44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

השמש זרחה, השיטה פרחה

כשהחלו ההכנות לסיור ולסדנה, המארגנים שלחו מייל
, ובו בקשו מאיתנו להעלות צרכים מיוחדים שאולי יש לנו. אני ציינתי בתגובה את הצליאק שלי, וביקשתי שאם מחלקים סנדביצ`ים, ימצאו לי פתרון אחר. סילביה כתבה להם, שיהיה לה קשה לעמוד זמן ארוך, אם אפשר לדאוג לכיסא בכל מקום שמתוכננת בו עמידה ארוכה לשמיעת הסברים. המארגנים ענו לה שאין בעיה, הם מכינים לה כסא גלגלים ויארגנו צוות שיישא אותה ממקום למקום למקום. אי ההבנה הזו העלתה לסילביה הרבה רגשות. מה פתאום כסא גלגלים? זה שהיא מבוגרת, זה לא אומר שהיא חולה או נכה. אבל היה לסילביה די זמן לעבוד על הרגשות האלה, ולהגיע לפולין עם ראיה נכונה של אי ההבנה הזו. אי הבנה שקשורה לדעות קדומות של אחרים, ולא קשורה אליה. כך קרה, ששלושה כסאות גלגלים ליוו אותנו בסיור, מוסעים ריקים מביתן לביתן.

מזג האוויר בבוקר היום השני לסיור היה נפלא. השמיים היו צלולים כחולים, האוויר היה קריר ולח, העשב תחת רגלינו בהק בירוק עז. היות שהמדריכים טרם הגיעו, הותר לנו להיכנס לבירקנאו באופן עצמאי, ובלבד שנישאר בטווח ראיה ולא נתפזר. הכניסה היא דרך השער שבו הייתה הרכבת נכנסת. הפסים המחלידים עדיין שם. מימין להם עומדים ביתני עץ, שנראים כמו אורוות. סילביה אמרה, שחברה שלה מהארץ בקשה ממנה להיכנס לאחד הביתנים, להניח אבן קטנה על אחד הדרגשים. לזכר האמא של אותה חברה, שהצליחה לשרוד את בירקנאו ונפטרה לא מזמן. הלכנו לשם שנינו, יחד עם עוד שתי ישראליות מהקבוצה. הביתן נראה כמו אורווה גם מבפנים, והיה בו ריח של עצים רטובים. כמובן, אין מה להשוות לסירחון הנורא ששרר כאן בזמן המלחמה.

אושוויץ 1 היה מחנה צבאי, והוא הוסב להיות מחנה ריכוז. מדי בוקר יצאו ממנו אסירים לעבודת כפייה, וחזרו אליו אחר הצהריים. לא כולם חזרו חיים. המשרפה הקטנה שבו נועדה לשריפת גופותיהם, יחד עם גופות הנרצחים והגוועים ברעב. אבל אושוויץ 2 נבנה מלכתחילה כמחנה מוות. הוא נבנה בידי האסירים על אדמת הביצות, בין כמה כפרים דרומית מערבית לאושוויצ`ים. עשרת אלפים שבויים סובייטים מתו בעבודות הבניה, ונקברו בקבר אחים בפאתי המחנה. בירקנאו היה שמו הגרמני של אחד הכפרים הללו. המחנה והמוזיאון נקראים על שמו.

הגרמנים גירשו את תושבי כל הכפרים והחריבו את בתיהם. כך מנעו מהאסירים מקום לברוח אליו ולהסתתר בו, כך נפטרו מעדי ראייה למעשיהם. בשנת 42` כבר הצטבר אצלם די ניסיון בבניית מחנות ריכוז ובניהולם. היו בבירקנאו שבע או שמונה משרפות, אני לא זוכר בדיוק את המספר. כל אחת מהן הייתה חלק מקומפלקס, שכלל גם חדר התפשטות ותא גזים. רצח בשיטת הסרט הנע. אף אחד מהקומפלקסים הללו לא נשאר עומד על תילו. הגרמנים הספיקו לפוצץ את כולם לפני שהגיע הצבא האדום.

עכשיו קאשה מצטרפת אלינו, ואנחנו עומדים סביבה איפה שנגמרים פסי הרכבת. לשמאלנו שער הכניסה, מאחורינו ביתני העץ, לפנינו ביתני האבן. מימין, במרחק רב, שורת עצים צפופה שהסתירה את תאי הגזים מעיני היורדים מן הרכבת. כאן היו עורכים את הסלקציות. קאשה אומרת, שאנשים לפעמים שואלים מדוע לא היו התקוממויות. צריך להבין, שאנשים ירדו מהרכבת אחרי שלושה או ארבעה ימי נסיעה, עייפים ושבורים. אבדה להם תחושת האוריינטציה. הם לא ידעו איפה הם נמצאים. לא הייתה להם שפה משותפת עם האנשים שמצאו כאן. איך אפשר להתארגן להתקוממות בלי שפה משותפת.

שאלתי את קאשה, אם זה נכון שבזמן המלחמה לא היה כאן כל הירוק הזה מסביב, ששום דבר לא צמח כאן. כן, ענתה קאשה, זה נכון. בזמן המלחמה המקום היה מלא בבני אדם, ומדרך רגליהם לא אפשר את הצמיחה הזו. חוץ מזה, עשב אפשר לאכול, ואנשים אכלו כל מה שצמח. ומה בקשר לאושוויץ 1, הקשיתי, העצים והשיחים שם היו קיימים בזמן המלחמה? כן, אמרה קאשה, באושוויץ 1 ניסו לשמור על מראית עין של בית כלא נורמלי. הם גם הביאו לשם משלחות של הצלב האדום. ממי בדיוק היה לגרמנים להסתיר את מעשיהם, תהיתי, ממילא הם היו במלחמה נגד כל העולם? היה להם צורך להסתיר, ענתה קאשה, הם ידעו שהם עושים דבר רע מאד.

אחרי שסיירנו בביתני העץ והאבן, צעדנו מערבה אל איזור תאי הגזים והמשרפות. העייפות כבר התחילה לתת את אותותיה בכולנו. אלזי באה עם כיסא הגלגלים ושאלה את סילביה אם היא מעוניינת בהסעה. סילביה אמרה שלא, לא צריך כסא גלגלים. היה רגע של שקט, ואז אלזי שאלה בקול דק וחרישי אם זה קשור אליה. היא לא אמרה את זה במפורש, אבל היה ברור שאלזי מתכוונת להיותה גרמניה. לא, לא, מיחתה סילביה, זה רק שאני יכולה ללכת, אז למה שאטריח אותך. אבל אני נהנית מזה, ניסתה אלזי טון קליל יותר. לכמה רגעים הייתה שתיקה, כל אחת הייתה עם הרגשות שלה, זו עם הרגשות שיש לה כאשה מבוגרת וזו עם הרגשות שיש לה כאשה גרמניה. גם אני שתקתי. סילביה הייתה הראשונה שיצאה מזה עם פתרון אלגנטי: התיק קצת כבד לי, אמרה ושמה את תיק הגב שלה בכסא הגלגלים. תיהני, אמרה לאלזי.

שמתי לב ליחסי הכוחות בין השפות במוזיאונים של אושוויץ-בירקנאו. בכל מקום שיש בו שלטי הסבר, הכיתוב מובא בשלוש שפות: משמאל בפולנית, מימין בעברית, אנגלית בתווך. פולנית, שפת המדינה בה אנו נמצאים. אנגלית, השפה הבינלאומית, מן הסתם שפתם של רוב בעלי ההון שתורמים כספים למוזיאון. עברית, שפת המדינה שראתה לעצמה זכות לדבר בשם הנרצחים, המדינה ששולחת לכאן מדי שנה קבוצות גדולות של תלמידים וחיילים למסע חניכה. מעל הכיתוב מובא לפעמים גם שרטוט או תצלום.

אבל יש מקומות שנותנים ייצוג גם לשפות אחרות. ליד האגם הקטן, שלתוכו היו שופכים את האפר מן המשרפות, עומדות ארבע מצבות קטנות של שיש שחור. הכתובת על המציבה הרביעית היא ביידיש. ממערב לה נפרשת רחבת טקסים גדולה, אנדרטה צנועה ולפניה שורה של אבני זיכרון, אולי עשר, כל אחת בשפה אירופית אחרת. בפאתי בירקנאו יש גן זיכרון לעשרת אלפי השבויים הסובייטים, ויש בו עמוד זיכרון קטן. על העמוד חקוק כוכב קומוניסטי מחומש ותחתיו כתובת באותיות קיריליות. קיימנו שם טקס לזכר השבויים הרצוחים, והקשבנו למה שהיה לרוסים וללטבים שבינינו לומר. המקום הזה הוא גם שלהם.

היה גם שלט אחד, שלא היו עליו הסברים ולא מלות תפילה. שלט לא גדול, ועליו שרטוט סכימטי של כל קווי הרכבת המוליכים מכל קצות אירופה לאושוויץ. קוים דקים מתחילים מנורבגיה בצפון, מיוון ואיטליה בדרום מארצות השפלה במערב. הם הולכים ומתעבים ככל שהם מתקרבים לעיגול האדום שבמרכז הלוח, המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.

והנה ההבדל בין המשמעות של אושוויץ עבור הפולנים והרוסים לבין המשמעות שלה עבור היהודים. עבור עמים אחרים, אושוויץ היא פרץ לא מובן של רוע ושל מוות, פרץ פתאומי שנפל עליהם משום מקום, ללא הקשר וללא אתרעה מוקדמת. לא כך לגבי היהודים. אלפי שנים של היסטוריה יהודית באירופה הובילו אל המקום הזה, בשפעת קווי רכבת של סיבה ותוצאה. התעמולה הולידה את הנידוי, הנידוי הוליד את הגירוש, הגירוש הוליד את הפוגרום, והפוגרום הוליד את הרצח התעשייתי.

יבואו ויאמרו, שההיסטוריה של היהודים באירופה היא לא רק היסטוריה של רדיפות ושל ייסורים, היא גם היסטוריה של פריחה ויצירה, של שיתוף פעולה פורה בין היהודים והאירופאים, של נכסי רוח חד פעמיים. היו לנו ידידים באירופה. היו אירופאים שסיכנו את עצמם ואת משפחותיהם כדי להציל יהודים.

פרחים בשולי המסילה, אני אומר.

והמסילה, היא מובילה לכאן.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת