגחאי, ישנם מוזיאונים רבים מלבד המוזיאון הלאומי- שהביקור בו הוא בגדר חובה: המוזיאון לאומנות של שנגחאי, למשל. בנוסף לכך, יש גם תיאטרון לאומי ואולם קונצרטים- אנחנו שמענו בו קונצרט נפלא של מוזיקה סינית מסורתית. העיר העתיקה, מסביב לגני יו-יואן, היא יפיפייה ורוחשת חיים, וניתן לבקר שם במקדש האל העירוני של שנגחאי. המקדש הזה, כמו מקדשים רבים אחרים בסין, מלא בהמון אדם- בעיקר צעירים. זה מחזה משובב נפש לראות את התעוררות הדת העממית בסין, בעיקר אצל הנוער- הוכחה שהתרבות הסינית שרדה את הדיכוי הקומוניסטי וניצחה אותו. מסביב למקדש ולגני יו-יואן, גן קלאסי מתקופת המינג, יש בזאר סיני שוקק חיים וססגוני. מומלץ לקנות שם כופתאות (גְ`יַאוּ-דְזֶה) המפורסמות באיכותן במדינה כולה.

 

המושבה הצרפתית היא אזור יפה מאד, מלא בחנויות יוקרתיות, בוטיקי יין ומסעדות טובות. החוויה של שנגחאי אינה מושלמת ללא ארוחה טובה במושבה הצרפתית. אני ממליץ במיוחד על מסעדת די-שווי-דונג (Di-shui-dong), שפרטים עליה תוכלו למצוא בלונלי-פלנט. מי שמבקר במסעדה הזאת, חייב להזמין מנה שלדעתי היא הטובה ביותר שאכלנו בסין- "התרנגולת של גנרל טזו". פרטים על המנה תוכלו למצוא ב"פינת המטבח הסיני" בסוף יומן המסע הזה.  

 

משנגחאי או ננג`ינג ניתן לצאת לטיול יום נחמד בעיר הגנים הקלאסיים סוּג`וֹ. מכיוון שכתבתי עליה במפורט בפעם הקודמת, אין טעם לכתוב עליה גם ביומן המסע הזה.

 

 

גוֵילִין ויאנג-שוּאוֹ

 

משנגחאי המשכנו למחוז גוואנג-שי, המחוז הדרומי ביותר בדרום-מזרח סין, הגובל בוייטנאם ובמפרץ טונקין. המסע לגווילין, היעד שלנו בגוואנג-שי, לקח בערך 24 שעות, בלא ספק מסע הרכבת האחרון ביותר שעברנו בסין.

 

גווילין עצמה ידועה מאד כיעד תיירותי, אבל פחות בגלל מה שיש בה ויותר תודות לטבע הסובב אותה. בגווילין עצמה יש כמה מערות, מקדשים ופארק יפה, אבל העיר רובה מזכירה עיירת פיתוח ישראלית מנומנמת, מן ירוחם גדולה כזאת. אנחנו גרנו באכסנייה בשם flowers Hostel שמומלצת בלונלי-פלנט, אך התגלתה כנפילה, בתוך סביבה מגעילה ועם שירותים אסייאתיים בחדרים.

 

אם גווילין עצמה היתה פחות מלהיבה מהצפוי, אזי יאנג-שואו, עיירה קטנה כשעתיים נסיעה באוטובוס דרומה- היא מקום מדהים. קשה לי למצוא מספיק סופרלטיבים ומילים להמלצה, אבל אם אתם מגיעים לגוואנג-שי, התאכסנו ביאנג-ושואו ולא בגווילין. כמעט כל הטבע שאתם מחפשים, התרבות המקומית והצבעוניות- תמצאו אותו ביאנג-שואו.

 

יאנג שואו היא עיירה קטנה, רגועה ושלווה המוקפת הרים ירוקים מכל עבר. על פסגות ההרים- מקדשים קטנים ופביליונים, וברחובותיה של העיירה מסעדות טובות רבות וחנויות מעניינות. חשוב מכל- מסביב לגווילין נמצאים כמה מאתרי הטבע היפים ביותר שראינו בסין. כאן, בניגוד לגווילין, אנחנו רוצים להמליץ בחום על המלון ששהינו בו. הוא לא מוזכר בלונלי-פלנט (שמענו עליו מצוות ההוסטל בשנגחאי)- אבל הוא מצויין. קוראים לו Breeze Inn, והוא מקום קטן ונחמד שנפתח בידי צעירים בוגרי אוניברסיטה, ידידותי ולא רשמי. הצוות הנחמד מארגן טיולים באזור, כולל ההפלגה הידועה לתהילה על נהר הלי. מהמלון אפשר לראות את ההרים, והוא כעשר דקות הליכה מתחנת האוטובוסים המרכזית.

 

האטרקציה המרכזית באזור יאנג-שואו היא בלי ספק ההפלגה על נהר הלי. יש אנשים שמפליגים בנהר הלי כל הדרך מגווילין ליאנג-שואו, וזו טעות שגם אנחנו עמדנו לעשות, אם לא היינו מקבלים אזהרה מצוות ההוסטל בשנגחאי. המסלול כולו יקר, ורק חלקים ממנו יפים. מה שעשינו, ואנחנו ממליצים לעשות, הוא לקחת הפלגה רק בחלק מהנהר. מיאנג-שואו לוקחים אוטובוס לכפר הקטן והמנומנם שינג-פינג, ומשם מפליגים לכפר אחר בשם יאן-די וחוזרים באוטובוס ליאנג-שואו. הנופים במהלך ההפלגה הם עוצרי נשימה- הנהר הירקרק מתפתל בין כפרים הרריים, ופסגות בצבע ירוק עמוק. ההרים שרואים מיאנג-שואו, משינג-פינג או מנהר הלי אינם שגרתיים: הם נראים כאילו ענק נגס בהם כבתפוח. אלו הרים עתיקים מאד, בשלב האחרון של שחיקתם, ולפיכך הנוף באזור דרמטי, מעניין ועוצר נשימה במיוחד. לאחת הגבעות הללו קוראים "גבעת 20 היואן", כי היא נמצאת על שטר הכסף של 20 יואן. הכפרים עצמם הם שקטים ושלווים, וניתן לראות בהם בתי אסם מסורתיים, פרות, סוסים וחמורים ברחובות, ובארות עתיקות בנות מאות שנים מתקופת שושלות הצ`ינג והמינג.

 

אופציה נחמדה נוספת היא טיולי אופניים באזור למי שאוהב (כמוני) לדווש בין שדות אורז, כפרים והרים. באופנים אפשר להגיע לאופציית הפלגה מצויינת נוספת. נהר היוּ-לוֹנְג הוא נהר צר יחסית, יפה בדיוק כמו נהר הלי ואפילו יותר. בניגוד ללי, הוא לא רחב, דרמטי ומעורר יראה, אלא יותר אינטימי ורומנטי. גם מנהר היו-לונג יש נוף הרים מרהיב. מכיוון שהוא צר יותר מהלי, לא מפליגים עליו בסירה אלא ברפסודה, חוויה שיכולה להיות לעיתים רטובה למדי, במיוחד כאשר השייט יורד במפלים. כאשר מתקרב מפל, הרימו את הרגליים או שתרטבו- ראו הוזהרתם! לפני ההפלגה בנהר היו-לונג, הקיפו אותנו זקנות שניסו למכור צינורות מוזרים. בהתחלה לא הבנו למה הם משמשים, עד שראינו תיירים סינים מתיזים אחד על השני באמצעות השפריצרים הללו במלחמת מים טוטלית (בסופו של דבר הם השתמשו בכל מה שהיה להם, כולל כובעי קש סיניים משולשים, כדי להתיז כמויות גדולות יותר של מים).

 

אין סוף לאתרים שניתן להגיע אליהם באופניים באזור יאנג-שואו, אך ביניהם ניתן למנות עץ באניין ענק, גשרים עתיקים מתקופת הצ`ינג, מגדלי שמירה, גבעת הירח המוזרה (היא נקראת כך כי יש בתוכה חור) וכמה מערות מים, עם נטיפים וזקיפים מעניינים, בריכות מים ובוץ. אם אתם רוצים להיכנס למערות, ראו הוזהרתם, המחיר יקר מאד, והמסלול קשה, חלקלק ואפילו קצת מסוכן.

 

 

קוּנְמִינְג

 

היעד הבא שלנו לאחר יאנג-שואו היה קונמינג, בירת חבל יונאן- החבל הפינתי בדרום מערב סין. יונאן היא מֶכָּה של תיירות- בלי ספק אחד החבלים המתויירים ביותר בסין. קשה למנות את כל הסיבות שבגינן כדאי מאד לבקר ביונאן: נוף מרהיב ומגוון מאין כמותו- מג`ונגלים בדרום ליד הגבול עם לאוס ובורמה, עד הרים מושלגים, אגמים מנצנצים ורמות טיבטיות ירוקות בצפון, שלל קבוצות מיעוט כמו דאי, נא-שי וטיבטים- כל אחת עם תרבותה המיוחדת, אוכל טעים עד מאד, שכחתי משהו?

 

קונמינג היא בירת החבל, עיר רגועה יחסית לערי סין הגדולות. מכיוון שהיעד העיקרי שלנו היו ההרים המושלגים והרמות הטיבטיות בצפון יונאן, שהינו בקונמינג רק יום אחד, עד לאוטובוס הלילה שלקח אותנו ללי-ג`יאנג (ראו להלן). למעשה, היינו בשני אתרים בלבד, שעל שניהם אני ממליץ בחום רב.

 

האתר המעניין ביותר בקונמינג הוא בלי ספק מקדש הבמבוק, מקדש בודהיסטי קטן שנמצא על פסגת הר בפאתי העיר. המקדש היה שגרתי למדי, אלמלא נשרף (כרגיל בסין) אי שם במאה ה-15, ונבנה מחדש בסוף המאה התשע עשרה בדרך מקורית ומעניינת. פרנסי המקדש הזמינו את האומן הסצ`ואני לי גואנג שִיוּ וצוותו לפסל מחדש את פסלי המקדש- והוא עשה מלאכה מקורית ומרתקת מאין כמותה. הפסלים שלִי גואנג שיו בנה (רובם של נזירים) הם ריאליסטיים להדהים, ורובם מבטאים תנועה או רגש עז, כאילו הם עומדים להתעורר לחיים בתוך שבריר שנייה. הפסל המעניין ביותר מבין כולם הוא ללא ספק פסלו של נזיר העומד לנגוס באפרסק, ועל פניו הבעה גרגרנית ותאוותנית. פסלים אחרים מציגים נזיר הזומם דבר מה עם זקנה, שני נזירים במהלך ויכוח, נזירים שמנים וטובי לב, זקנה צדקנית המסתכלת בסובב במבט זעוף, ואב מנזר קשוח אך רחום. הרגשות של הפסלים כל כך מעניינים, עד שאפשר להסתכל בהם במשך דקות ארוכות ולגלות דברים חדשים. אתר מעניין שני בקונמינג הוא פארק האגם הירוק- פארק שהכניסה אליו חינם. ניתן להסתובב בו על שפתו של אגם יפה, לאכול חטיפי תפוחי אדמה מפולפלים וטעימים, ולצפות במקומיים (בעיקר פנסיונרים) רוקדים ושרים להנאתם משירי האזור.

 

 

לִי גִ`יאָנְג

 

מכל המקומות שביקרנו בהם בסין, לי ג`יאנג היא כנראה היפה ביותר. חרף מסחור פרוע (תיירים שלנים בעיר צריכים לשלם 80 יואן כ"מס שימור") והמוני תיירים הפוקדים אותה, לי ג`יאנג היא מקום מרתק ומלא הפתעות, עיירה עתיקה, קטנה ושלווה בעלת תרבות ייחודית, וסביבה אגמים, הרים מושלגים, פלגים צלולים וכפרים רוגעים. רוב תושבי העיירה שייכים למיעוט הנא-שי, קבוצה הקשורה מבחינה אתנית לעם הטיבטי. לנא-שי יש תרבות ייחודית מאד. ראשית כל, מעמדן של הנשים (הלבושות בביגוד מיוחד, כחול)- הוא גבוה יחסית, ובחברת הנא-שי המסורתית הן שלטו וניהלו את העניינים. כמו כן, בתרבות הנא-שי המסורתית לא היה מוסד נישואין, שרר חופש מיני נרחב, ונשים ירשו את הרכוש. אף על פי שחברת הנא-שי השתנתה מאד, וכיום היא דומה יותר למקובל בשאר חלקי סין, עדיין מעמד האישה נותר גבוה. תרבות הנא-שי ייחודית גם בתחומים אחרים: שפת הנא-שי לא נכתבת בסימניות, כמו סינית מנדרינית וקנטונזית, אלא בהירוגליפים. למעשה, זוהי שפת ההירוגליפים החיה היחידה בעולם! כמו כן, לנא-שי דת מיוחדת שנקראת דוֹנְגְבָּה- גירסה של בּוֹן, דת אנימיסטית טיבטית פרה-בודהיסטית, וכיום שילוב של תכנים מקוריים, בודהיסטיים ואפילו מוסלמיים. אחת ממצוות הדונגבה הוא שמירה על ניקיון הנחלים, ואכן- התעלות והנחלים בלי-ג`יאנג וסביבתה צלולים כמראה.

