00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

...וזה כל מה שיש

~ פירוש גנגי. כי לא רק לרש"י מותר ~

החוכמה היא לגמור ביחד

 
 
עוד כשהייתי בת עֶשרה, בימים שההורים שלי לקחו אותי איתם להיכל התרבות על בסיס קבוע, אני זוכרת שאמא שלי הזדעזעה לגלות שאני מסוגלת לסבול מוזיקה מודרנית. האמת - אני בכלל לא סבלתי, אני אפילו נהניתי. רק שכבר אז שעשע אותי המונח המִסתרי (= אוקסימורוני) "מוזיקה קלאסית מודרנית".
 
חשבתי על זה אמש כשישבתי בלבונטין ושמעתי את אוון פארקר עם אוגוסטי פרננדז ועוד תשעה מוזיקאים ישראליים, שכולם ניגנו מוזיקה מודרנית, אוונגארד גמור, משהו שנע בין צלילים אקראיים המייצגים רעש לג`ז חופשי בעל מבנה ברור יותר (אבל תזכרו שהכול יחסי). אילו אמא שלי הייתה רואה אותי יושבת שם היא הייתה מתעלפת מגודל התדהמה והזעזוע. אבל היא כבר בעולם שכולו טוב, ומתוקף כך אין כנראה חשש שמוזיקה מסוג כזה, או הידיעה שהבת שלה בחרה לשמוע אותה, מרצונה הטוב ומיוזמתה, מחרבת את שלוות נפשה עוד.
 
המוזיקה ששמעתי אתמול הייתה זוכה אצל אנשים מסוימים שאני מכירה מקרוב - ולא רק אמא שלי - למינוח הלא-מחמיא "רעש". מטוב לבי הצעתי לאנשים האלה לא להצטרף אליי הפעם ובחרתי באחרים, שנראו לי פתוחים יותר לניסויים-באוזן. בדיעבד שמחתי להיווכח שאני פועלת בחוכמה הן כשמדובר בבחירת הופעות והן כשמדובר בשימור החברוּת והזוגיות.
 
אני לא מבינה גדולה במוזיקה. היומרה היחידה שלי לכתוב על הופעות נובעת מתוך אהבה למוזיקה ומתוך אהבה לכתיבה. אבל היות שמיום לידתי נחשפתי למגוון גדול מאוד של צלילים וסגנונות, מה שאולי יצר אצלי סוג של פתיחות ושחרור מדעות מוקדמות, אני מרשה לעצמי לספר על מוזיקה שאין לי מילים כדי להגדיר אותה; במקום לנסות לנתח אותה אני אתאר את התחושות שהיא מעבירה בי. תאמינו לי שזאת עיסקה טובה גם בשבילכם.
 
 
רק בשביל הרקורד אני רוצה לספר לכם שבשלב די מאוחר של החיים הסתבר לי שיש לי סוג מסוים של לקות, או שמא מתנה מאלוקימה, שמוגדרת כסינתיזה מסוימת של החושים. כשאנשים בעלי סינתיזה כזאת שומעים משהו, למשל, הם עשויים לחוות אותו לא רק בחוש השמיעה אלא גם בחושים אחרים, לפעמים חוש המישוש, לפעמים הראייה, לפעמים הטעם או הריח. אצלי יש סינתיזה מסוימת של השמיעה והראייה. כל חיי הכרתי את זה, רק לא ידעתי שלא אצל כולם זה ככה: כשאני שומעת מוזיקה אני רואה אותה בצורה ובצבע. קשה לי להסביר את זה למי שלא מכיר את התופעה. לפעמים אני רואה צורה מופשטת, ולפעמים נוצר אצלי כתוצאה מהמוזיקה סרט, משהו ספונטאני, בזמן אמת, לא כזה שמתאמצים בשבילו. הערב אתמול כלל צורות מופשטות שהתרחבו והתכווצו בגוונים של כתום ובדרגות שקיפות שונות, במקביל למים, רעשים אורבניים ואזור תעשייה שלם שהתרקם למול עיניי כמו גם חתולים מיוחמים בתוך פסנתר. אני מאוד מקווה שבלבונטין לא יתחילו לדרוש ממני החזרים על כל הפעמים ששילמתי על מוזיקה וקיבלתי גם סרט באותו מחיר. אולי באמת הייתי צריכה לשתוק על זה.
 
 
אבל נחזור לאוונגארד של אתמול; סוג המוזיקה הזה אינו מרפה לרגע מהמאזין, אינו מניח לו לנמנם על הכיסא. נהפוך הוא: הוא משאיר את המאזין והצופה דרוך, מפני שהוא תמיד מאתגר אותו לחשיבה, לבחינה, לניסיון להבין את סוד ההבנה בין הנגנים על הבמה, את פשר הקשר. יש בו משהו מעורר אינטלקטואלית. מחייב. מרגע שאדם מתחיל להקשיב למוזיקה הזאת היא מרתקת אותו, לא מרפה.
 
אני רואה תעוזה בנכונות להפיק מהכלי צלילים בלתי מקובלים, אחרים, לעשות בו ניסויים (על הקלקר השבור שהמתופף השתמש בו במקום מקלות כבר סיפרתי?), למצות את הפוטנציאל הגלום בו למרות הביזאריות הלא-סקסית, זאת שלא גלום בה רייטינג לכלי, למרות חוסר המלודיות שבה, למרות הדיסהרמוניה. התעוזה הזאת היא התחליף כנראה למלודיה, מפני שהיא מושכת ומסקרנת במידה שלא תיאמן.
חשוב גם לציין את הסוליזם המוחלט של כל כלי נגינה; פלא בעיניי איך כשעשרה או אחד עשר נגנים נמצאים על הבמה וכל אחד מהם הוא סוליסט מובהק, עדיין נוצר הקשר הזה בין הנגנים שהופך את שלל הסוליסטים לצוות במובן מסוים ויוצר משהו שלמרות שאי אפשר לקרוא לו "הרמוניה" הוא מגרה ומעניין לאוזן, ולעיתים פשוט מלהיב.
 
אולי אין לי כלים לשפוט את המוזיקה הזאת, אבל ברור לי שבכל פעם שאני מנסה אותה אני נכבשת עוד קצת ונשבית בקסמיה המוזרים. הייתי רק שמחה לו מישהו היה עוזר לי לפענח את הסוד הגדול, איך אותם תשעה מתוך אחד עשר מוזיקאים שהיו אתמול על הבמה ידעו לגמור ביחד. לאור העובדה שאין למוזיקה הזאת שום מערך תווים ושום הנחיה, אני משערת שזה כמו לצפות ממשתתפים באורגיה, שכל אחד עסוק בענייניו וההנאותיו, לגמור ביחד. אולי ההבדל הוא שלמרות שעל הבמה כל אחד הוא סוליסט ולא חלק מצוות, בכל זאת יש הקשבה הדדית גדולה ואין ניסיון להבליט ביצועים על חשבון האחר. ואולי בזה גדולתם של המוזיקאים שמנגנים סוג כזה של מוזיקה.
 
 
מאיה דוניץ ואוגוסטי פרננדז בוחשים בפסנתר
 
 
השתתפו:
אוון פארקר (סקסופון), אוגוסטי פרננדז (פסנתר), יוני סילבר (סקסופון וקלרינט-בס)), יונתן קרצ`מר (סקס` טנור), הרולד רובין (קלרינט), יפתח כדן (גיטרה), מאיה דוניץ (פסנתר), שמיל פרנקל (קונטרבס), עופר ביימל (תופים), דניאל שריד (פסנתר) ואסיף צחר (סקסופון וקלרינט-בס).
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

35 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת