00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים זה לא הכל...

אל תשאלו איזה יום היה לי...

פורסם במקור ב17/09/2008
 
מכירים את הימים האלו שברור לכם שהדבר הכי יעיל וטוב שהייתם יכולים לעשות למענכם ולמען הסובבים אתכם הוא פשוט להתכסות בשמיכה עד האף. ולא לצאת משם עד יעבור זעם?
אז זהו היום היה ממש אחד מהימים האלו. אלא שאני... לא קראתי את הסימנים.
 
השכם בבוקר. ליתר דיוק בשעה 08:37 צלצל הטלפון. אתם יודעים שאני לא נוהגת להשיב לו בדרך כלל. אבל היום הוא היה לידי וליד הקפה שלי אז עניתי.
 
קול שמח ועליז שאל: "שחף את עוד בבית?".
"מי זה?" שאלתי בתוגה קלה. שכן המילה "עוד" לא הייתה לרוחי.
"רופא השיניים שלך. שכחת שקבעת תור לשעה 09:00? ".
עכשיו זה הקטע שבו רצים לי בראש תסריטי השרדות. כלומר איך להחלץ בכבוד מן המצב.
 
"בוודאי שאני זוכרת. ככה אתה מכיר אותי?" אני שואלת ואגב כך מחפשת בחדר זוג נעליים הולמות.  ובכן הוא לא מכיר אותי עדיין ולכן הוא לא ממש משיב את התשובה המתבקשת. אבל נדמה לי שאני שומעת אותו מסנן קללה עסיסית בספרדית. (אני לא ממש בטוחה). "אל תדאג" אני מרגיעה אותו." ב09:00 אני מתייצבת ".
 
וכך בשיער פרוע שהצלחתי לשכנע את עצמי שהוא נראה מעוצב. טייץ ספורט וחולצה של ח` הגדולה עלי באי אלו מספרים. ולתוספת המראה זוג כפכפים מעוצבים (מידי). משכתי את תיקי. ובמראה ה"רוכלת ההזויה מן השוק" יצאתי לי לדרך.
 
מזל שיש לי מכונית פעלולים. מזל שהיא אגב נוסעת גם בלי דלק. כך שתוך 10 דקות הייתי בקרבת הקליניקה של הרופא המיואש.
 
באופן פרדוכסלי שמתי לב שהמושב המנומנם הפך לכביש בו התנועה ערה. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאני נוהגת אחרי משאית וטרקטור במהירות אפס בערך. נדה בראשי הפרוע מצד לצד. ונראית לצופה הלא מעודכן מהצד כמו לפיד הנוסע לאיטו. כמובן שגם החניה מלאה עד אפס מקום.
חניה ענקית. שבימים כתקנם יכולים לחנות בה כמעט כל מכוניות הישוב. ודווקא הבוקר כולם החליטו לצאת לקניות, לחסן את הכלבלב, או לקחת את הילדים לגן הסמוך. דווקא היום כשאני ממהרת.
 
בריצה קלה. המשמיעה הדי כיפכוף אני מגיעה לרופא. עוטה על פני חיוך שלו ונכנסת כאילו האוסקר מחכה לי שם על המיטה שעולה ויורדת.
 
הוא בודק. ומסתכל. ומהמהם שיר מקסיקני מוזר. שאפילו אני מרגישה שיש בו אי אלו חוסר דיוקים. ואני אגב תוהה למה הוא בחר בשיר נוגה שכזה. נדמה לי שאני צועדת במדבריות מחפשת קקטוס למנוחה....
 
"שבי" הוא מושיט לעברי כיסא  משרדי עם גלגלים. ותוך כמה דקות נפלט מן המחשב דף ובו רשימה ארוכה של ליקויים שיש לתקן בפי הקט. "ומה זה כל הספרות האלו למטה?" אני שואלת בחשש מה. ומחליקה מן הכסא היישר לכרית קטנה שמחכה לאסוף אותי למטה. "זה מה שתצטרכי לשלם".  אומר לי הרופא ורק שוכח לסיים את השיר המקסיקני הנוגה מקודם. "וחוץ מזה את חייבת לעשות צילום פנורמי חדש".
 
אני נפרדת ממנו חמושה בהוראת הצילום הפנורמי. "את לא דוחה את זה" אני נוזפת בעצמי. "את נוסעת עכשיו ומיד לטבריה".אני ממשיכה ועושה לעצמי פרצוף כועס במראה.
מסתבר אגב, שמכונית התעלולים שלי לא באמת נוסעת ללא דלק. "95 " מתקשר הח` להזכיר לי. "ברור!!!" אני עונה לו ומחליפה את התור בתחנה.
 
טבריה כהרגלה, צפופה ומהבילה. יש לשמור על ריכוז על. שכן הרמזורים הם בגדר המלצה בלבד. ואין לדעת מאיזה כיוון תעוט עליך מכונית. אני נזכרת באמצעי שבכל פעם שאנחנו מחפשים חניה בעיר הוא אומר לעצמו בשמחה: "הסוד עובד". ואיכשהו זה באמת עובד והחניה תמיד נמצאת לנו בשפע. "כן, נראה את הסוד הזה עובד". אני אומרת בקולה של אישה מרירה. נו, זאת שגנבה אותי בימים האחרונים ונכנסה לה לגופי.... אני נכנסת לחניה שאגב, גם בה אין שום חוקים ברורים. מה שגורם לי מצד אחד לא למצא חניה. ומצד שני לא כל כך להצליח לצאת משם.
 
מתוך המוסך הסמוך יוצא בחיוך גבר שרירי עם גופיית "אלום 2008 " "פחחחחח.." הוא מסתחבק איתי "אפילו משאית יכולה לעבור פה פחחחחח..." (מה אתה אומר? אני לוחשת לעצמי. ומתכננת לדרוס אותו תוך כדי רוורס חסר אחריות).
"רוצה שאני יוציא אותך???" שואל השרירי. עכשיו תורי: "פחחחחחח" (כלומר את זה אני אומרת ממש בשקט לעצמי. ולו אני פשוט מנערת את הלפיד שעל ראשי לשלילה). איכשהו אני נחלצת מן החניה למול עיניו הבלתי מאמינות. (שכן בלי כוונה אני באמת כמעט דורסת אותו בדרך).
 
עכשיו אני לוקחת את עצמי לשיחה. "שחף" אני אומרת לעצמי. "זה הזמן לפרוש הבייתה". אבל הבעיה שאני לוקה פתאום בעקשנות שהביאה איתה זאת שהפכה אותי גם למרירה."לא " אני אומרת לעצמי. "לא סבלתי לחינם". אני מקיפה את העיר. מקללת בשפה לא ברורה. כעבור שלושה סיבובים כאלו אני גם מוצאת חניה ליד "אגד". אני מחנה בעקימות נוראית. ויוצאת בכעס לצלם את הפנורמה.
 
הפקידה במשרד המהודר מביטה בתגרנית בתמיהה. מה שגרם לי להזכר בלבוש המוזר שעטיתי על עצמי בבוקר. אני מנסה להתכווץ למן אורי כדורי. אולי איש לא ישים לב אלי. אבל האיש המוזר שיושב לידי חושב לעצמו שהיגיעה פשוט תאומתו הסיאמית. והוא מנסה ללא הרף לפצוח איתי בשיחת רעים. (אבל הממורמרת גורמת לי רק להחמיץ אליו פנים חפות מאיפור).
 
אז מה היה לי פה. בסופו של דבר צילום פנורמי. בסופו של דבר חניה. בסופו של דבר נכנסתי למיטתי בשתיים בצהריים.
ובסופו של דבר חזרתי אחר הצהריים לרופא עם הצילום וכרטיס האשראי.
 
מעכשיו עד מחר, שופל לא יזיז אותי מפה. נראה לי שאלך לישון בשעה 08:00 ואקום מחר ליום חדש ונחמד. דבר לא ישבור את רוחי יותר. ממממ...מסתבר שכן. המנקה של הצימר לא תגיע הילד חולה. במחשבה שניה אולי אלך מיד לישון????

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

50 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahf11 אלא אם צויין אחרת