44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

קוחם צ`בייה

למחרת אפור וגשום. אנחנו שבעים וחמישה אנשים, וחדר האירועים הפצפון של המלון בקושי מכיל אותנו. למלון הזה אין בכלל מטבח וחדר אוכל
, ארוחת הבוקר מגיעה בהסעה של חברת הסעדה. אנחנו כעשרים אמריקנים, מרביתם יהודים, כעשרה רוסים, כעשרה אנגלים, כעשרה אוסטרלים, כעשרה ישראלים, וקבוצות קטנות יותר של גרמנים, הולנדים ופולנים, בין חמישה לעשרה בכל אחת. שניים מהאוסטרלים הם גרמנים במקור, והם מביאים את שתי הזהויות שלהם לסדנה. יש גם קבוצה גדולה מחבל הבסקים, ששם יש קהילה גדולה וחזקה של ייעוץ הדדי. לא כולנו מדברים אנגלית, אבל מתקשרים. במבטים, בתנועות ידיים, ובמלים הספורות באנגלית שבכל זאת יודעים.

הקהילה שמה לה כיעד לסתור מעט את הדיכוי שמפעילה השפה האנגלית על השפות המקומיות. לפיכך, תלו המארגנים על לוח המודעות דף עם כמה אמירות בסיסיות בפולנית, שמומלץ לנו לגלגל על הלשון. אני מציין לעצמי בסיפוק שאני כבר יודע את כולן , חוץ מאשר את המקבילה הפולנית ל"אני אוהב אותך". אני מבקש מיז`י שילמד אותי כיצד הוגים אותה, ואחרי דקה אני ממלמל לעצמי בעונג, קוחם צ`בייה, קוחם צ`בייה. וסימנים אני נותן כדי לזכור: קוחם, זה הכח שלהם. צ`בייה, זה כמו המלה האנגלית לשמנמן, צ`בי.

נחלקים לשתי קבוצות ועולים לשני האוטובוסים. נוסעים כמה דקות, ויורדים בכניסה למחנה אושוויץ 1, שעכשיו הוא מוזיאון. מה שהיה פעם מבנה רישום האסירים, עכשיו ממוקמים בו משרדי המנהלה של המוזיאון, והמשרדים של האקדמאים שעובדים שם במחקר. מבנה גדול מאבנים חומות-אדומות, לא מאיים במיוחד. אנחנו עוברים דרכו אל החצר הפנימית, זו שבה מסתיימת מסילת הרכבת ומוצב בה השער המפורסם עם הכתובת "ארבייט מאכט פריי", העבודה משחררת. אני מופתע לגלות כמה שהשלט הזה קטן ונמוך.

אנחנו צועדים לחדר ההרצאות, ושומעים שם הרצאה על הכיבוש של פולין בידי הגרמנים, על הפעולות שנקטו הגרמנים כדי לשעבד את הפולנים, ועל הבחירה באושוויצ`ים כמקום לכלוא בו את כל האינטליגנציה הפולנית, את כל מי שעשוי לארגן ולהנהיג התנגדות. כשהצפיפות באושוויץ 1 הפריעה לניהול המסודר שלו, הוחל בבניית אושוויץ 2, הגדול ממנו פי כמה. ההרצאה מלאה בפרטים סטטיסטיים מייגעים והיא גם ארוכה מאד, אבל היא משיגה את מטרתה, לפחות לגבי.

למרות שהשתתפתי בעשרות טקסים ליום השואה וביקרתי פעמים רבות ב"יד ושם", אף פעם לא נחשפתי למידע על האכזריות שהופנתה כלפי הפולנים, ולסבל הרב שהיה מנת חלקם בעת הכיבוש הגרמני. אנחנו בארץ חושבים, שרק חיי היהודים היו הפקר ברייך השלישי. האמת היא, שגם חיי הפולנים והרוסים היו הפקר. אושוויץ 1 נבנה בידי פולנים, שנתפסו בעיירות הסמוכות, נשפטו על עבירות מדומות, ואולצו לעבוד כעובדי כפייה בתנאי רעב במשך כמה שבועות או חודשים, עד שמתו. הכפרים הסמוכים הוחרבו, והלבנים שמשו לבניית מבני המחנה, ביתני האסירים ומבני המנהלה. אני מופתע לגלות כמה המבנים האלה קטנים, בעצם. סילביה שואלת אותי מה אני מרגיש. ובכן, נדמה לי ש"מיאוס" תהיה המלה הנכונה.

אחרי ההרצאה אנחנו שוב נחלקים לשתי קבוצות. לקבוצה השניה מצטרף רוברט, מדריך שכבר מכיר אותנו מהסדנאות הקודמות, ולקבוצה שלנו מצטרפת קאשה, מדריכה חדשה במקום. אשה צעירה, אני מהרהר, למה לך לעבוד במקום כזה. אולי יש לה תחושת שליחות. אולי אלמלא הייתה נעשית מדריכה, הייתה נעשית נזירה. קאשה מקבלת מיקרופון קטן ולנו מחלקים אזניות, כדי שכולנו נשמע את ההסברים שלה בלי שהיא תצטרך להרים את הקול. גם לאחר שנחלקנו לשניים, אנחנו עדיין קבוצה גדולה.

קאשה מובילה אותנו אל תוך הביתנים הקטנים, ובקול רך מספרת למה שימש כל חדר. היא יודעת המון, אבל היא לא מפציצה את הידע שלה. היא מוזגת אותו. מטפטפת אותו. הביתנים, כמה מביך, מזכירים לי את הבסיס בו שירתתי, בסיס שצה"ל ירש מהצבא הבריטי. ביתנים של קומה או שתיים, קצת ממורטטים, קצת מתפוררים, אבל מתוחזקים ונקיים. ברור, שבזמן המלחמה זה נראה הרבה יותר גרוע. אבל המלחמה נגמרה, ובמקום ריח המוות אני מריח רק את הרטיבות שעולה מן המבנים ומן האדמה. הצינוק התת קרקעי. קיר ההוצאות להורג. ערימות המשקפיים והנעליים. ערימת השיער.

קאשה מספרת על הויכוח שהיה לגבי תצוגת השיער, ועל הפשרה ההוגנת אליה הגיע המוזיאון עם הארגונים היהודיים. התלתלים והמחלפות יוצגו במוזיאון כל זמן שהם מעוררים במבקרים הזדהות וחמלה. כשיתחילו להתפורר, יובאו לקבר ישראל בטקס דתי. חשבתי לעצמי, שמעניין כיצד תרצו הרבנים את הקושי שבהבאת ערימת השיער לקבר ישראל, כשברור שחלק ממנו הוסר מראשי גויים. לא שאלתי את קאשה את השאלה הזו, רק חלקתי אותה בשקט עם סילביה. יש דברים, שמוטב שלא ידעו עלינו, היהודים.

אינני חדל לתמוה עד כמה הכל כאן קטן. מהספרים שקראתי ומהסרטים שראיתי, נבנתה לי בראש תמונה של תופת רוחשת אדירת מימדים, דוד ענק שבולע בני אדם ופולט אפר ועשן, או לפחות משהו במימדים של בית סוהר אמריקאי עם כל החומות והשערים הכבדים. ובמציאות - שום דבר מיתולוגי, שום דבר הוליוודי. בית חרושת קטן, שכמותו תמצא בפאתי כל עיר. שבילי חצץ הולכים בין הביתנים, עצים נאים שתולים לארכם. נכון, סביבנו יש גדרות תיל ומגדלי שמירה קטנים, אבל היי, בכל מפעל בטחוני בארץ יש כאלה. הילארי שואלת אותי אם העצים היו כאן בזמן המלחמה, ואני עונה בפסקנות שלא, קראתי איפה שהוא ששום דבר לא צמח באושוויץ. מחר אצטרך לחזור בי מהקביעה הזו. אחר הצהריים מתבהרים השמיים, השמש צובעת את העצים והשיחים בגוני ירוק נפלאים, והמקום נעשה עוד יותר פסטורלי. זה מטריד.

בערב התכנסנו בחדר האירועים של המלון, ואני הייתי בין אלה שנבחרו לדבר בפני כולם על החוויות ועל הרגשות שעלו לי במשך היום. בתור יהודי, בתור ישראלי, בתור דור שני לשואה. זה נפל עלי בהפתעה, לא היו לי דברים מוכנים לומר. מול קבוצה אחרת אולי הייתי מסרב לומר את מה שבאמת הרגשתי. לא מכובד, לא ראוי, לא יפה. אבל לקבוצה הזו, שאין בה שיפוטיות ואין בה ביקורת, יכולתי לדבר חופשי. לא מצאתי במקום הזה שום דבר רוחני, שום דבר טרנסצנדנטי. אנשים תפסו אנשים אחרים והרגו אותם. זה קורה כל הזמן. אין בזה שום דרמה, אין בזה שום פואטיקה. יש בזה רק כרוניקה מעייפת של עליבות. ויש בזה הרבה ייאוש.

נשאלתי מה אני מבקש מן הקבוצה הזו, למה אני זקוק ממנה. לא ידעתי לומר לאיזו תמיכה בדיוק אני זקוק, אבל ידעתי לומר שיש משפטים, שאני לא רוצה לשמוע מאף אחד. אני לא מוכן לשמוע, שהישראלים הרוויחו מהשואה, שבזכות השואה קמה מדינת ישראל. אני לא מוכן לשמוע שאנחנו קולוניאליסטים. כשאמא שלי ואבא שלי באו לארץ אחרי המלחמה, זה לא היה בשביל לחפור בה זהב, וגם לא בשביל כח אדם זול למטעי הכותנה שלהם.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

* אני אוהב אותך

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת