00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים זה לא הכל...

מקצה שיפוצים (ועדיין לא נאמרה פה המילה האחרונה).

פורסם במקור ב9 בספטמבר 2008, 19:16

שחף המטורללת (כן זו אני). ששרידי תרופות כימיות בראשההחלול. הייתה משועממת (כהרגלה). ובעוד היא מעלעלת בעיתון המקומי צדה עינה החדה מודעה על ניקוי ספות בבית הלקוח.
 
"אמממממ" אמרה שחף לעצמה בששון. "נקיון ספות. זה בדיוק מה שחסר בביתי הנבנה לאיטו" וכך הרימה את הטלפון. העתיקה במדוייק את המספר האמור. דיברה עם איש. אחריו עם אישה. ובחגיגיות רבה קבעו פגישה ליום שלישי פעמיים כי טוב.
 
ובארבע אחר הצהריים. הופיעו שאול ושולה עם מכונת הפלאים בביתה של שחף.
"אפשר קפה?" שואלת שולה.
"אני" כך שאול. קפה ואחר כך משהו קר.
חיוך צבוע על פניה של שחף. שמבינה לאט לאט שלא עסקת חייה נעשתה פה.
 
שאול ממלא דליי מיים במכונה מאובקת. והסלון  שרק לפני חודשיים סיימה שחף לשלם עליו. שופשף ללא רחם. בבת אחת הופך הסלון לביצה חומה. כששאול מדשדש בתוכה בכפכפי העץ האוחצ`יות שלו.
שאול ושולה נראים למען האמת כמו צמד רוצחים סדרתיים.
 
היא לבושה במשהו שחור מכף רגלה הדקה ועד שיער ראשה המוחלק בהחלקה יפנית. הוא כמנהג בעלי המלאה במקומותינו לובש מכנס נמוך גזרה ממנו מבצבצות תחתונים ירוקים זוהרים ומבריקים.
אוזניו האדירות מזכירות לי את דמבו הפיל. וכך בכל פעם שדמבו מתכופף אוזניו נראות כחלק מן הכלים איתם הוא מנקה.
 
שולה רוצה להצית סיגרה דקיקה. ואני חוסמת אותה בגופי. "שולה עזבי הכל" אני מורה לה. "אנחנו אסמטיים כרוניים כן כולנו, כן כולל החתולה." שולה והסיגרה יוצאים למרפסת. שולה רושמת לפניה "תקרית מספר אחת".
 
כעבור שעה שאול מעיר את שולה משרעפיה. "יאללה שולה לשטוף את הרצפה". (אני משמיעה נשיפת הקלה. שכן במהלך הניקוי חשבתי לעצמי איך אשתלט על הטינופת שהוא עושה לי תוך כדי הנקיון).
שולה רומסת את הסיגריה כאילו הייתה אוליביה ניוטון גון בסרט "גריז".
היא מתכופפת להרים את סחבת המיקרופייר הצבעונית שלי. ולפתע: "אייאיייי" היא תופסת את גבה. "נתפס לי הגב". שחף מחכה שנייה אך שולה נראית נחושה מתמיד. והגב שלה עושה לה שמות. "עזבי, אני אסיים". אני אומרת בנמיכות קול. מחכה לסרוב החד משמעי שלה. אשר משום מה מבושש להגיע. כלומר שולה כמעט מעיפה לעברי את המגב והסחבה (מיקרופייר צבעונית). שאול מביט בה במבט כעוס. ושולה אומרת: "מה יש? היא במילא התכוונה לשטוף אחרי שנלך".
(שקרנית! שקרנית!).בעוד אני שוטפת את רצפת הבית כאחרונת המשרתות החרופות שמעולם לא היו לי. אני רואה ששולה מזדקפת ללא בעיה. ומסוגלת עם גבה התפוס להרים את הכלי של שאול. (כלי הניקוי של שאול למען הסר ספק). אני רושפת לעומתה. ושולה רושמת לפניה "תקרית מספר שתיים".
 
טוב המלאכה הושלמה. סיכמנו על 320 ש"ח. אני נותנת לשאול את הסכום האמור. ושאול בתם לב. (רק בתם לב) שואל אומר: " יש פה ארבע מאות כפרה???". "ולמה ארבע מאות נשמה?" אני שואלת בתדהמה שכן לעניות דעתי יש פה תוספת של חמישית משכרו.
"ככה קבענו נשמה!!!".
 
עכשיו עומדות בפני שתי אפשרויות. לשלם לרוצחים הסדרתיים כמה שרק יבקשו ולהפטר מהם. או להתעקש על זכויותי.
 
אני מתכוונת לבחור באפשרות התבוסתנית הראשונה. אך לפתע אני שומעת את קולה של אימי מבעד לאדי הלימון שבסלון. "לא לוותר!!! לא לוותר!!!". "אמא תגידי להם" אני רוצה להגיד. אבל היא לא באמת שם.
מה שאומר שעלי להתמודד לבד.
 
"לא משלמת" אני מחציפה פנים לשאול ושלוחתו. "מה?????" אומרים השניים  בקולות נפץ  מפחידים. "סיכמנו על 320 " אני ממשיכה לא להבין את המציאות המפחידה בה אני נתונה.
שולה משנה טקטיקה ומסבירה לי שניקוי הספה תלוי מספר היושבים בה. ולא תלוי מספר הכריות כמו שסיכמנו בשיחה.
ושאול? מנפנף באוזני הפיל כדי שיצננו את התלהבותו הטבעית. ואומר לי בקול שקט. (אגב, לידיעת הקורא מתוס - המחקר המעמיק שערכת בנוגע לשמיעה טובה יותר של לחישות. מתגלה בזה הרגע כמדוייק!)
"400 " אני שמוחי משובש עלי מזה תקופה עונה לו בקולי הציימני "לא, ולא וגם לא!!!!"
 
שאול לא יודע מה לעשות איתי עכשיו. הוא מגרד באזניו וקורא לשולה להתייעצות מהירה. הם מסתתרים בתוך האוזן כחמש דקות. בהן נשמעת שולה מידי פעם מצווחת  "אבל... אבל...". ושאול מכחכח באוזנו  כלומר גרונו. ומהסה אותה. "שולה!!! שאאאוווולה!!! חלאס!!! את מעלה לי את הסעיף".
 
דממה משתררת על מרפסת הדיונים שלנו. שולה ממהרת לטרנזיט "שאול ואישתו מנקי שטיחים אצלך בבית". ושאול יושב כמו דון קורלאונה על הכסא הכמעט שבור.
 
"כפרה, תביאי 350 ונגמור עניין טוב?" הכפרה שאני מביאה את השטרות המסומנים במזוודה שחורה (טוב לא) לדון שאול. שאול סופר להנאתו את השטרות.ומנסה לקום מכסא הפלסטיק שלו.
 
תגידו, תגידו אם אין אלוהים? שכן בדיוק ברגע הזה מחליט הכסא שעייפות החומר חלה עליו. והוא מתרסק עם שאול על הרצפה. שטרות הכסף מתפזרות לכל עבר. מה שגורם לשאול לזחול אחריהם במהירות. אני בקושי מצליחה להסתיר את חיוך הזדון שצמח לי על מלא פני. ובקול זדוני עוד יותר אני שואלת: "צריך עזרה שאול???"
 
שאול זוחל למכונית. השטרות תחובים בתוך אוזנו. לשחף שלום :)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

66 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahf11 אלא אם צויין אחרת