 

לי ג`יאנג הנה, ראשית כל, עיר עתיקה שנשמרה בשלמותה. בשום מקום אחר בסין, מלבד אולי שנגרילה, לא ראינו עיר עתיקה שלמה שהיא כולה אתר תיירותי מעניין. הסימטאות הצרות, שמזכירות גירסה סינית של ירושלים, עמוסות בדוכנים, תעלות מים רומנטיות, גגות סיניים משופעים וערוגות פרחים. אפשר לטייל בעיר העתיקה במשך זמן רב, בלי לכוון למקום מיוחד- ופשוט ליהנות מהאנשים, מהמקום, מהתרבות ומהאוירה. במקומות מסויימים בעיר העתיקה יש חומות ושערים עם פסלי אריות, מקדשים קטנים, בתי אבן אפופי סוד, שווקים, בריכות וגלגלי מים, וכמובן- מסעדות של אוכל מקומי, סיני, טיבטי ומערבי. התעלות הנקיות להפליא, שמקנות ללי ג`יאנג חזות ונציאנית (כמו בסוּג`וֹ, רק הרבה יותר יפה), משמשות את התושבים גם לכביסה ולשטיפת ירקות. רחובות העיר העתיקה חסומים ברובם למכוניות, אם כי מכוניות נכנסות לפעמים בכל זאת ומפלסות דרך בין ההמונים. מומלץ מאד לבקר בשוק הגדול והצבעוני, שניתן למצוא בו ירקות, טופו, בשר ומאכלים סיניים, טיבטיים ומקומיים אחרים מכל טוב.

 

האתר היפה והמרשים ביותר בלי ג`יאנג הוא פארק בריכת דרקון הירקן המושלג, מצפון לעיר העתיקה. מתכנני לי ג`יאנג דאגו שיהיה אפשר להגיע אליו דרך שביל יפה, טובל בירק וצמחיה, ולאורך נחל צלול, בלי לעבור בכבישים ובלי לראות מכוניות. מרכזו של הפארק הוא אגם יפה, שבמימיו משתקפת פסגתו אומרת ההוד של הר דרקון הירקן המושלג- הסמל של לי ג`יאנג. ממקדש "חמשת הפיניקס" היפה שבאמצע האגם ניתן לחזות בנוף המרהיב ביותר של ההר. בפארק מקדשים נוספים, ואקדמיה לשימור דת הדונגבה ותרבות הנא-שי.

 

אתר יפה נוסף בעיר הוא אחוזת מוּ, בית המשפחה השליטה באזור בתקופת שושלת הצ`ינג. משפחת מוּ היתה משפחת נא-שי אריסטוקרטית, שקיבלה מהקיסר בבייג`ינג סמכות להנהיג את האזור. מתחם האחוזה הוא מבוך ענק של ארמונות, שבמרכזם כס המלכות המוזהב של ראש המשפחה, ועליו פרוות נמר. באחוזה יש גם גנים, מקדשים ופביליונים, והיא ממוקמת למרגלות ההר. כאשר עולים על הפביליונים שעל הגבעה, ניתן לחזות בנוף מרהיב של גגות העיר העתיקה.

 

ובנוסף לכל זאת, מלי ג`יאנג ניתן לשכור מדריך ומכונית בסכום צנוע (במקרה שלנו, רק 150 יואן) ולצאת לאתרים שבסביבה. אנחנו יצאנו לראות מקרוב את הר דרקון הירקן המושלג, ביקרנו במנזר טיבטי כפרי, וסיימנו את הטיול בכפר ביי-שה. בכפר זה ניתן לראות ארמון עתיק המכיל ציורי קיר מעניינים, להסתובב ברחובותיו השלווים, לאכול תבשיל יאק מהביל באחת ממסעדות הנא-שי הרבות ובאופן כללי להתרשם מקהילה כפרית על טהרת בני הנא-שי. בכפר נמצאת גם מרפאה, שהתפרסמה עקב אזכורה במדריכי טיולים (כולל לונלי-פלנט) וספרים מערביים שונים. זוהי מרפאתו של הרופא ד"ר הוֹ, רופא מסורתי שמוכר מרקחות עממיות ושיקויים דאואיסטיים. ד"ר הו למד בבייג`ינג, יודע כשש שפות (כולל אנגלית מצויינת) ומחזיק באוסף מרשים של ספרי רפואה סיניים ומערביים בכל השפות הללו. במרפאה שלו יש גם פרוספקטים בעברית שכתב בנו (ככל הנראה נשוי לישראלית ויודע עברית), המספרים על תולדות המרפאה וסיפור חייו של הרופא. כאשר יש לד"ר הו זמן פנוי, הוא אוהב לדבר עם זרים- והם תמיד מוזמנים למרפאתו. מאד מאד כדאי לבקר שם ולו כדי להתרשם מהאיש המיוחד הזה.

 

 

שָנְגְרִילָה

 

 

שָנְגְרִילָה? גן העדן האבוד של טיבט? לא בדיוק. מדובר בעיירה טיבטית הררית קטנה, ששמה הסיני הוא ג`וֹנְג-דִיאֶן ושמה הטיבטי הוא גְייֵלְטָאנג. בעבר, היא היתה בדיוק כזאת. עיירה קטנה, אמנם ברמה טיבטית גבוהה ועם נוף מרהיב- אבל אחת מבין רבות. המצב השתנה, כאשר פקיד סיני ערמומי החליט לפרסם כי עיירה זו היא מקום "שנגרילה", גן העדן הטיבטי שבספרו הנודע של ג`יימס הילטון, "האופק האבוד". טריק ציני, אבל הוא עבד היטב, ומאז התיירים (כולל אנחנו) זורמים לשנגרילה.

 

האמת? טוב מאד. שנגרילה היא באמת מקום יפה. בעיירה הטיבטית יש עיר עתיקה עם מנזר אחד או שניים, רחובות ציוריים, חנויות של בגדים מסורתיים, דוכנים של גבינת יאק עסיסית ומסעדות טיבטיות אינספור. מסביבה הרים גבוהים- רמות דשא נרחבות ואגמים כחולים. נעים מאד להסתובב בעיר העתיקה של שנגרילה, במיוחד בערב- כאשר מקומיים רוקדים ושרים לקול מוזיקה טיבטית מסורתית בכיכר העיר. התרבויות המקומיות דוכאו בסין הקומוניסטית זמן כה רב, עד שנראה שעכשיו, משהשתחרר הרסן, יש רנסנס אמיתי שלהן. מהקונטקסט היה ברור שמדובר בפעילות פנאי ספונטנית של המקומיים, ולא בהצגה לתיירים. מי שאוהב אוכל טיבטי, מומלץ מאד לאכול במסעדת להסה בעיר העתיקה- גבינת היאק המומסת בחמאה מתוקה על לחם טרי מומלצת במיוחד...

 

האתר הראשון אליו נסענו בשנגרילה הוא אזור אגם נָמְפָּה-האי, אגם טיבטי קטן ברמה שליד העיירה. במדשאות שליד האגם, על צלע ההרים, אפשר לרכב על סוסים, או סתם להסתובב. הטיול היה מאומץ עבורנו, למרות שהמסלול היה קל- בגלל האוויר הדליל. שנגרילה היא בגובה של 3,200 מטר, ויש להתרגל לאוויר הדליל במשך כמה ימים. שעה הליכה מצפון לעיר, ישנו מנזר טיבטי ענק, מרהיב ביופיו, בשם גַאנְדָן סוּמְסְטֶלִינְג גומפה אחת מהאקדמיות הבודהיסטיות הגדולות ביותר באזור. בכלל, מנזרים טיבטיים נראים מאד שונים ממקביליהם הסינים. בעוד המקדשים הסינים צבעוניים וססגוניים, הצבע השולט במנזרים הטיבטיים הוא בעיקר צבע הזהב. דגלי תפילה מתנופפים ברוח, וההרים הסובבים משרים אווירה של קדושה שקטה. ומדרגות, צריך לטפס בהרבה מדרגות...

 

הטיול העיקרי שלנו היה ביום השני- לאגם פגודת הברקת (בִּיטָה הַאי). הדרך היתה חלק גדול מהכיף. שכרנו רכב עם נהג, ועברנו בנוף עוצר נשימה של יערות עבותים, רמות דשא שפרות ויאקים רועים בהם, נחלים והרים מושלגים. האגם עצמו נמצא בלב יער, שנראה כאילו נלקח הישר משר הטבעות של ג`.ר.ר. טולקין או מסיפור פיות אחר. הוא עצמו יפיפייה, במיוחד שהוא זוהר בשמש וסוסים פראיים רועים מסביבו. ליד האגם התארחנו בבית אחיו של הנהג שלנו, וזכינו לשתות תה טיבטי מלוח שגוש חמאה גדול מומס בו. היה נחמד לחוות אירוח ספונטני ולא מסחרי, ולחוש את התרבות הטיבטית מיד ראשונה.

 

לכל מי שמתכנן להגיע לאזור- טיפ פרקטי ממני. יש שתי כניסות לאגם פגודת הברקת. אחת, הכניסה האחורית, מובילה למעשה רק לאגם, והיא עולה רק שלושים יואן. הכניסה הראשית, הצפונית, מובילה לפארק לאומי רחב ידיים הכולל כמה יערות, אגמים ואופציות שייט ורכיבה על סוסים, והיא עולה 190 יואן. אנחנו נכנסנו בכניסה האחורית, הזולה יותר, אבל זה נתון לשיקולו של כל אחד ואחד, בהתאם לתקציבו. שימו לב, שטיולים מאורגנים יקחו אתכם בדרך כלל לכניסה היקרה יותר, וכך גם (כמובן) התחבורה הציבורית המוגבלת שבאזור.

 

ישנם אתרי טבע אינספור מסביב לשנגרילה שלנו לא היה זמן להיות בהם. מומלץ מאד לשהות באזור המרהיב הזה לפחות מספר ימים.  

 

 

צ`אנג-צ`וּן

 

שנגרילה היתה היעד האחרון שלנו בדרום סין, ומשם לקחנו טיסה חזרה לבייג`ינג. בילינו שם יום אחד (בארמון הקיץ של הקיסרית האם), ולאחריו חזינו פעם נוספת בבעייתיות של מערכת הרכבות הסינית. התוכנית המקורית שלנו היתה לקחת רכבת לחרבין- אבל לא היו כרטיסים. לפיכך, החלטנו לעשות לפחות חצי הדרך ולקחת רכבת לצ`אנג-צ`ון, עיר גדולה בחבל ג`ילין. כך החל הטיול שלנו בצפון מזרח סין, באזור שנודע בעבר בשם מנצ`וריה.

 

למעשה, בניגוד לתעמולה הסינית המקובלת, מנצ`וריה לא היתה בעבר חלק מסין. היא היתה משכן לשבטים שונים, ביניהם הג`וּרְצֶ`נים והמנצ`ורים, שבתקופות מסויימות השתלטו על חלקים מהקיסרות הסינית. במאה ה-17, לאחר נפילתה של שושלת מינג, השתלטו המנצ`ורים על כל סין וייסדו את קיסרות צ`ינג. במאה ה-19 החלה תסיסה לאומנית שלוותה בשנאה כנגד המנצ`ורים הזרים השולטים בסין. תנועות מורדים כמו הטייפינג (ראה בתיאור ננג`ינג לעיל) תיעבו את המנצ`ורים וראו בהם שדים. לאחר נפילת הקיסרות נותרה מנצ`וריה חלק מסין (ותושביה למעשה היו כבר סינים מבחינה תרבותית) אך בפועל היתה בהשפעה עד שליטה של מעצמות שונות, ראשית כל רוסיה ולאחריה יפן. מנצ`וריה, לפיכך, היא נקודת מפגש בין שלוש מעצמות: סין, רוסיה ויפן, ואין לשכוח כי יש בה גם השפעה מונגולית חזקה.

 

מנצ`וריה היא גם משכן לקבוצות מיעוט רבות: שרידי המנצ`ורים המקוריים, מונגולים, רוסים שברחו מהמהפכה ואפילו (עד סוף מלחמת העולם השנייה) קהילה יהודית-רוסית עניפה. מעבר לגיוון התרבותי, מציעה מנצ`וריה לתייר נוף סיבירי, שמיים כחולים-כחולים, יערות עם דובים, זאבים וצבאים, שמורות נמרים, אגמים עוצרי נשימה וארכיטקטורה מרתקת.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה, הקימו היפנים במנצ`וריה מדינת בובות בשם מָנְצ`וּקוֹ, והעמידו בראשה את הקיסר האחרון של שושלת הצ`ינג, הנרי פּוּ-יִי. המדינה היתה אך כסות לשלטון יפני אכזרי במיוחד, שכלל מעשי רצח המוניים ואף ניסויים בבני אדם (ראה להלן בתיאור חרבין). בירתה של מדינת הבובות היתה צ`אנג-צ`וּן.

 

כיום צ`אנג-צ`ון היא עיר תעשייתית, בירתה של תעשיית הרכב הסינית (פולקסוואגן הקימה בה מפעל גדול) ובלא ספק המקום המגעיל, המכוער והאפרורי ביותר שראינו בסין. הרחובות העמוסים פקוקים במכוניות, הבניינים מכוערים, שלוליות בוץ בכל מקום, אין ירק, ואם לא די בכך- רוחות קפואות מנשבות בכל. ככל שמתקרבים לגבול הרוסי, כך גם נתקלים ביותר תופעות מגעילות: יחס לא נחמד מצד נותני שירות, זעפנות של פקידים וכדומה. בצ`אנג-צ`ון היינו צריכים למצוא מלון במהירות- ובעזרת סוכנות ממשלתית נתקענו במלון תערוכות אי שם בפרברים השכוחים, עד שהצלחנו להשיג רכבת לחרבין (בעמידה בלבד, סיוט בפני עצמו) בצהריים של היום הבא.

 

האתר המעניין היחיד בצ`אנג-צ`ון הוא ארמונו של הקיסר האחרון- ששוחזר בקפדנות. ניתן להיכנס אליו תמורת מחיר גבוה מאד, אבל לחובבי ההיסטוריה המודרנית של סין- זה שווה. בקומפלקס ניתן לראות את החדרים כפי שהיו בזמן מלחמת העולם השנייה, עם בובות שעווה של השחקנים ההיסטוריים: כס המלכות של הקיסר, חדר הפילגש שלו, המקדש המשפחתי, משרדו של גנרל יושיאוקה- היפני ששלט בכל פרט ופרט בעולמם של הקיסר ומשפחתו והפך את חייהם לגיהנום, גן סיני, ועוד מקומות מעניינים רבים.

 

 

חרבין

 

 

לעומת צ`אנג-צ`ון, חרבין היתה בלא ספק חוויה מרעננת, וניתן בהחלט להגדירה כאחת הערים המעניינות והיפות ביותר שראינו בסין. למעשה, לא כל חרבין- אלא בעיקר אזור דַאוֹ-לִי-צ`וּ, המדרחוב הרוסי שלאורך רחוב צ`ונג-יאנג.

 

כפי ששנגאחי הפכה לעיר גדולה בהשפעת הקולוניאליסטים הבריטים ושאר המערביים שהגיעו לסין, כך חרבין הפכה לעיר גדולה בזכות הרוסים. רוסים הגיעו לשם כבר בתחילת המאה העשרים כדי לעבוד על מסילת הרכבת המנצ`ורית, ורוסים רבים נוספים הגיעו כפליטים לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1919. בין הרוסים היו גם יהודים רבים, שיצרו את אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר במזרח הרחוק. ממנהיגי הקהילה- מרדכי אולמרט, אביו של אהוד אולמרט. תולדות הקהילה, היחסים הטובים בין יהודים לסינים ותרומתה לחרבין משתקפת במוזיאון היהודי המצויין של העיר, בניין בית הכנסת הגדול לשעבר.

 

האזור היפה ביותר בחרבין הוא בלי ספק דאו לי צ`ו. במדרחוב ניכרת בכל פינה ההשפעה הרוסית- צריחים, כיפות בצל ומבנים ניאו-קלאסיים, שהיום משמשים בעיקר כבנקים, מסעדות ומלונות. האופי האירופי של הרחוב מקבל תפנית מעניינת בשל שווקי האוכל הסיניים המוכרים שיפודי תמנון ברוטב מפולפל ושאר מעדנים, זמרי הרחוב, והבלונים הענקיים שמרחפים בכל פינה. בקצה המדרחוב נמצאת "האנדרטה למלחמה בשטפונות" (לזכר הנספים בשטפונות התכופים של נהר הסונג-הואה), ובקרבתו- כנסיית סופיה הקדושה. כנסייה רוסית ירוקה, קטנה אבל יפה, מעין גירסה ממוזערת מאד של כנסיית וסילי הקדוש המפורסמת במוסקבה. ליד האנדרטה למלחמה בשטפונות יש טיילת יפה זרועת דשא ועצים לאורך נהר הסונג-הואה, שנקראת עדיין פארק סטלין (כן, כן- אולי אחד היחידים שנותרו עוד בעולם). הנוף מפארק סטלין, על העצים, הדשא והפסלים הניאו-קלאסיים שבו, לנהר הסונג-הואה הוא מרהיב, במיוחד עם שקיעת השמש.

 

מפארק סטלין ניתן לקחת סירה לפארק ענק שנמצא בצד השני של הנהר, פארק אי השמש. מדובר בשטח עצום בגודלו של גנים, עצים, פרחים, אגמים, מזללות המבורגרים ופארקי שעשועים ידידותיים לכל המשפחה בסגנון אמריקאי. בין האטרקציות בפארק: אקווריום וגן חיות ליצורי קוטב (זאבים ארקטיים, דובי קוטב, כלבי ים, פינגווינים ודגים מכל הסוגים), גן יפני, אגם גדול עם פגודה בסגנון הודי, גן שצבאים (קצוצי קרניים) מסתובבים בו באופן חופשי, ועוד. אוטובוס קצר מפארק אי השמש, ולאחריו נסיעה במונית רעועה (שמחירה מופקע) תוביל אותך לאחת מהאטרקציות המרכזיות של חרבין כיום- פארק הנמרים הסיביריים. זוהי למעשה שמורת ספארי של טיגריסים סיביריים, אריות ואפילו נמרים לבנים. התיירים נוסעים במיניבוסים ממוגנים בתוך הספארי, ונהגי המיניבוס מעודדים אותם, באכזריות חסרת בושה, לקנות תרנגולות, ברווזים ואפילו פרות שלמות כדי לזרוק לנמרים. הסצינה המעניינת ביותר שראינו היה נמר שאורב בשיחים ליד אגם כדי לטרוף ברווז, ממש כמו בסרט של נשיונל ג`יאוגרפיק.

 

בפרברי העיר נמצא אחד מאתרים האפלים ומדירי המנוחה באזור. בבניין פסטורלי ורגוע למראה בשכונה שקטה, נמצא מתחם ששימש בתקופת המלחמה את יחידה 731 של הצבא הקיסרי היפני. במתחם ערכו רופאים וחיילים יפנים (בשיתוף ובייעוץ רופאים גרמנים נאצים) ניסויים רפואיים מזעזעים בשבויים סינים, קוריאנים ובריטים, וגם בסתם סינים שנלכדו ברחוב ללא כל סיבה. בין היתר הדביקו אותם בדבר ועגבת, צלו אותם בתנורים, הקפיאו אותם למוות וחנקו אותם בגזים רעילים. המוזיאון פורש את הזוועות הללו בפני המבקרים עם ציורים, צילומי זוועה, כלי עינויים, עדויות ומוצגים מזעזעים אחרים. כללי הכניסה למוזיאון נוקשים. הכניסה אמנם חינם, אבל חייבים להראות דרכון או תעודת סטודנט, והכניסה מוגבלת משום מה ל-2000 מבקרים ביום. ההוראות כתובות באנגלית, סינית ויפנית, והגירסה היפנית היא הנוקשה ביותר. בטקסט ההוראות היפני כתוב (ביפנית עילגת): "אל תתווכחו ואל תריבו בתוך המתחם" (מילולית זה משהו כמו: תפסיקו כבר לריב).

 

הבעיה העיקרית בחרבין היא נהגי המוניות. בעיר הזאת פשוט לא מפעילים מונה, בניגוד לכל מקום אחר כמעט בסין. לפיכך, נהגי המוניות עושים ככל העולה על רוחם, וגובים מחירים מופקעים בעליל אפילו לנסיעות קצרות. פעם אחת (וזו הפעם היחידה שדבר כזה קרה לנו בסין), הפקידה בשמורת הנמרים דרשה יותר כסף על הכרטיס, וככל הנראה פשוט גנבה את ההפרש. חשוב להדגיש שזה נדיר מאד בסין, למעשה ראינו את זה רק בחרבין, וגם שם רק פעם אחת.  

 

 

אגם השמיים והחבל הקוריאני האוטונומי

 

 

התחנה האחרונה שלנו היתה אגם השמיים, שנמצא על גבול צפון-קוריאה בחבל הקוריאני האוטונומי שבמחוז ג`ילין. כדי להגיע לשם, לקחנו רכבת לילה (הרכבת הרועשת והמיושנת ביותר שהיתה לנו) לעיירה הקטנה אָנְטוּ, ומשם טיול מאורגן של חברה גדולה, שתוכנן ושולם מראש, לאגם השמיים עצמו. הטיול המאורגן התגלה כנפילה: טרחני, יקר ומיותר, ובסופו של דבר אני מאד ממליץ לקוראים המעוניינים לבקר באגם השמיים להגיע באופן עצמאי לאזור, או לקחת טיול מאורגן מקומי שפרטיו מסוכמים עם המדריך באופן בלתי אמצעי.  

 

אגם השמיים הוא אחד המקומות היפים שראינו בסין, אך למרבה הצער הרשויות הפכו אותו למָמְצֵצָת כספים אחת גדולה. בכניסה צריך לשלם מחיר גבוה, לאחר מכן מחיר מופקע נוסף להשכרת מעילים (באגם הטמפרטורה היא מינוס עשר מעלות צלזיוס בערך), ועוד מחיר מופקע ללנדרוברים שלוקחים לאגם.

 

אבל כשמגיעים לאגם שוכחים את הכל, לא רק בגלל הקור מקפיא העצמות, אלא בעיקר בשל יופיו המהמם. ניתן לראות אותו מפסגת "ההרים הלבנים לנצח", והוא למעשה אגם וולקני- מעין בריכה ענקית בין הפסגות המושלגות. לי הוא הזכיר את אחד האגמים האגדיים מהסאגות הנורדיות, או איזו קערת אדירים שענקים הרריים שוטפים בה ידיים. מי האגם צלולים, כחולים עמוקים, וצללי העננים שטים בה. הקור העז מוסיף נופך של מיסתורין למקום כולו. מדי פעם עובר ענן ומסתיר את הנוף, אבל לאחר מספר דקות הוא נגלה פעם נוספת במלוא הדרו. ליד האגם ישנו גם מפל אדיר עטור בשלג, מעיינות חמים כשצולים בהם ביצים (אפשר לוותר- מדובר בביצים קשות רגילות במחיר מופקע) ובית מרחץ (לא נכנסנו).

 

האזור הקוריאני האוטונומי שמסביב לאגם השמיים הוא יפה. לא מהמם כמו שנגרילה או יאנג-שואו, אבל פסטורלי ונוסך שלווה: גבעות עגולות, שדות חיטה, אגמים קטנים ונחלים. כפי שבאזור שנגרילה הכתובות הן בסינית וטיבטית, כך כאן הכתובות הן בסינית וקוריאנית. האזור קרוב מאד לצפון קוריאה, והגבול למדינה המוזרה הזאת הפך כבר מזמן לאטרקציה תיירותית בפני עצמו. לפי המיתוס הצפון-קוריאני, דרך אגב, קים ג`ונג איל נולד באגם השמיים, אם כי ככל הנראה הוא נולד בחברובסק שברוסיה.

 

 

פינת מטעמי סין

 

אני מפרסם כאן פעם נוספת את "פינת מטעמי סין" מהטיול הקודם, ומצרף כמה מאכלים מהטיול הנוכחי:

 

המטבח הסיני הוא מהמעניינים והמגוונים ביותר בעולם. למעשה, לומר "מטבח סיני", זה כמעט כמו לומר "מטבח אירופי"- ישנם מאפיינים משותפים, אבל הרבה מאד הבדלים. המטבח הסיני הצפוני, למשל זה של בייג`ינג, הוא הרבה פחות אקזוטי ממה שחושבים, והוא מושפע מאד מהמטבח המונגולי. האוכל הבסיסי הוא אטריות יותר מאשר אורז, והמאכלים המפורסמים ביותר שלו הם הכופתאות, "ברווז פקינג" ו"תבשיל הקדירה". המטבח המזרחי, נוסח שנגחאי, מדגיש דגים טריים ברוטב סמיך, במטבח הדרומי יש את כל המאכלים האקזוטיים כמו נחשים, מלפפוני ים ושבלולים (ומדי פעם גם כלב- אם כי זה נדיר ויקר), המטבח המערבי מצטיין במאכלים חריפים וטעימים להפליא. לצד כל אלו, יש את המטבח המוסלמי האויגורי- שמתמחה במאכלי כבש בתיבול חריף מאד.

 

בישול קבוצתי: במטבח המסורתי הסיני, אין דבר כזה מנת יחיד. התרבות הקולקטיביסטית הסינית נכנסה באופן חזק לתוך המטבח הסיני- ורואים את זה באופן הגשת הארוחות. במסעדה סינית עממית תמיד אוכלים בקבוצה, כולם ביחד מתוך מנות משותפות. בניגוד מוחלט ליפן (מסעדות ביפן נוטות להגיש מנות קטנות יחסית), המנות בסין ענקיות- כי הן נועדו באופן עקרוני לקבוצת סועדים. לסועד יחיד יתנו במקרים רבים את אותה הכמות בדיוק. מזל שהאוכל בסין כל כך זול. במסעדה אחת שהייתי בה, למשל, המלצר הגיש לשולחן מנות סיניות מגוונות- תבשיל עוף בבוטנים, ירקות מטוגנים, מרק וכדומה- ושום דבר לא היה אישי- אלא הכל קבוצתי. ככה זה עובד בסין.

 

תה ואורז יש בסין: תה ואורז הם שני מרכיבים בסיסיים במטבח הסיני. אורז לבן מגיע בדרך כלל לא בתוך תבשיל, אלא כמנה נלווה- מרכיב נייטרלי שנועד לאזן את הטעם של האוכל וליצור הרמוניה. באופן כללי, המטבח הסיני בנוי על הרמוניה בין טעם, צורה, צבע וריח. האורז הוא המרכיב הנייטרלי שמחבר ומדביק בין כל חלקי הארוחה. התה הוא מרכיב בסיסי אף יותר. במסעדות רבות מגישים תה ירוק ביחד עם הארוחה. הסינים שותים תה ירוק בכל הזדמנות. הנוסעים שהיו איתי ברכבת, כמו גם נוסעים באוטובוסים ארוכי טווח, לוקחים איתם עשבי תה ותרמוסים של מים חמים, ומרתיחים לעצמם תה במהלך הדרך.

 

שיפוד תמנון מפולפל: אחד המאכלים הטעימים ביותר שאני זוכר בסין- בשוק האוכל בחרבין. שיפוד תמנון צלוי, עם רוטב חריף ופלפל שחור. אין כמוהו.

 

גבינת יאק על לחם מטוגן טיבטי: גבינה טעימה ומשובחת- חוויה מעין כמוה. גם בשר היאק הטיבטי, בדרך כלל צלוי עם ירקות ופלפלים, הינו טעים ביותר.

 

תבשיל שבלולים פיקנטי: מהמאכלים הטעימים של מחוז גוואנג-שי- אכלנו אותו ביאנג-שואו ונהננו מאד.

 

תה טיבטי מלוח: נו טוב, זה עניין של טעם. אפשר להגדיר את זה כמשקה או כארוחה, כתה או כמרק. מדובר בתה מלוח, שממיסים בתוכו גוש חמאה גדול. אני דווקא אהבתי את זה, טעם מאד דומה לזה של מרק עוף עשיר.

 

יוגורטים ממותקים: בבייג`ינג, וגם במקומות אחרים, מוכרים בכל מקום ברחוב יוגורטים סמיכים ממותקים בקערות חרס. תחשבו על יוגורט חם ומרענן ביום חם ומעיק בבייג`ינג. ללקק את האצבעות. משקה טעים נוסף הוא מיץ הרימונים שמוכרים בכל מקום בשיאן, בעיקר ברובע המוסלמי, תמורת הסכום המגוחך של יואן אחד.

 

מיץ מבעבע: בשוק הלילה בבייג`ינג מוכרים מיץ ממותק, ירוק, מבעבע ומעלה אדים שנראה כמו שיקוי של מכשפות. אל תרתעו מהמראה המפחיד- בסופו של דבר זה מתוק וטעים מאד.

 

שיפודי תפוחי אדמה מלוחים: נראה פשוט, אבל טעים. זה לא צ`יפס, אלא תפוח האדמה עצמו- מטוגן בשמן עמוק ומומלח. מוכרים המון כאלו בפארקים בקונמינג- בירת מחוז יונאן הדרומי.

 

יַאנג רוֹאוּ פָּאוּ מוּ- מעדן מקומי בשיאן. מרק כבש ואטריות שמספיגים בתוכו חתיכות לחם. אנחנו אכלנו את זה ביחד עם עוד מעדן מקומי, מרק עגבניות וביצים. טעים ומומלץ ביותר.

 

לאפת ירקות מטוגנים: לאפה טעימה עם חביתה וירקות מוקפצים, שמוכרים בכל מקום ברחוב בבייג`ינג.

 

ברווז פקינג: אחד מהמאכלים הטעימים ביותר שנתקלתי בהם- ממלא, משביע ומותיר זכרונות לזמן רב. למעשה, אכלתי אותו בפעם הראשונה במסעדה בצ`יינה-טאון בניו-יורק לפני כמה שנים, ושמחתי לחזור אליו בבייג`ינג. היתה מסעדה מצויינת של ברווז פקינג קרוב להוסטל שלי. ברווז פקינג הוא לא משהו שחוטפים ואוכלים במשך חצי שעה. צריך לאכול אותו קמעה קמעה, להנות ממנו לאט לאט- חוויה שמקדישים לה שעה וחצי עד שעתיים לכל הפחות. במסעדה שאני הייתי בה, המלצר הגיש קערה מלאה בנתחי ברווז מהבילים, ביחד עם קערית רוטב שומשום מתקתק, פנקייקים שטוחים, צלוחית בצל ירוק וצלוחית מלפפונים חתוכים דק. כל אלו- שייכים למנת הברווז. בנוסף לכך הגיעו גם תוספות- ירקות ירוקים לא מזוהים, מטוגנים וטעימים להפליא, ביחד עם דלי (!) של מרק. את הברווז יש לאכול בצורה הבאה: לוקחים פנקייק שטוח, מורחים אותו ברוטב שומשום או סויה (תלוי במסעדה), שמים עליו חתיכת בצל ירוק, חתיכת מלפפון ונתח ברווז אחד או שניים, מגלגלים ללאפה קטנה ואוכלים הכל ביחד. אם אתם בסין, או בכל מקום אחר שיש מסעדת ברווזי פקינג, לא להחמיץ. מי שהיה בבייג`ינג ולא אכל ברווז, כאילו לא היה בבייג`ינג מעודו.

 

אוכל מוסלמי: בסין ישנו מיעוט מוסלמי גדול, העדה האוּיגוּרִית, ממוצא טורקמני. יש למיעוט הזה מחוז שלם ענק ואוטונומי במערב סין, שין-ג`יאנג, שרוב האוכלוסיה בו מוסלמית. כמובן שאויגורים גרים גם בערי סין הגדולות, ויש להם קהילות, בתי ספר ומסגדים משלהם. התרומה שלהם לסצינה הקולינרית הסינית היא אדירה. רחובותיה של בייג`ינג מלאים במוכרי שישליק אויגוריים, שמוכרים שיפודי כבש מתובלים בתבלין כתום וחריף, לאפות עם בשר כבש טחון, ועוד דברים טובים. ליד המסגד העתיק של בייג`ינג ישנה מסעדה אויגורית מצויינת- שמגישה תבשיל כבש טחון עם לחמניות שומשום טריות וריחניות, אורז ותה ירוק. אכלתי את זה ביום של הברווז- אז ניתן לומר שזה היה יום ממלא במיוחד מבחינה קולינרית.

 

כופתאות ומאכלי רחוב: הכופתאות (גִ`יַאוּ-זֶה, ביפן הן נקראות גִיוֹזָה) הן אחד ממאכלי הרחוב הנפוצים ביותר בבייג`ינג. יש בדרך כלל שתי גרסאות: הכופתאות הבשריות שממולאות בחזיר (לא רלוונטי עבורי) או בקר, וכופתאות צמחוניות עם שלל ירקות ירוקים מטוגנים- והכל בתוך שמן עמוק. מוכרי הכופתאות הרבה פעמים מוכרים גם קרפים בסגנון סיני מסורתי, ביצים קשות שלוקות בתה רותח, לאפות כבש ועוד מטעמים נוספים וזולים להפליא. 

 

שוק הלילה דוֹנְג-הוּאֶה-מֶן: שוק שכביכול נועד לתיירים, באזור נוצץ וזוהר של בייג`ינג, אבל למעשה מסתובבים בו בעיקר סינים, עם כי אולי גם הם תיירים שמגיעים לבייג`ינג. הייחוד בשוק הזה (מלבד העובדה שהוא נקי מאד) הוא ההומור המצויין של המוכרים, שיודעים כמה מילים בכל מיני שפות כולל עברית (הם צעקו לנו: "נחש!" כשהם מצביעים על מרכולתם). הלכתי לשם עם שני תרמילאים אחרים שפגשתי בהוסטל, ישראלית ושוודי. בשוק הזה אפשר למצוא מאכלים מכל חלקי סין, ולא רק מבייג`ינג: בין הדברים שאני אכלתי- לחמניות כבש, פודינג אורז מסוכר, פירות ממותקים, בננה מטוגנת, כופתאות, ועוד דברים רבים וטובים. הבחור השוודי, מרקוס, היה הרפתקן במיוחד וטעם הכל. דרכו הכרנו את כל מגוון המאכלים שיש בשוק: גבינה מונגולית, מעי פרות, שיפודי כלב, ג`וקים מטוגנים, מלפפוני ים, תולעי משי על שיפוד, נחשים, סרטנים מכל הסוגים- ועוד ועוד ועוד. לקחתי ביס מהנחש- דווקא היה לא רע- אבל ביתר הדברים שהוא אכל לא העזתי לגעת. פעם אחת נפלתי- הזמנתי משהו שנראה לי כמו פודינג שקדים, אבל למעשה היה מרק כבד סמיך. שתי סיניות הסתכלו בי בחיוך ידעני כשקניתי אותו, וכשזרקתי אותו לפח, ראיתי אותן אוכלות קערית, צוחקות ועושות לי שלום מרחוק. צילמתי הרבה מאד בשוק, אז תוכלו לראות תמונות.

 

תבשיל קדירה בנוסח מונגולי (Hotpot): אחד מהמאכלים הטעימים ביותר נוסח בייג`ינג, שיצא לי לאכול ביום האחרון. הבעיה היא שקשה למצוא מסעדה של תבשילי קדירה שמגישה באופן אינדיבידואלי, אבל נפתחו כמה כאלו- ואכלתי באחת מהם- שנמצאת באחד הקניונים הגדולים של בייג`ינג. למעשה, שיטת הבישול הזאת מקורה בחיילים המונגולים, שבישלו נתחי בשר וירקות בקסדותיהם או על המגנים שלהם, וכך נוצר תבשיל הקדירה. שיטת הבישול שלו, שנפוצה מאד גם במסעדות ביפן, נקראת שִיאַבּוּ-שִיאַבּוּ (או ביפנית: שַאבּוּ-שַאבּוּ). אבל ביפן זה מאד יקר, ובסין- זול יחסית. אז האמת היא, שבסין אכלתי את התבשיל המענג הזה בפעם הראשונה. המלצר נותן לך לבחור בין שני "מרקי בסיס": מרק צלול, או מרק חריף. בהתחלה חשבתי לבחור את החריף, אבל כשראיתי את צבעו האדום הבוהק קצת נבהלתי ולקחתי את הצלול. לאחר שאתה בוחר מרק בסיס, המלצר נותן לך סיר מרק רותח- ושם אותו על אש מולך. אז אתה בוחר מילוי: בדרך כלל בוחרים בשר, במקרה שלי כבש, ירקות מסוגים שונים, כרוב, מלפפונים, עגבניות, ביצים, אגוזים קלופים, תפוחי אדמה, טופו, ולבסוף- צלוחית עם רוטב שומשום קר (כמו זה של הברווז). כל המרכיבים נאים בהתחלה- גם הבשר, גם הירקות וגם הביצים. אתה זורק את כולם לתוך סיר המים הרותחים והם מתבשלים שם מול עיניך. כאשר הבשר, הירקות והביצים התבשלו, אתה שולה אותם מתוך הסיר עם כף גדולה או מקלות אכילה, טובל אותם ברוטב השומשום כדי לקרר אותם ואוכל. את התוצאה אתם יכולים לדמיין, ולאכול במסעדה כזאת זו חוויה בלתי נשכחת. 

 

אוכל של מחוז הוּנַאן: במושבה הצרפתית היפיפייה בשנגחאי, יש מסעדה מצויינת בסגנון מחוז הונאן (מחוז הולדתו של מאו) בדרום מערב סין. מאו, כך אומרים, אהב מאד את האוכל החריף של מחוז הולדתו עד סוף ימיו. במסעדה הזמנתי מאכל ביתי הונאני- שנקרא בשם האקזוטי "התרנגולת של גנרל טְזוֹ"- נתחי עוף ברוטב חריף-מתוק כהה (מכינים אותו מבצל, חומץ, יין ועוד מרכיבים רבים), עם אורז ומרק ממותק וחם עשוי משקדים, פטריות ועשבים עם סוכר.

 

אוכל של שנגחאי: שנגחאי מפורסמת בכופתאות האיכותיות שלה. בעיר העתיקה, ליד גני יוּ-יוּאַן, יש דוכן כופתאות שמשתרכים לידו תורים ארוכים- ככל הנראה המפורסם ביותר בעיר. לאחר חצי שעה של עמידה בתור, גיליתי שהכל שם חזיר- כך שלא יכולתי לקנות כלום. חבל.

 

אוכל של סוּג`וֹ- גם בסוג`ו, עיר התעלות והגנים, יצא לי לאכול מאכלים מקומיים במסעדה עממית קטנה- תבשיל נתחים דקים של בשר בקר קר עם רסק בוטנים. טעים ומומלץ מאד.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קוכולין אלא אם צויין אחרת