00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

מי ומתי הקורבן הבא

 

 

 

 

 

לפני עשרים ואחת שנה ילדתי את בתי הבכורה. לידה קשה של 22 שעות צירים ובסופם- ניתוח קיסרי. אבל כל הכאבים התגמדו כשראיתי את  הפרצוף המעוך והמקומט, הגוף הקטנטן – 1900 גר` – פחות משתי חבילות סוכר/אורז/קמח..... לא הפסקתי להתפעל מהאצבעות ומהפלא של חמש אצבעות שלמות כמו של בובה, האף שנראה בעיני מושלם והפה הבלתי נראה. למען האמת, היא הייתה מכוערת בטירוף, אבל בעיני – אף אחת לא ילדה לפני בודאי שלא יצור מושלם שכזה.

 

את האופוריה שלי קטעה יולדת אחרת. אישה מבוגרת שזו לה הלידה החמישית או השישית. אישה פשוטה, עם שפה מעט עילגת, אבל זה לא הרתיע אותה להגיד את מה שהיא חושבת לכל מי שרצה ולא רצה.

ביום השחרור מבית היולדות, ניפרדנו זו מזו כשאנחנו אוחזות את התינוקות בידינו בגאווה, ואז היא אמרה "יאללה, ניגמר הפוציניו מוציניו, ניגמרה ההצגה, מי לבקתה ומי לארמון, כל תינוק לגורלו ".  

 

דבריה מלווים אותי עד היום. בכל פעם שאני שומעת על התעללות בילדים, על אלימות כלפי ילדים, אני חושבת על אותם יומיים בבית היולדות, שעבור חלק מהילדים זו תהיה התקופה היחידה המאושרת בחייהם. 

 

בתקופה האחרונה שוב נזכרתי במילותיה, שקיבלו מיקוד מזוויע. רוז, אלון, מיכאל ואני חוששת שיהיו עוד.  לא שלא היו מעשי זוועה דומים בעבר – האמא שהטביעה את בנותיה, הודיה הקטנה. בכל פעם נקרע הלב למול עיני ילד תמימות, נקיות, טהורות . הריכוז של המעשים הוא הנורא,  הוא שהופך את המעשים לבלתי נקלטים.  שלושה ילדים בסמיכות כל כך גדולה, שלושה ילדים בני ארבע- הוטבעו.

 בכל פעם שמוזכר שמו של אחד הילדים אני חושבת על הילדים שלי, שישנים במיטתם בבית. לפעמים אני ניכנסת בלילה ומנשקת אותם, וליבי נחמץ כשאני חושבת, על אותם ילדים שגדלים בלי ליטוף, בלי נשיקת לילה טוב ובלי אמא שבאה לבדוק אם הם מכוסים. על אותם ילדים שגדלים, ונרצחים על ידי מי שאמור לשמור ולהגן עליהם.

עיני האוקיינוס הכחולות והעצובות של רוז, שאיש לא רצה אותה, שאיש לא הבחין שהיא נעדרת במשך שלושה חודשים , שמותה שיחרר את פי השאול,  את השדים הנסתרים של הורים מטורפים שיוצאים כמו חפרפרות מחוריהם . את רגינה שהטביעה את מישה בגיגית שעיניו הכחולות דוקא עליזות ומלאות חיים, את אולגה שהטביעה את אלון בים, ואי אפשר שלא לחשוב על אותן חפרפרות רוצחות, שממתינות במחילה עד שיצאו ממאורותיהם בימים הקרובים.

ויש לכך אפילו הסבר. מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב, ד"ר שרייבר, אומר "ברגע שעושים מזה סיפור גדול וחוזרים על כך שוב ושוב, מעבר למסירת פרטים מינימאליים, פשוט נותנים סוג של לגיטימציה לאנשים מסוימים", ועוד מוסיף ואומר  "יש אנשים שהברגים שלהם לא מחוזקים ודיווחים כאלו בתקשורת מרופפים את שארית הבלמים שיש להם ונותן להם לגיטימציה למעשיהם. הדיווח על המקרים לא נותן לאותם אנשים רעיונות חדשים, אלא מרופף את שארית הבלימה העצמית שיש להם".

לתופעה יש גם שם "הדבקה חברתית", מקרה אחד גורר אחריו מקרים נוספים. זה קורה גם במקרים של התאבדויות או רצח במשפחה.

 אבל הנורא מכל הוא שד"ר שרייבר מביע חשש מביצוע של מקרי רצח נוספים ומציין: "אין ספק שיש אנשים שמחשבות מסוג זה מתרוצצות להם בראש. הפרסומים בנושא נותנים להם את העידוד לעשות את זה". (מתוך ynet)

 והלב כואב, והעיניים לחות והחשש – מתי ומי יהיה הקורבן הבא.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת