00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ספורט מהלב

הילד בן 29 (ויש לו חום גבוה)

אני שונא להיות חולה. אני מאבד את מצב הרוח, את התיאבון, את החשק לקפה ובכלל את החשק לכל דבר. כמו כל גבר טיפוסי ברגע שמד החום חוצה את גבול ה- 38 מעלות אני בטוח שהפעם זה סופני. ואכן השבוע התחיל בכאב גרון שהתחלף בכאב ראש ועבר לתחושה כללית נוראית. הקטנה עוד ניסתה לשכנע אותי שזו שפעת קלה ואין לי מה לדאוג אבל אני טענתי בתוקף שהגיע הרגע והעובדה שאני עוצם את העיניים ורואה את האור מוכיחה את העובדה שאו שאני קרב לקץ ימי או שאני הוזה (ואז זה עוד סימן לכך שאני קרב לקץ ימי בהזיות – אח, לו הייתי ד"ר האוס).

בהתאם לחומרת מצבי הרמתי טלפון לאמא שלי, (מאז שאחי פעם התקשר אליה בבוקר אחד כשהוא תקוע מחוץ לבית כי הוא לא זוכר איפה הוא השאיר את המפתחות של הבית – האוטו ושאר הדברים הקשורים לחייו, אני בטוח בעמידותה לבשורות קשות) עדכנתי אותה בקצרה על המצב, היא הגיבה בדאגה קלה (במחשבה שנייה, קלה מהמצופה לאור מצבי הקשה) ובהבטחה למרק עוף (מעתה אמור עונת השפעת – הנכבה של התרנגולות). למזלי, בניגוד לפעמים קודמות שבהן המחלה דרדרה את רמת התיאבון שלי לרמות שהוא מגיע לאחר צפייה בעונה החדשה של לרדת בגדול, הפעם הייתי גם חולה וגם רעב וכשהגיע מרק העוף המיוחל השאלה הראשונה הייתה רגע ומה עם אוכל אמיתי? (או בניסוח המדויק יותר – מה, אין פחמימות?) סנדוויץ` עם גבינה צהובה פתר גם את הבעיה הזו. שאר שעות היום עברו בנמנום ובבהייה חסרת תוחלת כלשהי בטלוויזיה שהביאה אותי לתובנה שלא משנה באיזה גיל אתה, רוב הסיכויים שכשתהיה חולה תמצא את עצמך בבית של ההורים שוכב על הספה ובוהה ב"בנות גילמור".  

בינתיים על השבילים, המצב כמו בטנגו – שני צעדים קדימה ואחד אחורה – מצד אחד מזג האוויר משתפר ובשבוע שעבר היו שני אימונים מצוינים – אימון פירמידה (4 ק"מ – 3 – 2 – 1 – 1 – 1) מוצלח (כולל הגעה היסטורית בזמן לאימון) שנגדע באיבו בחדות על ידי המאמן העליון מסיבות שעדיין לא ברורות לפרולטריון בסט של ה- 2 ק"מ. וריצה ארוכה שגירדה סוף סוף את 20 הק"מ לאור מזג אוויר שהולך ומשתפר (היי סוף סוף קריר בבקרים) ואילו מצד שני נפל עלי השבוע הזה, שבהחלטה אסטרטגית לאור הפקת לקחים מסט האימונים הקודם, החלטתי שכשאני חולה אני אפילו לא מנסה לצאת לרוץ.

האימון של סוף השבוע היה אימון קצר ומהיר (5 סטים של ק"מ ואז סט של חמישה ק"מ) באצטדיון והיה אימון חסר חשק, חזרתי להרגל המגונה של להתעורר לאימון מהשכמה טלפונית ולא מהשעון המעורר, לדפוק סיבובים באצטדיון בלי רגש ולהתחיל את סוף השבוע. יש כאלו שטוענים שהתוצאות מגיעות דווקא מהאימונים האלו, מהקילומטרים ללא הרצון, מהימים שבהם אתם גורר את עצמך מהמיטה לרחוב, מכיתות הרגליים בדשדוש לעוד ק"מ. עוזי וייל בהקדמה הנפלאה לספר השירים של ריימונד קארבר השתמש במשפט "להרים את עצמך בחגורה אל תוך האושר" על מנת לתאר את המאבק היומיומי, המתיש של למצוא משמעות לחיים. אני לא יודע אם האושר יבוא מהאימונים האלו, אם הייתי עוזי וייל בטח הייתה לי דרך ציורית יותר על מנת לתאר אותם, בינתיים מה שעלה לי בסוף האימון זה רק צמד המילים "אימון מסריח".

נו מילא, מחר שבת בבוקר, ריצה ארוכה, מזג האוויר צפוי להיות נחמד, רק צריך למצוא שעון מעורר...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Czerniak אלא אם צויין אחרת