00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מיכל חוזרת לעצמה

מן הגן לכתה א` - להורים

כתבתי כאן לפני כמה ימים על הקושי העצום של הילדים במעבר מהגן לכתה א`. כמה זה שונה עבורם לשבת ימים שלמים ולא להתרוצץ בגן, על ההבדל ביכולת השליטה שלהם על מה שהם עושים, על המבנה הענק והמאיים... הכל ידוע וברור, נכון? הרי ידענו שזה הבדל גדול, ידענו שחייהם משתנים באבחה, כולם יודעים, לא?

 מה שממש לא ידעתי הוא עד כמה חיי שלי ישתנו כשהילד שלי יתחיל ללכת לביה"ס. גם אם נעזוב את הענין הכאוב של שעת שינה שנקרעת ממני באכזריות כל בוקר לטובת הגעה לביה"ס בזמן, יש פה את כל הריטואל של אמהות ביה"ס: אנחנו באות בבוקר לביה"ס, מורחות על עצמנו את החיוך הכי נחמד שאפשר, בשביל המנהלת שעומדת בשער לקבל את התלמידים. מכניסות את הפצפונים האלה לחדר הכיתה, בודקות שהם זוכרים איפה הם יושבים, שהם מאורגנים טוב, יודעים איפה בילקוט נמצא האוכל ושאסור להוציא את הפוקימונים מהילקוט בזמן השיעור.

הצלצול מגיע, המורה נכנסת ומנפנפת אותנו החוצה, ואנחנו צועדות לאיטנו אל מחוץ לחצר ביה"ס ומחליפות חוויות: כמה זמן הילד ישב על שיעורי הבית אתמול, מה דעתנו על צורת הלימוד בחשבון והאם הילקוט כבד מדי או לא. לאחדות מאיתנו יש חוויות מיוחדות לדווח עליהן, כמו שיחה עם המורה או היתקלות עם רשויות ביה"ס, וחשוב לכולנו לשמוע הכל, הרי לא יתכן שתעבור פיסת מידע שתדלג עלינו - אח"כ נהיה ה-clueless של הכיתה, רחמנא ליצלן!

כך עוברת לה כמעט מחצית השעה של "העברת מידע" מחוץ לשער ביה"ס, ולאחריה אנו מתפזרות לעמל יומנו – מי לפדיקוריסטית, מי לשעור פילאטיס, וחסרות המזל שבינינו הולכות לעבודה.

אחה"צ הריטואל ממשיך: אני מגיעה לביה"ס עם תמרה, אותה כבר אספתי מהגן. יונתן במועדונית. לפעמים המדריכה עושה לי סימן "ששש הוא מכין שעורים. חכי בחוץ שלא יראה אותך" ואני, כמובן, ממתינה כמו ילדה טובה בחוץ ומדי פעם מציצה ומתענגת לראות את בני הקט כותב בשקדנות במחברתו. כותב ומוחק, כותב ושוב מוחק, כותב ו... היי, למה הוא מוחק כל הזמן? אחרי שאני שולפת אותו משם, הוא ואחותו חייבים לשחק קצת במתקנים שבחצר ביה"ס, ובסופו של דבר, כשאני מצליחה לחלץ אותנו משם, כבר 5. אנחנו נשרכים הביתה, תמרה מנסה לשכנע את יונתן שייתן גם לה את הזכות הנעלה שבגרירת תיקו הביתה (לא יודעת איזה קסם טמון בגלגלים שהם כל כך אטרקטיבים עבורם), ואחרי ויכוח קצר הם מגיעים לפשרה.

בדרך אנחנו עוצרים במכולת. אם היא כבר שם, למה שלא נעזר בשירותיה הטובים? גם אם הייתי צריכה רק כמה פיתות וגבינה צהובה אנחנו יוצאים משם עמוסי שקיות (אני) וארטיקים (הם) מה, שכמובן, מחייב אותי לסחוב בנוסף לשקיות גם את הילקוט שלו ותיק הגן שלה.

לקראת 6 אנחנו מגיעים הביתה, אני עם הלשון בחוץ, הילדים עליזים וצוהלים (ודביקים מהארטיקים). הם מתפזרים חיש מהר לענייניהם, ואני, אחרי שמסדרת את הקניות במקרר, מתחילה לעבור על הילקוט שלו. כן כן, גם אני הבטחתי לעצמי שהילקוט זה אחריות שלו. אבל הוא כל כך קטן, הוא עוד לא רגיל, ואני ממש לא רוצה שיגיע לכתה בלי כל מה שצריך. חוץ מזה שבילקוט יש כל מיני מציאות, כמו הפתק שמספר לי שביום שלישי יערכו בדיקת שיניים לכל ילדי הכיתה, או זה שמזמין אותי לאסיפת ההורים ביום ראשון בערב. כמעט תמיד אני מוצאת שם עוד הפתעה בדמות שעורי הבית שהוא לא סיים / פיספס / נראו לו קשים מדי / לא היה לו חשק לצבוע. אני קוראת לאדון הצעיר ומושיבה אותו להמשיך, פעולה שהוא לא מקבל באהדה רבה. אחותו, לעומת זאת, מתעניינת מאוד בשיעורים, וכשאני קמה לרגע כדי להתחיל לארגן את ארוחת הערב, אני מגלה שהוא מצא פטנט חדש: הוא נותן לה הוראות וקבלנית המשנה הקטנה מבצעת: "פה תצבעי באדום... כן, ככה, רק תיזהרי לא לצאת מהקוים... עכשיו תקחי עפרון ותחברי את הציור של המגרפה עם האות מ`... יופי, תמרה, את כבר יכולה ללכת לכיתה א`!". אני משליטה סדר, מגרשת את קבלנית המשנה לעיסוקיה ומושיבה את היזם הצעיר בחזרה על החוברות שלו.

כבר כמעט 7, ויש לו כמה דקות עד שארוחת הערב תהיה מוכנה, אבל מסכן, הוא בקושי שיחק היום, אז אני מעכבת קצת את ארוחת הערב... ואת האמבטיות... ואת ההשכבה... ואת הסיפור של לפני השינה – עד שהם הולכים לישון כבר אחרי 9. לשעה הזו אני מגיעה כבר עם הלשון בחוץ.

איפה הימים הטובים שהייתי לוקחת אותו לגן בבוקר, באה לקחת אותו משם אחה"צ, ומבלה אח"כ שעות ארוכות במשחקים וטיולים עם הילדים?

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סוכריה על מקל אלא אם צויין אחרת