00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים זה לא הכל...

יוגה, יוגה, יוגה.

פורסם במקור ב28 באוגוסט 2008, 15:40
 
אפתח בהצהרה. שבוודאי תעלה לי בגיחוך שלכם לדראון עולם. "אני עצלנית כפייתית". ומה זה אומר? שאם אפשר לעשות משהו עם להתאמץ ובלי להתאמץ. אני  תמיד אבחר ב"בלי מאמץ". עוד בילדותי ספורט (שהוא ענף הכרוך במאמצים) היה שנוא עלי ותמיד מצאתי את כל הסיבות שבעולם ומחוצה לו על מנת לקבל "פטור"  ממאמץ. המורה להתעמלות הייתה מקבלת בהתעלמות את תרוצי מחלותי הקלושים. שכן מחלות מסוג זה לא הומצאו עדיין. (המורה יש לי תפרחת קלמרים...היה אחד מהם). כל עוד הייתי רזה ודקיקה לא הוטרדתי מן העצלנות שלי. אך לימים שמתי לב שיש קשר הדוק בין בריאות-מראה-והרגשה. והעובדה שאני חיה תחת קורת גג אחת עם ספורטאי פעלולן הדגישה את עצלנותי עשרות מונים.
 
"אני חייבת לעשות משהו עם הגופה שלי". רטנתי כשרק הכרתי את ח` לפני עשור."במה התעמלת עד עכשיו?" שאל אותי התמים. "אממ...הרבה" פטרתי אותו בתנועת יד. מקווה שלא יעלה מוקדם מידי על העובדה שהוא בוחר לבלות את זמנו החופשי עם פגר מהלך. "אולי נרוץ ביחד?" מציע מאמן הכושר האישי שלי. "ממממ...ריצה עושה לי כאבים בצד".
"בואי נשחה יחד" אומר השחיין שאיתי וקופץ ראש באופן הכי אלגנטי שאפשר. "תתחיל.. תיכף אצטרף" עונה לו המדוזה שאני וקופצת "בטן"  בעקבותיו. כעבור כמה שנים אומר לי הספורטאי: "מעולם לא עסקת בספורט נכון???". "מממממ..." אני מרכינה את ראשי שגוונו אדום באותה עת. ואת פני שהפכו גם הם לאותו אדום אדום. "ובכן, לא!!!" אני מצהירה באומץ."אבל..." אני ממשיכה "בדיוק התכוונתי להתחיל". וכדי שח` יראה שאני אשת מעשה פרקטית מטבעי. אני מרימה טלפון כאילו היה משקולת ומול אוזניו המשתאות. נרשמת ל"מכון פרפר" בישוב הסמוך.
ביום המיועד אני לובשת את בגדי הספורט שלי. (טוב, טוב אין לי בגדי ספורט קניתי במיוחד. אז מה???). פרפרית המדריכה מקבלת את פני בחיוך. "את של ח`? " היא שואלת אותי את השאלה המכשילה "אז את בטח בכושר מצויין. רדי ל100". "מה....מה???" אני שואלת בחרדה.  אך פרפרית מתעלמת ונותנת לי עשרות משימות המתאימות לספורטאי בדרכו לאולימפיאדה. אני עולה על אופני ספינינג. יורדת ל30 כפיפות בטן. צועדת על הליכון בלי סוף ובלי יעד.עובדת על הישבן ועל הזרועות על הבטן ועל הירכיים. ובסיום השיעור אומרת לי פרפרית. "זהו, נגמר. את יכולה ללכת. למה את עוד פה?"
"פרפרית" אני מסבירה לה. "אני לא יכולה ללכת. אני לא מסוגלת ללכת. למעשה זאת התנוחה היחידה בה אני יכולה להיות תנוחת הפסל העומד".
בערב אני מכריחה את ח` לעסות את שרירי הדואבים מרוב מאמץ עודף. ותוך כדי אני מרצה לו את משנתי. "לא, סוג כזה של ספורט ממש לא בשבילי אני נרשמת לטאי צ`י. שם התנועות עדינות. הכל נינוח ופלגמטי. זו אני!!!"
 
כעבור שבוע אני מתייצבת בקורס הטאי צ`י. כל תנועה צריכה להיות מדוייקת ואיטית להפליא. וכעבור חצי שעה שגומרים להתאמן על תנועה מסויימת . מתחילים להתאמן עליה שוב על מנת להגיע לשלמות התנועה.
אפילו אני. חובבת ה"אי תזוזה" . מתחילה לחוש בעצבים הקטנים האלה. הגורמים לחוסר נחת. אפילו אני סובלת מהאיטיות שלא  לומר האפתיות שבספורט הזה.
 
במלחמת לבנון השניה שהיתי בתל-אביב אצל חברתי ל.
"אני מזמינה אותך לבא איתי לפילאטיס. תראי איזה טוסיק מוצק זה עושה". אני חייבת להודות של. אכן נראית מוצקה מתמיד. וכתוצאה מטראומת הטילים העפים בעקבות תושבי הצפון. עפתי יחד איתה לפילאטיס.
בתל-אביב כמו בתל-אביב. הכל מעוצב לא רק הטוסיק. גם הביגוד, גם המשרד, גם הסטודיו. ובעוד כולן לבושות בבגדי ספורט יוקרתיים ומעצבים. הופעתי אני בטרנינג מהווה של הכפר. "בואי לכאן" אומרת לי דלית או גלית או דלגית המדריכה האנרגטית. ועוד לפני שאני מספיקה להשיב לה תשובה שנונה ומבדחת. היא קושרת אותי למכשיר שהשיגה מתקופת האינקוויזיציה. מוחאת כף בקלילות. ובקול קריאה היסטרי ורם היא מורה לי "תמתחי. ועוד...ועוד... ועוד..." אני מדמה שאני שוכבת במיטת סדום בה מאריכים את קומתי. ובפחד מביטה למיטה הקטנה ליד. (רק שדלגית לא תקצוץ אותי אחר כך). ל. מניפה זרועות בקלילות. מותחת רגליים בזריזות, מחזיקה את הבטן ביעילות. ולפתע נשמע קול נפץ אימתני. "אמאל`ה נסראללה" צורחת דילגית ומאבדת מחינה המדריכי. מבט חטוף נוסף מגלה אותי קשורה מעל מוט. רגלי למעלה וראשי משתלשל לו למטה. "לחצתי על משהו בטעות" אני מרגיעה
 
את הסובבות החטובות. דילגית מנסה להתיר את הפלונטר שנותר ממני. קוראת לי הצידה ולוחשת לי בקול הצפע  שלה. "גבירתי, נראה לי שכדאי שתחפשי לך ענף ספורט אחר..."
"בסדר" אני מסכימה איתה ללא ויכוח. וכשאנחנו יוצאות אני אומרת לחברתי ל. "זה לא אני זאת היא אני רציתי להתאמץ אבל היא לא רוצה".
 
 
לימים החלטתי לצעוד . ובזה דווקא הצלחתי.  ואז באה לה שנת הסרטן. וכידוע סרטן דוחה ספורט. (או לפחות זה מה שאני קיבלתי על עצמי בתוגה). בסוף הכימותרפיה התחלתי לשחות. בבריכה קטנה וענוגה. רק אני והמים. דווקא היה כיף.והבריכה קטנה יחסית כך שאחרי זה הייתי חוזרת הביתה רטובה וחייכנית ואומרת לח` (ולמעשה לכל מי שהסכים לשמוע) "אוייש הבוקר שחיתי 50 בריכות..." אגב תנועת ניעור שיערי הקוצני מן המים שדבקו בו.
 
אתמול החלטתי סופית. הספורט המתאים לי הוא יוגה.
יוגה זה בדיוק אני. עדין אך אגרסיבי. רוחני אך ארצי. קל אך קשה. בול מתאים לי. (למען האמת הבגדים הלבנים + הבלונד קרצו לי הכי בכל הסיפור). קבעתי עם יעל שיעור פרטי. אצלה בדום. בנתיים אני מתאמנת על תנועות יוגיסטיות שהמצאתי. התנוחה האהובה עלי היא תנוחת "אמא במנוחה". (תנוחה פתלתלה אותה יש לעשות בשקט גמור בין שתיים לארבע). אני מקווה שאחרי השיעור שלנו לא אצטרך להמיר את "ברכת השמש" ב"ברכת הגומל".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

70 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahf11 אלא אם צויין אחרת